לעלות להר הבית? עוד לא הגיע הזמן
למרות הגעגועים למקדש ולהר הבית, העיכוב ההלכתי האוסר זאת בימינו אומר לנו: טרם הגיע הזמן. עוד הרבה עבודה יש לנו
איננו יודעים איפה הוא ממוקם על הר הבית. נכתבו מחקרים רבים ותרשימים רבים עם מדידות רבות. זה עצמו מקור הבעיה: אם הכל היה כה בטוח, היה די במדידה אחת. מידי פעם קם חוקר חדש ומבטל את כל החישובים הקודמים. המצב לא השתנה מאז מאה שנה, כאשר גדולי ישראל וגדולי ירושלים הורו לא לעבור את החומה הכל עדיין אפוף בספקות.
כבר בעבר כשחזרו לבנות את בית שני היה צורך בנביא כדי לקבוע את מקום המזבח.
והאמת חייבת להיאמר שכל המדידות האלה כלל לא מצאו חן בעיני רבנו הרב צבי יהודה קוק, וכאשר הביאו לו חוברת עם מדידות כאלה, הוא דחף אותה הצדה, גנז אותה תחת ערמה של ספרים והגדיר את כל החישובים כאלה שדינם כדין יריקה על הר הבית (שיחות רבנו 21 סע' 9).
הוא גם הזכיר שמצוות מורא מקדש אינה קיימת במקום המקדש עצמו בלבד אלא גם בהר הבית כולו (שיחות רבנו שם).
אחרי מלחמת ששת הימים התפרסמה מודעה של גדולי ישראל באותו זמן שאסור לעלות. מרן הרב קוק ורבינו הרב צבי יהודה אסרו לעלות, גדולי ישראל פני כן אסרו לעלות, הרבנים הראשיים לישראל אסרו לעלות (כולל הרג"ש גורן הלכה למעשה – 'מעלין בקודש' אב תשס"ג 149) כולל הגר"מ אליהו והגר"א שפירא – ואיננו חכמים יותר מהם, ולא צדיקים יותר מהם ולא ציונים יותר מהם.
אחרי מלחמת ששת הימים, הרבנות הראשית דנה בנושא, הועלתה הצעה שהיא לא תחליט אלא תשאיר זאת לכל רב מול קהילתו. אך ההצעה נדחתה: הר הבית אינו הר פרטי של איזה ישוב פרטי אלא הוא הר כלל ישראלי, והממונה להחליט זו הרבנות הראשית.
יוצא שלא רק שאין שום מצוה מבין תרי"ג מצוות מן התורה לעלות להר הבית אלא גם יש בזה איסור. ואיסור אינו נהפך למצוה.
באשר לערבים שמגיעים לשם, אין זו אחריותנו. אם הם רוצים לקיים בעצמם: "הזר הקרב יומת", זהו עניינם.
יתר על כן, אם מבחינה הלכתית אי אפשר להיכנס לשם אנו מבינים שזהו רצון ד'. אין לנו נביאים כדי להודיענו רצון ד' , אך גם עיכוב הנו מעיד על רצון ד', בין שמדובר בעיכוב מעשי, בין שמדובר בעיכוב הלכתי, מה שנקרא "אונס שיש בו רצון פנימי".
כי עוד ארוכה הדרך עד הר הבית: עוד הרבה מצוות, עוד הרבה חסד, עוד הרבה תורה, עוד הרבה בניין הארץ, עוד הרבה כבוד תלמידי חכמים, עוד הרבה אהבת ישראל, עוד הרבה חינוך, עוד הרבה פתרונות למחוסרי עבודה, לעוד הרבה עניים, לעוד הרבה רעב...
שמא תאמרו: לא מדין מצוה אנו עולים על הר הבית, ולא מדין קדושה אנו עולים להר הבית אלא מדין כיבוש, על זה נאמר: יש כיבוש ויש כיבוש. לא כך כובשים את הר הבית.
את כל ארץ ישראל כובש החלוץ עם מסירותו, החייל עם נשקו, המתנחל עם אמונתו – אבל את הר הבית כובשים בדרך אחרת: על ידי השראת השכינה. לפעמים לא כל אנפין שווים, לפעמים יש הבדלים. ועיין דברי רבינו הגדול הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו ו) שקדושת ארץ ישראל נקבעת על ידי כיבוש, וקדושת מקום המקדש על ידי שכינה.
וכיצד משרים שכינה: על ידי תורה ומצוה, על ידי חסד ואהבה.
"בונה ירושלים ד'" – אנו אומרים שלוש פעמים, בתפילה, והכוונה לבית המקדש. אבל כיצד "בונה", הרי איננו רואים דבר, ולכן היה צריך להיות "יבנה"? אלא
אף דוד מלכנו, כאשר רצה לבנות את בית המקדש, אמר לו ריבונו של עולם: עוד לא הגיע הזמן. עתה זמן של מלחמות, עתה זמן של בניין המלכות. אחר כך יבוא הזמן – על ידי בנך שלמה.
העיכוב ההלכתי אומר לנו: טרם הגיע הזמן. עוד הרבה עבודה יש לנו. אחרי מלחמת ששת הימים, התחדש שעורו של רבנו הרב צבי יהודה לתלמידיו הגדולים, הרבנים תלמידי החכמים. בענוותנותו הוא שאל: מה נלמד עכשיו? תלמיד אחד הציע: אולי הלכות בית הבחירה? רבנו אחז ידו בחום ואמר לו: עוד הרבה עלינו ללמוד את הלכות מלכים ומלחמותיהם.
אבל הגעגועים לבית המקדש ולהר הבית קיימים לכל אורך ההסטוריה, וכל תפילה מסתיימת: "יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". מתוך הגעגועים הבוערים האלה אנו שואבים עוז וגבורה, להוסיף עוד מצוה, עוד תורה, עוד חסד ועוד קדושה – אשר מהם ייבנה המקדש.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
