המרן של הציונות הדתית המתונה, מדבר על הכל
הוא לא מתרגש מההתקפות האישיות נגדו, אבל נעלב עד עמקי נשמתו כשמסלפים את דבריו. הרב יובל שרלו, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית, מדבר על כל מה שבוער במגזר ומחוצה לו
בין מה שחשוב לבין מה שלא, הקווים של הרב שרלו די ברורים, בוודאי במציאות שבה תוצאות משפטו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עודן מהדהדות בחלל החדר. "אני שואף לחברה צודקת, מוסרית, בדיוק כמו שהתורה בנויה. היא קודם כל בנויה מהאבות, ממהות החיים האנושית - ורק לאחר מכן היא מטפסת לשבת, לכשרות, לצניעות ולבית המקדש. יש היום חשיבות עצומה לשפה האתית והמוסרית, אחרת לא נתקיים. זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. לפעמים אנחנו משקיעים מאמצים בדברים שוליים ולא שמים לב שאנחנו מפספסים את העיקר - וזה העיקר. תפיסת העולם הזו נשענת על הנבואה. זה מה שמביא אותי לפעילות ציבורית וזו גם הדת שלי. הדת שלי איננה רק פרקטיקה הלכתית. ה'הלכה הנבואית‘ שאני נשען עליה היא תפיסה דתית שנותנת משקל גדול יותר לכוונה, לפנים, לנשמה - ולא מסתפקת רק בצד הטכני של ההלכה. זה הרגע שלי, האות שלי בתורה, הנקודה שלי בעבודת השם".
הרב שרלו עקר לפני כשנה עם ישיבתו מפתח תקווה ועבר לכפר הנוער אמי"ת כפר בתיה. זה קרה לאחר שהבין שמשהו לא עובד כמו שצריך. אולי זה המקום, אולי זה הוא - אולי גם וגם. כמות התלמידים ירדה ובית המדרש כמעט והתרוקן, אך אל מול המשבר חדרה אליו ההבנה שמונחות לפניו שלוש אפשרויות: לסגור, לנסות לרענן או להתחיל משהו חדש. הוא עזב לרעננה ועבר להתגורר בעיר, מטרים בודדים מהישיבה, משאיר מאחוריו את החברים הטובים והקהילה החזקה ביישוב אפרת. "אני גר כאן, חי פה שבעה ימים בשבוע", כדבריו. הוא שידך לישיבה את הרב תמיר גרנות והרב איתמר אלדר - שניהם רבנים מהגולן הרחוק - כדי ליצור ישיבה חדשה המשלבת למדנות עם חסידות, בגוון חדש שטרם נראה על המפה. הרב שרלו לא מכחיש: עמדותיו והתבטאויותיו ודרכו הציבורית הסבו במהלך השנים נזק לישיבה, לבית המדרש, למפעל חייו. המעבר לרעננה הוא ניסיון להתנעה מחודשת של מרכז חייו - לימוד התלמוד בבית המדרש.
הוא מתעורר לפנות בוקר (מכחיש שהוא לא ישן בלילה ואומר - "אין עליי סיפורי מופתים, ברוך השם"), מתפלל וכותב תשובות הלכתיות באינטרנט, בעיקר באתר "כיפה". עשרות תשובות מדי יום, רובן - כך הוא מעיד - אינן חוזרות על עצמן. הוא פרסם עד היום מאות אלפי תשובות הלכתיות שכתב בעצמו בשעות הלילה המאוחרות. חלק עיקרי ונוסף כלל לא הגיע אל הרשת ונותר בהתכתבויות בינו לבין ציבור גדול של שואלים ותוהים שבאים אליו למצוא תשובות. אחרי תפילת שחרית הוא מתיישב בבית המדרש ומתחיל ללמד עד הצהריים. למרות חברותו במספר ועדות אתיקה המייעצות לבתי חולים בענייני השתלות איברים וסוגיות של דיני נפשות, לצד גופים ציבוריים נוספים שבהם הוא חבר, ונוסף על חתונות, אירועים ציבוריים והרצאות ושיעורים תורניים - ליבת חייו של הרב שרלו נטועה היטב בבית המדרש, שאליו הוא תמיד חוזר.
"הישיבה בפתח תקווה לא הצליחה", הוא אומר, "לכן החלטנו להתחתן, להקים משפחה שמתאפיינת בבניין בית אחר וחדש. רצינו ישיבה שמתרחש בה משהו אחר. זה הולך נפלא. יש פה התרחשות מאוד מרתקת של למדנות וחסידות, של פנימיות ומאבק אתי על דמותה של מדינת ישראל, וסוער פה במובן החיובי של המילה. המהלך הזה הוכיח את עצמו ואולי הוא מלמד אותנו, את כולנו, שאם משהו לא הולך לא תמיד צריך לעשות לו החייאה. לפעמים צריך להתחיל משהו חדש".
החיבור לחסידות אינו פשוט עבור הרב שרלו, בוגר ישיבת ההסדר "הר עציון" ותלמידם של הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, אך מבחינתו מדובר בשינוי מרענן. "אני נחשף לעולמות קיומיים, שיש בהם תשומת לב להתרחשויות פנימיות, לשאלות סובייקטיביות, לחיפוש של נושאים נוספים בסוגיות בגמרא. לא רק על מה היא מדברת, אלא מה היא מדברת בתוכי. אני תמיד אומר לתלמידים שלי שהם מסכנים במובן שהם לומדים אצל ראש ישיבה שעוד משתנה. אני עדיין משתנה".
עם כל העיסוקים הציבוריים שלך, אתה באמת מצליח להיות נוכח כאן, בבית המדרש?
"אני לא רק בבית המדרש, אני משתדל להיות כל הזמן ב'לימוד'. אני מלמד סוגיה ועוסק כל הזמן בסוגיה. אני מעביר שיעורים כלליים, יושב עם תלמידים ומעביר 'חבורות' - לומד מהם ומלמד אותם. בראש ובראשונה הישיבה היא הדבר המרכזי בחיי, מבחינת הקצאת הזמן ותשומת הלב. זה לא מונע בעדי, יחד עם זאת, להיות שותף גם לעניינים כלל–ישראליים".
כדי להבין את הרב שרלו צריך לעזוב את חדר ראש ישיבת אמי"ת "אורות שאול" ברעננה, ולנסוע כעשר דקות להרצליה פיתוח, שבה נולד בשנת 1957. "זה היה בית מאוד אנושי, הומני ומוסרי", הוא מתאר, "גדלתי כאדם חי שמחונך להרבה קשרים לחיים עצמם. כשאתה גדל ככה אתה גדל הומני. ההומניות היא משהו שמושך אותך".
המפגש הראשון שלו עם התורה התרחש בכיתה א'. "היה לי מלמד שלימד אותי תורה מכיתה א' ועד כיתה ח'. הייתי הולך להתפלל במניין של שש בבוקר, שתמיד הסתיים בשש וחצי ולא משנה איזה יום היה ואם זה ראש חודש או חול המועד", הוא מספר, "אחרי התפילה היה לי שיעור גמרא מרבע לשבע עד שבע ורבע עם אהרן שרפר, זכר צדיק לברכה. הוא היה פקיד במפעל המים הלך וגבה כספים מטעם עיריית הרצליה. בלעדיו לא הייתי נמצא כאן היום. הוא הפך אותי לאדם שרוצה תורה, וזה כל מה שאני. אדם שרוצה תורה".
לישיבת "הר עציון" הגיע בזכות הרב דוד פוקס, הר"מ המיתולוגי בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים, שבה למד. "הוא זה שהדליק את כולנו באמונה. צריך לתת לו קרדיט בהקמת ישיבת הר עציון - הוא הבעיר את אהבת התורה ברוב המחזור הראשון בישיבה", מתאר הרב שרלו. למן היום הראשון שלו בשיעור א', למד אצל הרב אהרן ליכטנשטיין. "הגענו אני והרב רא"ם הכהן כמה ימים לפני כולם", הוא מספר, "השתחררנו, ובמקום לקחת שבוע חופש, הגענו ישר לישיבה. לא היה מה לעשות איתנו, אז שלחו אותנו לשיעור של הרב ליכטנשטיין. לא עזבתי אותו מאז למשך עשר שנים. ביום שהמשאית באה לעבור דירה עוד ישבתי בשיעור שלו. לא למדתי אצל אף אחד אחר בישיבה. רק במבט לאחור אני מבין כמה תורתו של הרב יהודה עמיטל ז"ל השפיעה עליי. לא ידעתי את זה אז. רק כשהתרחקתי, בעשרים השנים האחרונות, התברר לי עד כמה הוא הטביע בי את חותמו".
"את הרגישות המוסרית, קו המחשבה, היושרה - הכול קיבלתי מהרב ליכטנשטיין. הוא האדם היחיד בעולם, בינתיים, שכשאני עומד לידו רועדות לי הברכיים. עד היום. לא היה בינינו קשר מאוד אישי, אף פעם. גם לא קשרתי כל כך קשרים כאלה עם רבנים אחרים".
אחד הפוסקים העסוקים בציבור הדתי–לאומי, עדיין לא מצליח להבין את הפופולריות שלה זכה ברשת. הוא משיב, כאמור, על אלפי שאלות - וכותב מדי יום תשובות הלכתיות לכל דכפין. הוא משמש רב לקהלים רחבים מאוד בציבור הציוני–דתי ואף בזה המסורתי והחילוני, שרואים בו כתובת. מגדלור. אבל הוא עצמו עדיין לא מבין למה. "מתקיפיי אומרים שזה בגלל שאני מקל, אבל זה לא נכון ויש לי יותר מדי דוגמאות הפוכות. אני לא מקל בהלכה. אצלי, לא כוח דהיתרא עדיף אלא כוח ההיגיון, ואני לא מתכוון להיגיון האנושי אלא להיגיון ההלכתי הפנימי", הוא מסביר.
"הציבור רוצה הלכה הגיונית, כלומר שיש לה היגיון פנימי. הם לא מבקשים שכשרות תתאים להיגיון האנושי, אלא למשל, לדוגמה, שבפסח נאסור להשתמש במוצרים שהאריזה החיצונית שלהם בחמץ זהה לאריזה החיצונית הכשרה לפסח. כאן מוכנים להחמיר. יש רבים שמוכנים להפסיק למכור חמץ, לבער אותו מהתחלה ועד הסוף. לעומת זאת, לא להתגלח בחול המועד? אין לזה היגיון פנימי. הרי ההלכה אמרה שאסור להתגלח כדי שלא ייכנס מנוול לחג. יוצא שמי שלא מתגלח בחול המועד הוא הכי מנוול בחג. אני רואה שכשההלכה מכוונת לכפי שהיא צריכה להיות באמת, הנכונות של אנשים להחמיר גבוהה מאוד".
קיים הבדל בין הפסיקות הפומביות שלך ברשת לבין מה שאתה פוסק לאנשים בשיחות אישיות?
"כמעט שלא, אני נמנע מכך. אני מאמין בפומביות של ההלכה, אני חסיד של זה. למיטב זיכרוני, גם לא ביקשתי ממישהו שלא יפרסם משהו שכתבתי לו. יש תשובות שאני לא מפרסם, אבל זה לא בגלל התשובות עצמן. למשל, מרוב עיסוק רבני אינטנסיבי בענייני עריות, נוצרה תדמית שכאילו הרבנים והפוסקים עוסקים בכך כל הזמן. התרומה הקטנה שלי היא שתשובות בנושאים הללו אני כמעט שלא מפרסם".
הוא לא מקיים שיח עם רבנים ופוסקים בציבור החרדי, אבל לא ניכר שזה כל כך חסר לו. "אני לא מכיר ממשק הלכתי בין רב ציוני–דתי לבין רב חרדי, כי הם לא מכירים בנו כרבנים. האמת שזה לא חסר לי. כואב לי במובן הכלל–ישראלי, אבל מאז פטירתו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, אין ביהדות החרדית מישהו שיכול לספק משהו שחסר לנו. יש לציונות הדתית תלמידי חכמים, פוסקים ומומחים בכל התחומים. היא לא נזקקת יותר. לפני 20 שנה היינו צריכים פוסקים חרדים, היום כבר לא, אולי למעט הרב עובדיה יוסף ז"ל שאנחנו מחוברים אליו דרך הכתבים שהשאיר. הפסיקה שלו מאוד נוכחת. אבל זהו, היום ברוך השם אני יכול לכתוב פסיקות הלכתיות בענייני נפשות לוועדות האתיקה של בתי החולים בילינסון ושניידר - מבלי להיות מוכרח להיוועץ ברב חרדי. אין שם מישהו שאתה מרגיש שלא קיים בציונות הדתית, וזה אומר משהו מאוד משמעותי על עולם התורה שלנו. אולי דווקא העובדה שלכל צד יש את עולם התורה שלו, תיצור מצב שבדורות הבאים יהיה גם שיח הלכתי בין המגזרים".
לפני מספר חודשים נשמעה מפיו אמירה תקדימית, כשטען שיש לחלק את תקציבי הדת באופן הוגן בין הזרמים השונים ביהדות, לרבות אורתודוקסים ורפורמים. הרפורמים חגגו - הנה, הם אמרו, רב אורתודוקסי בכיר לא רק מכיר בנו, אלא גם מוכן לפתוח עבורנו את הכיס. אבל מבחינתו של הרב שרלו, קיימת חלוקה ברורה בין הרפורמה בישראל לזו שבחו"ל. "בארץ חייב להיות חיץ ברור", הוא קובע, "התבטאתי רק ביחס לחלוקה הוגנת ומוסרית של תקציבים, שנראית לי הגיונית ואני לא מפחד ממנה. לאורתודוקסיה אין ממה לפחד. מי שגר בארמון מפואר לא חייב כל הזמן לשבת בחוץ כמו מאבטח. בחו"ל, בעיניי, זה סיפור אחר ומורכב. בתחומים מסוימים נכון מאוד לשתף פעולה עם הרפורמים, כי הם מהווים גם סיוע להתמודדות נגד ההתבוללות. בארץ, גם אם אתה לא קשור לשום קהילה, אתה עדיין יהודי כי זו החברה שבתוכה אתה חי. בחו"ל, אם אתה לא קשור לקהילה - אתה לא קיים. במובן הזה אנחנו, האורתודוקסיה, פושעים. אנחנו נאבקים בצדק על כל סנטימטר בארץ ישראל, אבל לא נאבקים על כל יהודי. מה שקורה בחו"ל לא מעניין אותנו".
אתה לא חושש מהסכנות?
"יש לי אמון גדול מאוד בהלכה, באורתודוקסיה. אני מסכים שיש סכנות ברפורמה, אבל דווקא בגלל החוסן והחוזק שלנו אנחנו צריכים קצת להשתחרר מהפחד. אני מלמד את התלמידים שלי שפחד לא מכתיב אג'נדה. הוא נועד להיות גורם התחשבות. אסור להתעלם ממנו, אבל אסור להיכנע לו. הדבר הנכון שצריך לעשות הוא הגורם היחיד שצריך להכתיב לנו מה לעשות. אם לא נתייחס לעצמנו באמון הרבה יותר גדול ובחוסן הרבה יותר גדול, כלי ההתגוננות שלנו פשוט יקרסו".
"גם בחברה החרדית מנגנוני ההגנה קורסים. החרדים הצליחו להתמודד נגד הטלוויזיה; הם הרגו את המדיום הזה בדרכים מרתקות ומעניינות. אבל האינטרנט? זה סיפור אחר. האינטרנט משנה את העולם החרדי, הופך אותו על פניו, דרך מידע ועצמאות. זה יכול לעשות טוב מאוד לחברה החרדית. אני לא חושב שהיא תתחלן כתוצאה מהתהליך הזה, אבל היא ודאי תשתנה, והיא משתנה לנגד עינינו. השפה של הכוח, של המונופול והשליטה, היא שפה עתיקה שקיימת היום רק בצפון קוריאה. האמונה צריכה לבוא מתוך הלהט שלנו, לא מתוך הפחד של אחרים".
הפחד של אחרים, אולי, הביא את הביקורת על מסלול ישיבות ההסדר שאתה אחד מחבריו?
"לשקר אין רגליים. ההסדר הוא אתגר לחברה הישראלית ואפשר להתווכח עליו, אבל התרומה שלו היא פי אלף יותר גדולה מהמחיר שהוא גובה, אם הוא גובה. אני תומך בהסדר, כמובן, אני עומד בראש ישיבה כזו. פוליטיקאים ניסו לנהל מאבק פוליטי על גב הציונות הדתית דרך נקודות שאולי טעונות שיפור בהסדר. היה כאן שילוב בין ביקורת שיש בה אמת, עם המון המון שקר, בעובדות, בנורמות ובהתייחסות. בסופו של דבר, כשהחברה הישראלית מסתכלת חמישים שנה אחורה, היא מבינה שהיא הרוויחה לאין ערוך. כמובן שיש מה לשפר, אני אומר את זה בכלל ואני אומר את זה על עצמי. לא הייתי ממשיך עם ישיבת פתח תקווה כפי שהייתה, כי לא הייתה הצדקה לקיומה. ההסדר חייב להיות הרבה יותר רציני - בלימוד, בתביעות מהתלמידים, מעצמנו, במחויבות לכלל ישראל ובשליחות ציבורית".
כשהרב שרלו אומר "אנחנו", הוא בדרך כלל מתכוון לחברה הישראלית. הוא מבכירי ארגון רבני צהר ונחשב לאחד המשפיעים והבולטים גם בארגון הרבנים "בית הלל", אבל מרכז פעילותו היא לא שם ולא שם. "מרכז חיי הוא הישיבה", הוא קובע שוב, "אבל את הענפים הציבוריים שלי אני מעדיף לעשות באופן חוץ–ממסדי וכלל–ישראלי. אני חבר בוועדות אתיות, ועוסק היום בהקמת הספרייה הלאומית החדשה כחלק מחברותי בדירקטוריון. אני חבר בגופים ציבוריים נוספים ועוסק בעניינים ששייכים לכלל החברה הישראלית, כי הם יותר מעניינים אותי".
אולי ברחת מהמגזר?
"הציונות הדתית היא ’ארץ אוכלת יושביה‘. היא מאמצת לעצמה, לפעמים, דפוסים מאוד דורסניים כלפי מי שלא בדיוק הולך בתלם שלה".
למה הרב מתכוון כשהוא אומר "הציונות הדתית"? את מי למעשה אתה מאשים?
"אינני יושב בוועדת הקבלה של הציונות הדתית. מבחינתי כל מי שמגדיר עצמו 'ציוני–דתי' הוא כזה. בסופו של דבר, מהחרד"ל ועד הלייט, אנחנו קשורים אחד לשני. אני לא יודע מה הדבק שמאחד אותנו, אבל ברור שיש דבק, מנוער הגבעות ועד ח"כ אלעזר שטרן והלאה ימינה ושמאלה. זה חלק מהמשפחה שלנו.
"אם אנחנו רוצים להשפיע באמת על עם ישראל, אנחנו צריכים להיות תנועה יותר מאפשרת. לא להאשים אחד את השני בחרד"לות או לייטיות ולהפוך אחד את השני ללא–לגיטימי. זה לא חכם, כי אנחנו דוחפים החוצה, ומיטב חבריי פנו החוצה. אני מדבר על הרב שי (פירון - י.א), הרב סתיו, הרב רפי פוירשטיין - הם פנו החוצה ואמרו לציונות הדתית שנמאס להם והם הולכים לעסוק בעניינים כלל־ישראליים. הם אמנם פנו לשם מתוך מצוקה, מתוך תחושת גטו, אבל זה הדבר שנכון לעשותו - נכון להיות על הבמה הלאומית כי שם אנחנו צריכים להיות".
אגב, עבדת עם השר פירון במשך שנים בישיבה בפתח תקווה. אתה מרוצה היום מתפקודו כשר החינוך?
"יש לי הערכה עצומה אליו, אבל כמובן שיש בינינו הבדלים. מאז בחירתו לתפקיד שר החינוך, בשביל הנקיות הציבורית, כמעט שלא דיברנו בעניינים מקצועיים. אנחנו חברים ברמה המאוד אישית. עבדתי אתו המון שנים. מה שהוא עושה בחמש דקות אני לא מספיק לעשות בשנה. הוא תזזיתי. טבעם של רעיונות שרק 20 אחוז מהם מתגשמים, אבל 20 אחוז של הרב פירון שווים הרבה יותר מ–100 אחוז של אנשים אחרים".
בין תפקידיו, אחרי זמני בית המדרש, הרב שרלו מכהן כחבר בפורום "תקנה", שעדיין מלקק את פצעיו לאחר פרשת הרב מוטי אלון, שאותה חשף הפורום ולאחריה הואשם והורשע הרב אלון בביצוע מעשים מגונים בקטין. מבחינת הרב שרלו, הלקחים מהסיפור ההוא ברורים. "צריכים להיזהר בכל מקום שיש בו כריזמה", הוא אומר, "נדלקת לי נורה אדומה במקרים כאלה, ולא רק בגלל פרשת הרב אלון. מעבר לכך, אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה על התמרון בין כבודם של רבנים לבין פיתוחו של חוש ביקורת עליהם. אנחנו בבעיה מאוד קשה בנושא הזה של תקיפות מיניות, והחברה האנושית עדיין לא מצאה לכך פתרון. המחיר שהנפגעים משלמים הוא נורא ואיום, ומצד שני צריך להגן על חפים מפשע - ועדיין אין לכך פתרון".
מה דעתך על כך שהרב אלון ממשיך ללמד ולהעביר שיעורים?
"אני לא מתעסק בזה ולא רודף אותו. עיסוקיו ושיעוריו אינם מעניינים אותי. עשינו את שלנו", הוא אומר, "החברה הציונית-דתית צריכה בהחלט לשאול את עצמה מה היא עושה. לא הרב אלון מטריד אותי. מטריד אותי שאנשים ילכו לשיעור טוב של דמות לא מוסרית מאשר לשיעור בינוני של דמות מוסרית. לי זה לא מסתדר מבחינה דתית".
תפיסתו הציבורית של הרב שרלו מתיישבת היטב עם המתרחש בשדה הפוליטי, לאור העובדה ש"הבית היהודי" פנתה אל מרכז השיח הציבורי והפכה מסקטוריאלית למפלגה שאוחזת בהגה. עם זאת, יש לו סייג אחד ביחס לשדה הפוליטי: "ברגע שיהיה ניסיון לגייס את המפלגה הזו לאג'נדה שלך ולא להכיר בכך שאם אתה רוצה להיות על הבמה הלאומית אתה צריך להיות רחב ולהכיל, המפלגה הזו תקרוס". הוא רומז לח"כ יוני שטבון, שהצביע נגד חוק הגיוס בניגוד לעמדת מפלגתו, אך מבהיר: "אני מקבל את עמדת שטבון ביחס לחוק הגיוס, אבל מזכיר לו שהמנדט לא שייך לו אלא לבוחרים שלו. מה שהוא הבטיח לפני הבחירות - הוא צריך לקיים. אם הבטיח לציית לרבנים שלו, הוא חייב לציית לרבנים שלו. אם אמר שהוא יציית למפלגה, זה מה שהוא חייב לעשות. זכותו להתפטר אם הוא רוצה, אבל הוא לא יכול לגנוב את קולות הבוחרים ולעשות ככל העולה על רוחו. הרי זה מה שעשה שרון בהתנתקות, לא? אז קשוט עצמך ותבין שברגע שאתה נמצא במערכת פוליטית, המנדט שלך אינו שלך אלא של הבוחרים שלך".
"מי שרוצה ללכת לשדה הכלל–ישראלי, הפוליטי, הציבורי, חייב לדבר בשפה של פשרה ושל הסכמות. לכן אני לא בפוליטיקה ואני לא חלק משום ממסד, כי אני רוצה להביא לידי ביטוי את האמת שלי".
אז במובן מסוים אתה שמח שהפעילות הרבנית שלך, של "צהר" ושל הרב דוד סתיו נותרה מחוץ לממסד הרבני.
"לא תליתי תקוות בבחירה של הרב סתיו לרבנות הראשית, במובן מסוים זה יותר נוח. פעם הייתי מועמד להיות רב צבאי ראשי, אני מודה לקדוש ברוך הוא שלא
במשך שנים היית נתון למתקפות חוזרות ונשנות מרבנים שמרנים יותר בציונות הדתית וכמובן מרבנים מהמגזר החרדי. זה עבר לידך?
"ההתקפות נגדי, בראש ובראשונה, גרמו לי לבדוק את עצמי. זה מנגנון ביקורת. בהפוך על הפוך אני אסיר תודה, קודם כל, לאלה שהתקיפו אותי. אני נפגע מאוד מהתכסיס המכוער של הצגת עמדותיי בצורה מסולפת, כדי שיהיה נוח לתקוף אותן. תשחטו אותי, אני מרגיש טוב עם זה. אבל לעוות? לסלף ואז לתקוף? עשו לי את זה לא מעט, ובכוונה, כדי לפגוע. וכן, זה פוגע".
"פעם היה כתב ב"הצופה" שכתב מאמר רצוף לשון הרע. כתבתי לעורך שהיה עדיף הלכתית לפרסם תמונה של בחורה מעורטלת מאשר לפרסם דברים חמורים כאלה. למחרת אני קורא ב'יתד נאמן' ששרלו קורא לפרסם תמונות מהסוג הזה ב'הצופה'. ככה".
ומה אתה עושה כשאתה פותח את העיתון ומגלה ששופכים את דמך, כשקוראים לך "שרלו", כשבזים לך בפרהסיה, כשלא סופרים את הפסיקות שלך, כשזורקים את הספרים שלך או כשמצפצפים על הדעות שלך?
"ברמה האנושית, תמיד יש את החיבוק המשפחתי. ברמה המוסרית - הציווי המתמיד הוא להיות ישר. בעיניי, שתיקה במקום שבו צריך לדבר היא חוסר יושרה. זה 'לא תעמוד על דם רעך', לשתוק במקום שבו צריך לקום ולצעוק".
השתנית?
"אני כל הזמן משתנה. היום אני כמעט שלא מתקיף ישירות. אני כותב את דעתי ועמדתי, ואחרים יכולים לתפוס אותה כפי שהם רוצים. כן, אולי הזדקנתי".
ויש כבר תוכניות לפנסיה?
"אין משהו שאני רוצה לעשות יותר ממה שאני עושה היום. אני במקום שבו אני רוצה להיות, בבית המדרש. סוער כאן רוחנית. אני חי במקום שמתרחש בו משהו. אבל הכול עוד פתוח, לך תדע".
הראיון התפרסם במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
