”מנהיג נבנה מהעם. גם הרב עובדיה לא עשה עצמו מנהיג“
בראיון מיוחד שובר הרב שלמה עמאר את השתיקה שגזר על עצמו מאז מותו של מורו הרוחני הרב עובדיה - ומדבר גם על כבוד ועל ירושה
בחדרו הצנוע של הרב שלמה עמאר דיוקנו של הרב עובדיה תלוי על קיר צדדי, אך ספריו - “יביע אומר" - מונחים פתוחים על שולחן עבודתו. הגלימה המפורסמת תלויה מאחורי הדלת, עטופה בניילון. מאובקת. פנה זיווה והדרה. בחדר של שלושה מטרים רבועים רכון הרב עמאר על ניירות שהוא ממלא בכתב יד צפוף. השבוע הוא חיבר שם תשובות הלכתיות לשאלות שמופנות אליו.
לא רחוק מחדרו, הממוקם בבית הכנסת “אהבת שלום" בשכונת גבעת המבתר בירושלים, מרחק הליכה קצר מביתו שבשכונה החילונית־חרדית, יש חדר נוסף המשמש כמחסן. כשנכנסים אליו מבחינים בקרטונים מלאים ניירות ומכתבים, שכולם מבקשים את התייחסותו ההלכתית למגוון רחב של נושאים, מעגינות ודיני אישות ועד עניינים הקשורים בהלכות שחיטה וכשרות. על כולם הוא משיב, ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, בכתב יד ובחתימתו, על נייר מכתבים שעדיין נושא את לוגו הרבנות הראשית לישראל.
כאן מתחיל הקשר, וכאן הוא גם נגמר. הרב עמאר, לשעבר הרב הראשי לישראל, נחבא היום אל הכלים. הוא מתרחק מהמיקרופונים, נרתע מהמצלמות, מפריד הפרדה גמורה בינו ובין הפוליטיקה והציבוריות. המנהיגות שלו, שיעור קומתו, מתכנסות אל תוך ארבע אמות של הלכה.
שם, בשדה ההלכתי, הוא מכהן כיום באופן לא רשמי כרב הבכיר ביותר, כסמכות ההלכתית העליונה במגזר החרדי־ספרדי. שלא לציטוט או לייחוס, רבנים רבים מתייעצים איתו. רבים מוצאים בו כתובת חלופית לזו ששכנה עד לא מזמן ברחוב הקבלן בירושלים, ספונה אף היא על ספרי ההלכה, עסוקה אף היא במציאת פתרונות הלכתיים לסוגיות ציבוריות ואישיות כאחד, רגישה אף היא לצורכי הציבור.
הס מלהזכיר כאן אפשרות של “ירושה" או “חלופה", מפני שלרב עובדיה יוסף אין תחליף - והרב עמאר יהיה הראשון להודות בכך. הסתלקותו של “מרן" הותירה חלל ריק, פנוי, בלבה של פסיקת ההלכה. יותר מכך: היא הותירה חלל ריק בשיעור הקומה והמנהיגות בחברה החרדית, שנותרה אחרי לכתו מפולגת, משוסעת מחנות פוליטיים, מבולבלת בין כותרות חדשותיות המגיעות מבית שמש ועד גיוס בני הישיבות לצה"ל.
אף שהוא מדבר בקול צרוד ושקט, הדרת כבוד מלווה את הרב עמאר. הראיון הזה מתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת, נעול בדלת פלדה ומאובטח במצלמה במעגל סגור. כאן הוא יושב מדי יום ביומו, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הצהריים המאוחרות, כשהוא עסוק בדבר אחד בלבד: כתיבה ופסיקה הלכתית. מדי יום שישי מגיעים אליו עשרות רבות של אנשים, ומדי שבוע הוא עצמו מגיע לדרוש תורה בציבור, לשמש כסנדק בעשרות בריתות, לחבק את צאן מרעיתו.
כן, יש כזה. ציבור רחב מאוד - “העם", כפי שהוא מתייחס אליו - מוצא ברב עמאר כתובת שמשלבת מתינות ציבורית עם שיעור קומה הלכתי. דרכיו דרכי נעם, בניגוד מוחלט להתנהלותם של אנשים אחרים בש"ס, שדאגו להרחיקו מכל תפקיד. תהום פעורה בינו ובינם, לא רק בקשר שהיה קרוב והפך מר ממוות. בעיקר בצורת ההתנהלות, בחשיבה, בשפת הדיבור. אדם זר שהיה נכנס אליו לשיחה לא היה מעלה בדעתו שזה האיש, היושב מולו, היה פעם בשר מבשרה של ש"ס.
הוא נולד במרוקו בשנת 1948, בקזבלנקה, למשפחה מן היישוב. “באתי מהעם הפשוט. גדלתי במשפחה הכי פשוטה ורגילה", הוא מתאר, “אני חי גם היום ככה. אני מקושר מאוד לעם הפשוט, בתוך עמי אנוכי יושב".
הוא למד בבתי ספר יהודיים ובישיבת “תומכי תמימים" של חב"ד, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1962. הרומן של הרב עמאר עם עולם ההלכה התחיל בגיל צעיר. כבר אז הוא נחשב למופת, כששימש בגיל 21 כרב היישוב שלומי שבצפון. במקביל להנהגת היישוב הוא למד לדיינות, ובתוך זמן קצר מונה למנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית בנהריה. בשנת 1973 מונה לרב המושב “מגדים" שבמועצה האזורית חוף הכרמל.
הוא החל אז לכתוב תשובות הלכתיות, בהתכתבות עם רבנים בארה"ב. “היה רב בארה"ב שכתב הרבה תשובות, וכתבתי לו תשובות והוא היה שולח לי שאלות. הוא הדפיס אותן בספריו. אמרתי לחברים שלי שהוא אולי חושב שהרב של מגדים הוא איזה משהו. לא ידע שזה מושב קטן ליד חיפה". בשנים אלו הבחין בו הרב עובדיה יוסף, שקרא את תשובותיו. “שנים אחר כך הבנתי שכבר אז הרב עובדיה שם לבו עליי", הוא אומר. הוא הוסמך כרב עיר ושירת בצה"ל ביחידה לזיהוי חללים, תחום בהלכה שבו הוא נחשב עד היום למומחה יוצא דופן.
בשנת 1982 מונה לדיין בצפת, ובשנים שלאחר מכן כיהן בבתי דין נוספים. “לא עסקתי רק בדיינות", הוא אומר. “היה לי חשוב לדרוש בציבור. לדבר אל העם בבתי הכנסת, בשיחות מוסר". במקביל הוא החל לכתוב ספרי הלכה - “שמע שלמה" - המרכזים את הפסיקות ההלכתיות שהוא נדרש אליהן. אז החל ללמוד עם הרב ציון בוארון, לימים מועמדו לתפקיד הרב הראשי, בפרשה שהלהיטה עליו את צמרת ש"ס והרחיקה אותו מאור הזרקורים ומההנהגה.
בשנת 2002 נבחר לרבה של תל אביב. איש לא התנגד למינויו. אל העיר הוא הביא עמו את ארגז הכלים ההלכתי שלו, ובעזרתו הקים מחדש את מערך הכשרות התל־אביבי. הוא הספיק לכהן בעיר במשך שנה אחת, ואז מונה לתפקיד הרב הראשי לישראל. תקופת כהונתו עמדה בסימן הקשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות, וניסיונו הבלתי נלאה לשדר אחדות לעם.
פסיקותיו של הרב עמאר נוגעות לכל תחום בהלכה. “אף אחד לא מזמין את השאלה", הוא אומר. “לאנשים יש שאלות והם באים אליי. בענייני פוריות, בענייני תרומות זרע ופונדקאות, לפעמים יש בשאלות הללו עניינים חדשים שצריכים התייחסות. שאלות של שנת השמיטה לקראת השנה הבאה, ששואלים מה מותר לחקלאים ומה אסור להם. אני כותב על זה הרבה. צריך להספיק הכל. אם אדם לא ישן ולא אוכל, הוא עדיין לא מספיק הכל. אבל אני רוצה להספיק.
“לפני ראש השנה הייתי בליון, בצרפת, בביקור בקהילה היהודית. עיתונאי זר, אמרו לי שהוא בכיר, שאל אותי: ‘אתה עומד לפני הפנסיה, תכננת מה לעשות?' אמרתי לו שבאלפיים השנים הקרובות יש לי תוכניות. זה נשמע כמו בדיחה, אבל אם הייתי חי אלפיים שנה, לא הייתי מספיק. זאת האמת. בכל יום יש שאלות חדשות, ובתורה יש תשובות גם לדברים המתחדשים ביותר. החיים כל הזמן מתחדשים".
כשהרב עמאר מדבר על התחדשות החיים, הוא אולי מדבר גם על התחדשות חייו שלו, אל תקופה ששונה לחלוטין מחייו הקודמים כחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס, העולם שממנו נקרע. אך קודם לקרע עומד החיבור.
החיבור הראשון של הרב עמאר עם הרב עובדיה התחיל בגיל צעיר, שנים לפני שהסמיך אותו לרבנות. האהבה פרצה מתוך התכתבות הלכתית בסוגיות מורכבות ביותר בעולם ההלכתי, מהסוג שרוב הפוסקים משתדלים להימנע ממנו. “היו כמה שנים שהוא שם לבו עליי ואני לא ידעתי", הוא חוזר ומספר. “הכרתי אותו כשהייתי ילד, וכבר אז הוא היה מפורסם מאוד. הוא היה גאון ההלכה בדורות האחרונים, אין כמוהו. זה משהו מיוחד. היו באים אליי אנשים להגיד לי לשאת דברים לפני שהוא מדבר, והם אמרו לי ‘הרב מבקש'. חשבתי שהם אומרים כך כדי שאסכים, אז אמרתי להם פעם: ‘תגידו את האמת, לא צריך לשקר, אבוא בכל מקרה'. הם גילו לי שהוא מבקש שאדבר. רק אז ידעתי שהוא הכיר אותי".
בשנת 2012 ביקש הרב עמאר להאריך את תקופת כהונתו כרב הראשי לישראל בתקופת כהונה נוספת. להצעה חברו כמה חברי כנסת שניסו לקדם את החוק - “חוק עמאר" - המאפשר להאריך כהונה לרב ראשי. בסופו של דבר, לאחר מאבק פוליטי, ההצעה נפלה בגלל התנגדותו של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שהפיל את החוק. לקראת סוף תקופת כהונתו הציג הרב עמאר מועמד משלו לתפקיד הרב הראשי הספרדי - הרב ציון בוארון, ה"חברותא" שלו, הקרוב אל עמדותיו ומשנתו ההלכתית. משפחתו של הרב עובדיה יוסף הציגה מועמד אחר, הרב יצחק יוסף, בנו של מרן.
עמדתו של הרב עמאר הביאה לקרע של ממש בינו ובין הרב עובדיה. באחד מאשפוזיו של הרב, באוגוסט 2013, הגיע הרב עמאר לבקרו בבית החולים “הדסה" עין כרם. “רצית להרוג אותי לעת זקנתי", תקף אותו הרב עובדיה, “מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחריי. משיב רעה תחת טובה". הרב עמאר ניסה להסביר, אך לא הצליח. הוא עזב את המקום והותיר את המתיחות באוויר.
לבסוף נבחר הרב יצחק יוסף. אל טקס ההכתרה שלו לא הוזמן הרב עמאר, וגם לא הגיע. הרב עמאר עצמו לא מבין את הרדיפה אחריו. “אני לא יודע למה הם רודפים אותי. אינני יודע. אני לא צעיר כל כך, ועברתי הרבה דברים בחיים, אך מעולם לא עברתי דבר כזה. לרדיפה לא הייתה שום הצדקה והיא לא הייתה בשום קנה מידה הגיוני - פשוט החליטו. אני לא רוצה לייגע את מוחי בשטויות האלה. שתקתי. אני לא מחפש כלום, אני רוצה ללמוד".
אחרי הקרע ביניהם שיגר הרב עמאר מכתב לרב עובדיה. “אם אמנם שגיתי, איתי תלין משוגתי, אבל לא ישים עליי אדוני המלך העוון, ואת אהבתו וחמלתו אבקש כל הימים. וסליחה על כל הצער שנגרם למרן שליט"א", כתב לו. הוא לא זכה למענה.
בערב יום הכיפורים שם הרב עמאר את פעמיו אל ביתו של הרב עובדיה ברחוב הקבלן בירושלים, כדי לבקש שוב את סליחתו. הפעם פתחה משפחתו של הרב יוסף את הדלת, אולי בשל אימת יום הדין. הרב עמאר הסביר את שהסביר, והרב יוסף סלח לו ואמר כי הוא אוהב אותו. השניים לחצו ידיים. “הרב עובדיה הבין הכל ודיבר איתי", אומר הרב עמאר בקיצור ולא מוכן לפרט מעבר לכך, אולי חושש מפני מי שיתקפו אותו שוב, ושוב על דבריו.
המילים האחרונות של הרב עובדיה יוסף בחייו היו בשיחה איתו. הוא אינו מוכן לדבר עליה, ואת הפרסומים הוא מכחיש. מה שנאמר שם, בחדר בית החולים, נשאר בין הקירות. “הייתה לי תקופה קשה מאוד, כאב לי מאוד וכואב לי, אני הרי אדם ולא מלאך. יש דברים שמכאיבים. יותר מזה לא אפרש".
את הקשר עם הרב עובדיה הוא מגדיר “הכי קרוב שאפשר". הוא מדבר על התייעצויות הלכתיות תכופות, על שאלות שהוא שלח אליו. “אלמלא הוא שנתן לנו כוח לפסוק, אחד כמוני, לא מי יודע מה, לא היה מעז לכתוב פסיקות הלכתיות בנושאים מורכבים".
כשהרב עמאר נדרש לספר על כוחו של הרב עובדיה הוא נזכר בסיפור אחד, שמלווה אותו מגיל צעיר. “היה מקרה של איש מפורסם שחלה במחלה חמורה", הוא מתחיל לתאר, “הוא התייעץ עם גאון הלכתי בבני ברק שפסק לו שהוא צריך לעבור ניתוח, אבל חייב לגרש את אשתו. הוא הגיע אליי ובכה. אמר לי: ‘מה אעשה?'
“התפללנו יחד, חיזקתי אותו ואמרתי לו שאשתדל לבדוק. עיינתי בשאלה והלכתי לרב עובדיה. אמרתי לו שמצאתי פתרון שהוא לא צריך לגרש את אשתו. הוא שאל מה אני חושב, עניתי לו בראשי פרקים. הוא אמר לי: ‘מצוין, תכתוב פסק'. סיפרתי לו שהוא שאל את הרב הגאון ההוא, שאני למדתי עם הבנים שלו, ואני קטן לידו. אמרתי לו שאני מפחד. הייתי עוד ילד.
ואז, אני זוכר שהרב עובדיה דפק על השולחן, דחף אותי וצעק עליי: ‘לא תפחד! לא תפחד! נכון שהוא אדם גדול, אבל הוא לא פוסק! תכתוב ולא תפחד! תביא לי ואצטרף גם אני'. אלמלא הדחיפה והתוקף שהוא נתן לי, לא הייתי מעז". אותו אדם חי עד היום בבריאות, יחד עם אשתו.
לזה אתה מתגעגע? לסמכות ההלכתית?
“כן. כשהוא היה בחיים הייתה לי רשת ביטחון, כי תמיד התייעצתי איתו. היום אני יתום. אני כותב בפחד, בודק חמש ושש פעמים לפני שאני חותם על הפסיקה".
תקופת פטירתו של הרב עובדיה יוסף לוותה בדיווחים רבים על קרבות הירושה לאחר מותו. בלב הקרבות עמד אז הרב עמאר, לאחר שבעיתונות ציטטו את מקורביו כאומרים שהרב עובדיה בחר בו ליורש. הרב עמאר מכחיש שעמד מאחורי הדברים אז, ולדבריו, הוא ודאי לא עומד מאחורי עמדה כזו היום.
“אין מי שיכול להמשיך את הרב. זה לא שייך", הוא אומר, “אני לא רואה שיש מישהו שיכול להמשיך אותו. אבל המשך הפסיקה הוא צורך הדור. אנשים רוצים לדעת את ההלכה, כל ציבור בורר לו את הרב שלו. מנהיג נבנה לאט־לאט, עד שיש רב שקהלים רבים היו סביבו. השטות היא לדבר על ירושה. זה ילדותי".
הגישה של הרב עמאר, אם תרצו, היא מודל חדש במנהיגות רבנית. להבדיל מתהליך מינויי האדמו"רים בחסידויות, או הרבנים הליטאים בקרב המגזר החרדי־ליטאי, לפי הרב עמאר ליהדות הספרדית יש גישה אחרת. “גם הרב עובדיה לא עשה את עצמו מנהיג. מנהיג נוצר מהעם, זה לא מנהיג פוליטי שנבחר. על פי רוב, מי שרוצה להיות מנהיג לא מגיע לכך. הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. הציבור בוחר את המנהיג שלו".
הרב עמאר מוצא היגיון בריא במציאות הרבנית של החברה הספרדית, שבה מכהנים רבנים רבים ש"נבנים", לדבריו, על ידי העם. “טוב יותר שרב לא ממונה אוטומטית בידי מישהו. בקלפי בוחרים לפעמים מתוך דמגוגיה או השפעות חברתיות, בציבור הרחב בוחרים רבנים מתוך דרישת ההלכה. לא הרב מתכוון לגדולה, ולא הציבור מתכוון לכך - ומכאן לשם גדל רב ומנהיג".
וכך, אומר הרב עמאר, נוצרו אישיותו ותפקידו המשמעותיים של הרב עובדיה. “אף אחד לא מינה אותו", הוא מסביר. “דווקא בתוך הציבור הספרדי היו שחלקו עליו בצעירותו ולא סבלו את דרכו ההלכתית. עברו שנים ומשברים, והוא המשיך לזכות את הרבים בפסיקות שלו, בדרכו שלו. עם הזמן הציבור התאהב בו והכיר בגדולתו. אין מציאות של ‘המלך מת, יחי המלך החדש'. מי שמדבר על זה מדבר שטויות.
“בציבור הספרדי מכבדים כל חכם, אפילו צעירים. אני זוכר שבמרוקו היו זקנים שמכבדים אברכים צעירים שיושבים ולומדים תורה. זה משהו מיוחד. זה חכם וזה חכם, ועם הזמן היה חכם בולט שנעשה ‘מורם מעם' - כלומר, שהעם עצמו מרומם אותו באופן טבעי".
הקהל שלו, לדבריו, שהוא כתובתו בשאלות תורה והלכה, הוא ישראלי, עממי, מסורתי. “זאת החובה שלי, זה לימוד התורה שלי. ושיננתם לבניך", הוא אומר. “אני בפנסיה מוקדמת, אינני עובד, ואני יוצא מדי יום לשבעה או שמונה מקומות ולא בשביל תואר או כבוד או כסף, אלא כי אני חושב שצריך לזכות את הרבים. הציבור צמא. יש רבנים גדולים וחשובים ממני שעושים כפי יכולתם, וכן ירבו".
מקורביו של הרב עמאר משווים בינו ובין מי שניצל מפיגוע תופת באוטובוס. מי ששרד פיגוע טראומתי כזה לא במהרה ישוב אל האוטובוסים. כך, לדבריהם, גם מצבו של הרב עמאר. הוא מכחיש שהוא מפחד, אך הסתגרותו מעידה על דרכו החדשה, המשאירה בידי “העם" את הבחירה בו ככתובת רבנית, כסמכות הלכתית, ובבוא היום כמנהיג.
“אני כותב ושמח בחלקי. אני מאמין שהציבור יודע במי הוא רוצה והציבור תמיד ידע. הקב"ה מנחה את הציבור בצורה נכונה, וההנהגות הללו בידי שמים. זאת לא החלטה פוליטית. אין לי שום טעם ללחוץ או לעשות", אומר הרב עמאר. בימים אלו הוא עובר מסכת לחצים מצד גורמים בירושלים, ובהם ראש העיר ניר ברקת ואנשי מפלגת ש"ס, כדי שיבוא לכהן כרבה הספרדי של העיר. הוא מסרב בכל תוקף, בשיחות סגורות, ומקורביו מבטיחים לנו שהוא “לא הולך על זה".
“תמיד הייתי בארבע אמות של הלכה", הוא אומר. “פיניתי לעצמי זמן, כך שאני יכול להרשות לעצמי לכתוב פסקים הלכתיים בעומק. אני כותב בכל בוקר אבל עדיין יוצא יום־יום אל הציבור כדי לדרוש ולהנהיג".
מדוע קולו אינו נשמע בציבור בסוגיות העומדות על סדר היום? הוא עצמו איננו יודע. “אני מנסה להסביר, משתדל בסוגיות של ציבור לדבר ולעשות. הכי חשוב לי למנוע קרע בעם, להשפיע לטובה", הוא מבהיר. “אני לא מתכוון לקחת את מקומו של אף אחד, אבל באופן פרטי וממקומי, מהצד, אני עושה את מה שאני יכול לעשות".
אחת הסוגיות שעל סדר היום שבהן קולו של הרב עמאר אינו נשמע היא התסבוכת המשפטית שבה מצוי עמיתו לשעבר לרבנות הראשית, הרב יונה מצגר. רק לפני כחודש הודיעה המשטרה על המלצתה להעמידו לדין בחשד לכמה עבירות ובהן קבלת דבר במרמה. החקירה שנוהלה נגדו, ובמסגרתה נעצר פעמיים, עסקה בחשד לשוחד, הלבנת הון, קבלת דבר במרמה ועוד עבירות, בסכומים הנאמדים במיליוני שקלים ובמהלך כהונתו כרב הראשי לישראל.
הרב עמאר מגלה אמפתיה, ולא מעבר לכך. הוא לא יוצא בפומבי לחיזוקו ואינו מכיר את פרטי החקירה. בין השניים התקיימו שיחות אישיות לאחר שהפרשה התפוצצה, ובמסגרתן ביקש הרב עמאר “לחזק" ו"לומר מילה טובה". היחס הוא אנושי, לא חברי. תקופת כהונתם המשותפת ברבנות הראשית לא ידעה מתיחות אישית, אך גם לא נוצר ביניהם קשר חברי קרוב והדוק. הדבר לא השתנה גם לאחר ששניהם סיימו את תקופת כהונתם. “יש בו חמלה ורחמים על המצב האנושי שהוא נמצא בו", אומרים מקורביו. גיבוי מלא לא תשמעו כאן. “הרב איננו שופט, פרקליט או חוקר משטרה. שרשויות החוק ישפטו וימצו את הדין ויוציאו אל האור את הצדק".
ימים ספורים לאחר קיומו של הראיון השתתף הרב עמאר בהפגנת החרדים בירושלים. הוא לא קיבל מקום של כבוד, אך הצטרף אל ההמונים ברחובות מוקף בתלמידיו. מבחינתו, אין כלל שאלה אם להשתתף בעצרת תפילה שכזו.
“עשו מבני הישיבות האויב הכי גדול של עם ישראל, חס ושלום. כאילו אין לנו שום בעיות ביטחון, כלכלה או חברה. רק בעיה אחת שצריך לעקור מן השורש כדי
הדברים המתונים יחסית שאומר הרב עמאר בראיון לכלי תקשורת כללי הופכים באחת למתקפה חריפה, תקיפה ולעתים אפילו מאיימת כשהוא מדבר בפני תלמידיו.
בשיעור בבית מדרש בירושלים לפני כשבוע, לפי אתר “כיכר השבת", אמר הרב עמאר על מקדמי החוק – נתניהו, לפיד ובנט - שהם “מחריבים את העולם, מחריבים את העם, מחריבים את המדינה, מחריבים את הארץ, כורתים את הענף שהעולם כולו עומד עליו. הפכו את לומדי התורה לאויבי העם, חס ושלום. יש שטות גדולה מזו? הם רוצים לקרוע את העם, לפלג אותנו". מנגד, על חרדים שאינם לומדים בישיבות ובכל זאת לא מתגייסים אמר ש"יש עליהם דין רודף" בגלל פגיעתם בעקיפין בלומדי התורה.
“חבל על מי שחושבים להרים יד בתורה הקדושה, הם פוגעים רק בעצמם. בעולם התורה לא יוכלו לפגוע", אמר הרב עמאר בשיעור. “לא יעזור שום דבר שבעולם".
גם בראיון הוא מביע שכנוע בכך שהחוק לא ישנה דבר. “הוא רק יפגע בגיוס", אומר הרב עמאר. “תהיה ירידה דרסטית בכל התהליך שהתחיל באופן טבעי. באופן טבעי הציבור החרדי גדל וצריך פרנסה. הרי לא כולם יכולים לעשות חיל בתורה. באופן טבעי הם הולכים להתפרנס. עובדה - יש אלפים שלומדים, אלפים שעובדים, אלפים שמתגייסים בכל מיני מסגרות. יותר טוב לא לעשות כלום ובאופן טבעי זה יתפתח, ואלה שלא לומדים ימצאו את דרכם. טבע באדם - כשבאים בכוח, אתה משיג התנגדות. אדם נורמלי יתנגד כשבאים אליו בכוח.
“אני חושב שיש אנשים שרצו כאן הישגים, להראות שעשו. אבל במציאות, ואפשר לבדוק את זה, הימים ידברו בעד עצמם, וכולם יראו שהחוק הזה רק יגרע ולא יוסיף. חבל שכמה מנהיגים נכנסה בהם רוח שטות".
הראשון לציון, לשעבר הרב הראשי הספרדי, סבור שרוב העם יכול להיכנס תחת ההגדרה “חובב מסורת" וקרוב לתורה. “כשמסבירים לעם, אנשים מבינים את הערך. כשמדברים בגובה העיניים", אומר הרב עמאר. “לגבי הגיוס, יש שטוענים שיש בעיות - ובבעיות צריך לטפל ולתקן. אלה שמסיתים אבל, לא רוצים לדבר. הם רק רוצים לעקור את הכל. להם אין לי שום הבנה. זאת פראות, כדי להשיג הישגים פוליטיים. העם, העם הוא לא נגד - אבל אפשר להסית אותו. למה? כי הוא לא יודע את ערך התורה לפעמים. אם תסית אותו נגד שבת יגידו לך ‘מה פתאום'. גם המסורתיים יתנגדו".
בניסיונות לקעקע את החיבור בין תורה והלכה ובין המדינה מאשים הרב עמאר דווקא את התנועה הרפורמית, שבה נלחם גם בשבתו כרב ראשי. גם כיום הוא סבור שמאחורי גל החקיקה בענייני דת ומדינה עומדים אויביו הוותיקים. “החוקים בענייני דת ומדינה הם חלק ממזימה של התנועה הרפורמית. הם מחזיקים מערך משומן וממומן של עורכי דין ולוביסטים, שמובילים חקיקה בסדרת נושאים, גם נגד בתי הדין הרבניים", הוא טוען.
לדבריו, “צריך אחריות לא לקרוע את העם הזה בשנאה ובפילוג. יש לי כאב גדול מאוד על כל מה שנעשה, מכל צד, כדי לפלג פה את העם. אלו שהם בני גדולים אולי נוהגים אחרת. אני באתי מהעם ולכן אני מחפש את הדרך לשמור על העם, להיות איתו. מתוך קרבה וחום. אני בוחר תמיד בדרך הזו".
שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו אני יושב ליד הרב הראשי לשעבר, כשחומת ספרי הלכה חוצצת ביני ובינו, בין מקום מושבו הגבוה על גבי כורסת העור ובין הכיסא המשרדי שהוקצה לי, ופתאום הרעד הזה. ודממה אחת שמפסיקה את הכל. והדמעה שיורדת מעינו השמאלית ומחליקה לרגע. והמבט שהוא נועץ בי, כמי שכאילו גילה את מקום מושבו האמיתי - והמשפט שהוא יורה מתוך עצמו: “אני היתום הכי גדול בדור הזה. כל השאלות, כל מה שאני כותב, בכל פעם הלב שלי נצבט - כי הייתי כותב והולך אליו. רציתי לשמוע מה דעתו. לזה תמיד אתגעגע".
אני קם כדי ללכת ומביט אל השעון ויודע שהייתי צריך לסיים את הראיון הזה לפני כחצי שעה, ונזכר בעוון ביטול תורה, שלמדתי עליו בעצמי כשהייתי בישיבה. אני מודה לרב עמאר ופונה אל הדלת כשהוא אומר לי שהוא נזכר בו, ברב עובדיה, במלחמת לבנון השנייה. הוא נזכר כי הוא חיפש אותו בלשכתו ולא הצליח למצוא את “פוסק הדור", כפי שהוא מכנה אותו. הוא מספר כיצד חיפש אותו וכיצד שמע שהוא בקבר החיד"א (רבי חיים דוד אזולאי, מגדולי הפוסקים במאה ה־18, י"א) בירושלים, והוא מגיע אל המקום ופוגש שם את הרב עובדיה יוצא מן המתחם.
“את תורתך אנו לומדים כל היום", אומר לו הרב עובדיה, ומתכוון אל החיד"א ואל התפילה שזה עתה נשא. “כך אמר לחיד"א על הקבר", מתאר הרב עמאר, “שאת תורתו אנו לומדים, אז שיעמוד לימינם של חיילי צה"ל ויציל אותם מכל צרה. זאת הרגישות שהייתה לו. זה אחד הדברים שחסרים וכואבים".
“לא רציתי להעלות זיכרונות כואבים", אני אומר לרב עמאר. “לא כואב לי", הוא אומר, “זה רק הזיכרון שפתאום עלה בי, כשלא הייתי מוכן".
הראיון מתפרסם במגזין "סופשבוע" של "מעריב"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
