האיש בעל שבעים השמות
שבעים השמות שייכים אמנם לירושלים, והלל מאלי מסתפק בשם פרטי ושם משפחה. אבל המרצה הצעיר והפופולרי הזה, מדובב את העיר בשבעים דרכים לפחות
ירושלים היא תמצית חייו. שם הוא גר, שם הוא מלמד, שם הוא מלווה מכינות קדם צבאיות במסגרת פרויקט 'עומק השטח' שהקים, שם הוא מנהל פיתוח תכנים בעיר דוד שאביו היה ממחדשי הנוכחות היהודית בה. בשאר הזמן הוא אוסף שברי זיכרונות ירושלמיים. "הארכיאולוגים וההיסטוריונים של ירושלים עמלים לחבר את פיסות שבריה של ירושלים בעזרת עצמות אדם, מגילות עתיקות, מסורות חז"ל, וכך לספר את סיפורה", הוא אומר. "זה לא פשוט, כי לכל אחד ירושלים שלו, ומעיר השלום נשארה בעיקר המלחמה. כדי לספר את הסיפור שלה צריך ארכיאולוג שיודע לאתר שברי זיכרונות וחלומות של אנשים ממרוקו ומווילנה וממדריד, שחלמו על ירושלים ועשו מסע בדרך אליה".
הוא נולד בגולן לאבא יהודה, רב ומחנך, ולאימא יעל, חוקרת יהדות ואמנות. חמישי בין שבעה אחים למשפחה מוזיקלית ש"כולם בה שרו יפה מאוד והשתתקו כשאני התחלתי לשיר כי זייפתי". הוא זוכר ילדות נעימה בחיק הטבע והאוויר הצפוני, כשעל השקט הפסטורלי מעיב איום הנסיגה מהגולן. העתיד המשפחתי בצפון הארץ נקטע כשדוידל'ה בארי אמר לחברו יהודה מאלי שלא ייתכן שהוא, כקצין ביחידת דובדבן, צריך להסתערב כדי להיכנס לעיר דוד. שניהם יחד החליטו להקים את עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) במטרה להחזיר את החיים היהודיים ללבה הקדום של יהודה.
ארבע פעמים במהלך ילדותו של הלל החליטה משפחתו לעזוב את הגולן ולעבור לירושלים. אלא שלצד החלום על יישוב עיר דוד היה מאלי האב גם ממובילי המאבק לשמירה על הגולן – ובכל פעם שהמשפחה החליטה לעבור לירושלים עלה שוב איום הנסיגה מהגולן. כשהיה הלל בן 14 עברה המשפחה סופית לירושלים. המשפחה הייתה בין המשפחות היהודית הראשונות שעברו להתגורר בעיר דוד – ליתר דיוק ראשונות מאז גירוש תושביה היהודים ב-1938.
הלל נשאר ללמוד בישיבה התיכונית בחיספין, ומדי פעם הגיע הביתה לירושלים. בשנותיו בישיבה שימש מדריך בבני עקיבא בטבריה. שם אומץ על ידי משפחה בשיכון ד' ("שכונה קשה ומקסימה") וטיפח בקרב הנוער המקומי את אהבת הארץ, בעיקר בטיולים שיזם. "כתלמיד של"ח עלה לי הרעיון לחבר בין הפרויקטים שהכרתי משל"ח לבין ההדרכה הרגילה. אז אספתי קבוצה מגוונת של חניכים, חלקם דתיים חלקם לא, חלקם חלק מבני עקיבא וחלקם לא, והקמנו לעצמנו תוכנית של הכרת הסביבה. פורייה, טבריה, מורדות הגולן".
בכלל, תמיד העדיף את השטח על פני ספסל הלימודים. שבועיים בכיתה ח', למשל, הוקדשו לטובת החפירות באום אל-קנאטיר. "החוויה של לשבת באדמת הבזלת בגולן ולחפור ופתאום לראות בית כנסת, עמודים וכתובת עתיקה, היא שיעור מרתק יותר מכל שיעור אחר שאפשר ללמוד בבית הספר".
במקביל היו החיים הירושלמיים. הוא זוכר דו-קיום עם קניות במכולת הערבית ועזרה הדדית. כבר בנערותו עבר את קורס ההדרכה הראשון בעיר דוד והשתתף בחפירות הארכיאולוגיות במקום. כיום הוא אחראי על התכנים בהדרכות בעיר דוד. בשנה הראשונה של פעילות אלע"ד ביקרו במקום 3,500 איש, ואילו השנה ביקרו במקום חצי מיליון. הוא למד בישיבות משני קצות הקשת הישיבתית הציונית: 'הר המור' בירושלים ובִתָּהּ ישיבת 'איילת השחר' באילת, ומנגד 'בית ועד לתורה' בעתניאל.
בן 23 נישא לשלומית, מורה ומדריכה פדגוגית. השניים חשבו להמשיך להתגורר בדירת הסטודנטים של הלל בנחלאות, קומה מעל פאב 'סלואו משה'. אלא שלדוידל'ה בארי היו תוכניות אחרות בשבילם. הוא הסביר להם שכמו כל זוג צעיר הם צריכים ירח דבש במקום קסום ושקט, והציע להם לעבור ולגור בבית החושן בהר הזיתים. המקום התברר כקסום אבל ממש לא שקט.
"זו הייתה תקופה מטורפת. הקמנו את ההתיישבות בהר הזיתים. היו שם גם לא מעט אלמנטים של מיסטיקה, ואת זה אומר לך דוקטורנט רציונלי בהחלט. זה מקום טעון היסטורית, מקום קסום רוחנית, אבל בצד הפרקטי זה היה קשה מאוד. היינו הבית היהודי היחיד באזור. הכניסה והיציאה היו רק בג'יפים ממוגנים ובליווי צבאי". הדו-קיום עם הערבים שזכר מנעוריו בעיר דוד הפך בהר הזיתים לעוינות ולפחד. "בואי נגיד שלא קנינו אצלם במכולת. וההורים של אשתי מרעננה לא ממש הסתדרו עד הסוף עם הרעיון הזה". אבל הירח התארך לכדי חמש שנים.
מה בכל זאת החזיק אתכם במקום?
"יש בבית החושן קסם אמיתי. משונה לומר, אבל גם המון רומנטיקה. אתה נמצא מעבר לקו המדבר של ירושלים, צופה מגובה 800 מטר על העיר הנמצאת מתחתיך. אני זוכר לילות שהייתי עולה עם בני הבכור, נוה-שלום, בן פחות משנה, לנדנדה שהתקנו על הגג. הייתי שר לו 'מה למעלה מה למטה? רק אני, אני ואתה' – ובאמת איפשהו אתה תלוי בין שמיים לארץ. בין מדבר יהודה לירושלים, רק אני, אני ואתה. מלבד זאת, בעיניי לרקום מחדש את החוטים שבין העיר העתיקה, הר הזיתים ועיר דוד לבין החברה הישראלית של היום זה תפקיד חיים. ואת זה צריך לא רק להגיד אלא גם לבצע בשטח".
בשנות מגוריהם שם נולדו לבני הזוג שני ילדים, נוה-שלום ודריה-מרים. לקראת לידת בתם השלישית, קדם, עזבה המשפחה את המקום ועברה לנחלאות, במרכז העיר. מאלי החל לעבוד עם הרב בני לאו: ריכז את בית המדרש לנשים בבית מורשה, לימד שיעורים בקהילת רמב"ן שבראשותו ועוד. במיוחד הוא גאה במיזם 'עומק השטח', קורס זהות ללימודי ירושלים למכינות קדם צבאיות דתיות וחילוניות.
"הרעיון נולד מתוך המחשבה שכשאדם מגיע לירושלים הוא פוגש את הזהות שלו. יש חלקים בחברה הישראלית שאני מעריץ מבחינה אישיותית, מבחינה לימודית, אבל אין להם תודעת הזמן והמקום בקשר לירושלים. בפרויקט הזה אנשים פוגשים את השטח והולכים לעומק, לאורך ולרוחב של ירושלים. רוב המכינות שנטלו חלק בפרויקט הזה הגדירו אותו כשבוע השיא של התוכנית".
כשברני מיידוף הפיל את התורמים ל'עומק השטח' נאלץ מאלי להמציא את המיזם מחדש, והפעם באמצעים דלים יותר. כיום המשתתפים עובדים בחלק מן הזמן בחפירות במסגרת רשות העתיקות, ולומדים את ירושלים מהשטח ממש. השכר על עבודתם זו מממן את השיעורים והסדנאות בשעות אחר הצהריים. גם מצד המרצים נרשמה רוח התנדבותית. שורה של אנשי רוח מעבירים בהתנדבות שיח ירושלמי.
"חיפשנו פתרונות יצירתיים כדי להמשיך את הפרויקט, ובאמת בסופו של דבר הוא רק נהיה מדהים יותר. הפרויקט הזה ללא ספק שינה את חיי. באתי מעולם הישיבות, באתי כביכול לחנך את בני המכינות, והנה מצאתי את עצמי מתחנך במלוא מובן המילה. כשאני פוגש את החניכים במכינות ואת הצוות אני יודע שיש תקווה ליצירה גדולה בחברה הישראלית. כיום אני מרגיש שהבית שלי הוא בעין-פרת ובשאר המכינות. שם אני רוצה לגדול".
לא סתם הוא נוקב דווקא בשמה של עין-פרת, המדרשה שהקים ד"ר מיכה גודמן ביישוב אלון. הוא מלמד בה, ויש לו חיבור מיוחד אליה. "לימדתי ביד בן-צבי, בברודט בתל-אביב, בבתי כנסת בכל ירושלים, בסמינרים למורים ובהמון מקומות נוספים – אבל אין לי הרצאות יותר משמעותיות מההרצאות באלון שם, אני מרצה במסגרת תוכנית אלול. להרצאות הללו אני הכי מתכונן ולומד ונלחץ".
מה מלחיץ שם?
"ברגע שתלמידים שוברים את הסטיגמות של נשים/גברים-דתיים/חילוניים-פריפריה/מרכז ונפגשים באופן חסר עכבות עם המסורת, נוצר מרחב חדש; מרחב שאני, כהיסטוריון וכאוטוטו רב, מרגיש שהוא כל כך עמוק שאני חייב לתת את כולי. כשאני מעביר הרצאה אקדמית אני מוגן מאחורי האינטלקטואליות והלימוד, כשאני מעביר הרצאה בישיבה אני מוגן עם הפרשנות המסורתית – ואילו בעין-פרת אני עומד מול התלמידים פתוח מול אור השמש שלהם בלי שום דבר שיגן עליי. זה אני שם לבדי.
"בכלל, עין-פרת הוא מקום חיוני בעיניי לחברה הישראלית. כשאני עובד על הדוקטורט אני מתגעגע ללימוד הישיבתי, ואילו בלימודי הרבנות אני מתגעגע ללימוד האקדמי. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות, ואם אתה רוצה לגשר בין הדברים, במרחב של עין-פרת יש רוח ומחויבות אינטימיות. מצאתי שם גם חבר, ד"ר מיכה גודמן שהוא אוזן קשבת לכל נושא ואדם, ויש הרבה מה ללמוד ממנו בתרומה שלו לחברה הישראלית".
הוא, כמו גם הרב בני לאו סופגים לא פעם ביקורת, הן מצד האקדמיה הן מצד המגזר הדתי, דווקא בשל היותם פורצי דרך.
"הרב בני ומיכה הם גשרים בתוך החברה המגוונת. גשרים בין החברה הדתית לחילונית, בין השמאל לימין. כדי להיות גשר אדם צריך לתווך, וייתכן מאוד שהוא משלם מחירים. אבל שניהם בנו גשר נדיר בחוסנו וביופיו בין ההיסטוריה, התרבות וההלכה לימינו. בזכות מיכה אנשים מתקשרים עם המחשבה היהודית, ובזכות הרב בני אנשים מתקשרים עם ההלכה. מי מעז כמו הרב בני לקחת את ההלכה ולהתמודד עם דברים שמטרידים את החברה כמו היחס להומוסקסואלים, שוויון לנשים בקהילה הדתית, שילוב נכים? הרב בני לא פותר פתרונות קטנים, אלא מנסה למצוא גשר בין ההלכה למציאות. זהו גשר שאני הולך עליו בביטחון ובשמחה".
בתור ילד זייפן במשפחה מנגנת, הלל מאלי נשלח ללמוד קראטה. אם לא ידע לנגן, לפחות ידע להתגונן. ובכל זאת הלב נמשך אל המוזיקה, ובשלב מסוים הוא ניגש אל אמו וביקש ללמוד נגינה. הוא החל לנגן בחליל צד, בהמשך למד גם לנגן בגיטרה. כבר בנערותו השתלב בהרכבים שונים. בסיורים שהוא מדריך החל לשלב מוזיקה, וניגן למשתתפים בחליל. לפעמים צירף גיטריסט. אבל החלום היה להקים משהו אחר, שונה. "רציתי להקים אנסמבל שינגן את המוזיקה של עולי הרגל לירושלים".
המנטור שלו לעניין היה המוזיקאי פרץ אליהו, זוכה פרס ראש הממשלה להלחנה, חוקר מסורות מוזיקליות המנגן בהשראתם. "מה שמיוחד בפרץ", מסביר מאלי, "הוא קודם
הוא אסף עוד ארבעה חברים מוזיקאים, ויחד הקימו ב-2008 את 'ניגון ירושלמי'. זהו אנסמבל שנמצא במסע אל המוזיקה של ירושלים; מוזיקה עתיקה שנולדה בספר התפילות של דוד בן ישי ומוזיקה חדשה לגמרי, מוזיקה של העולים והנודדים בדרכי ארץ ישראל המחפשים את ירושלים. כמעט בלי פרסום ויחסי ציבור ההרכב זכה לפופולריות. לפני כחצי שנה הופיע דיסק ראשון, 'מבוקש'.
שיר הנושא הולחן למילותיו של המשורר אדמיאל קוסמן. "מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש, לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל, לכמה רגעים בלבד". מאלי קיבל את השיר מאשתו, אז ארוסתו, צמוד לכריך שהכינה לו יממה לאחר שהתארסו. "זה שיר אהבה שמחפש מקום שקט להניח בו את הנפש, ובעיניי הוא מנסח את הבקשה הלאומית ההיסטורית להגיע לירושלים ולמצוא בה מנוח".
החודש פותח האנסמבל במסע הופעות ברחבי הארץ, ושמו 'מחכים לבוקר'. "ההופעה מתחילה בעצם בלילה, והקהל יוצא מהגלות ועולה איתנו לארץ עם שירה מאד מוארת. בהופעות יתארחו אמנים מוכרים כשם-טוב לוי, יונתן רזאל ואחרים".
מה מייחד את ההרכב שלכם מהרכבים אחרים שקמים ונופלים?
"ההרכב הזה נולד בחפירה ארכיאולוגית. במלוא מובן המילה. בהרכב מנגנים נגנים שמכירים באמת לעומק את המסורות המוזיקליות הכי קדומות שיש למוזיקה היהודית. יוני שרון, יגל הרוש ומשה שלו הם תלמידים של פרץ אליהו, המנגנים על סנטור וקמנצ'ה ומביאים איתם צלילים מעולמות עתיקים מאוד. אני מביא טקסטים משכבות זמן רחוקות. לא מזמן הלחנו, אולי לראשונה בהיסטוריה, משהו מפירוש רש"י לתהילים. אני חושב שלתיבת התהודה של ההרכב יש סאונד שבא ממקומות תת-קרקעיים.
"חוץ מזה, בדרך כלל בעולם אנשים מפרידים בין מוזיקה למילים ובין סיפור למנגינה, ובמופע שלנו הסיפור הירושלמי מתנגן בתוך הצלילים וקשה להבחין מתי מוזיקה ומתי טקסט. המוזיקה של ההרכב מאוד ירושלמית. הכרנו בירושלים, ניגנו בירושלים, ומשהו בפיוז'ן של ההרכב, המגע בין מזרח למערב, בין דתיים לחילונים ובעיקר בין ישן לחדש, מספר את הסיפור של ירושלים".
אתה לא חושש שהעיסוק במוזיקה יבלבל את קהל השומעים שלך בהרצאות? יום אחד על הבמה עם החליל ולמחרת בבית כנסת הגדול? אין כאן דילמה?
"לא רק את השומעים. גם אותי. אני זוכר שעמדתי פעם בבית הנשיא ונתתי הרצאה על אחאב וקרב קרקר, ובשורה מולי פרופ' אומן וחוקרי מקרא ותלמוד רבים, ופתאום מחשבה בראשי: במקום לצטט עוד ועוד טקסטים אשוריים ובבליים, הרי אפשר להסביר את כל המספד של אחאב בירושלים בעזרת מנגינה אחת. ובאמת אין גבול של ממש בין מנגינות ומילים. קורה לי לא מעט גם בפורומים אקדמיים וגם בפורומים של הקהל הרחב, שכשאני מגיע ללב העניין ההיסטורי או הארכיאולוגי הדרך היחידה שלי להביע את הרעיון עצמו תהיה בעזרת אלתרמן, זלדה, לאה גולדברג.
"בכיוון השני, הרבה פעמים בהופעות אנחנו מנגנים משהו של ר' יהודה הלוי או אבן-גבירול, והדרך היחידה שלי לנסות לגרום לאנשים לחוש את השיר היא לנסות להסביר למה ר' יהודה הלוי עלה ארצה, ומתי, והאם באמת הגיע לכאן. כלומר מחקר ושירה באמת מתערבבים זה בזה. זה נכון שלפעמים טוב ונכון לעשות הפרדות. אני לא מביא חליל להרצאות ולא מרצה בהופעות. אבל בסופו של דבר אני מרגיש שהמפגש הזה טוב ומפרה".
פורסם במגזין "דיוקן" מבית "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
