לא רק פסיכים: הר הבית - בקונצנזוס הדתי-לאומי
סוגיית הר הבית תופסת בשנים האחרונות יותר ויותר מקום בסדר יומה של הציונות הדתית. האם מדובר בתופעה שולית מתוגברת ביחסי-ציבור מעולים, או שמא אכן מתעוררת המודעות לנושא? תלוי את מי שואלים
- סקר ”מקור ראשון“: רוב מוחץ בציונות הדתית בעד עלייה להר הבית
זה לא קרה בן-לילה: הר הבית בידינו מאז ששת הימים, אך המגמה החיובית בהתייחסות אל ההר השתנתה רק בשנים האחרונות. גם הציונות הדתית, מאז 1967, לא הצליחה לעכל את המקום והתבססה על הנחיות הרבנות הראשית, שעמדה בתוקף על האיסור להיכנס למתחם. קיצוניים שבשוליים, "משוגעים לדבר", המשיכו לעלות יום אחרי יום, להמתין בשערים בגשם שוטף או תחת שמש קופחת. העיקר להגיע. לבסוף, לפני ארבע שנים, התחולל מהפך קטן: אותם שוליים התאחדו לגוף אחד – "המטה המשותף למען העלייה להר הבית" – מכונת יחסי ציבור משומנת שיכולה ללמד את משרד ההסברה טריק אחד או שניים. הייתה זו נקודת מפנה משמעותית, שהפעילים מצביעים עליה היום כסיבה המרכזית לעליית קרנו של הר הבית אל מרכז השיח המגזרי.
לא תמיד הכול היה ורוד. ההתנגדות הרבנית הייתה רק חלק מהבלמים שיצרו את היחס השלילי לעלייה להר הבית, אך היא לא עמדה לבדה. גם המחתרת היהודית רשמה הישגים שליליים בתחום. היה זה בשנות השמונים כאשר פעילי ימין קיצוני תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, מתוך כוונה למנוע כך את ביצוע הנסיגה מסיני ולהחיש את בוא הגאולה. המסגדים לא פוצצו והגאולה לא הגיעה, אך התודעה הישראלית נפצעה באורח קשה. הר הבית הפך להיות מזוהה עם מחבלים יהודים ועם טרור מסוכן. המקום הקדוש ביותר הפך מתקווה רוחנית ל"חבית חומר נפץ" שעלולה להבעיר בכל רגע את המזרח התיכון כולו.
ארנון סגל, מהפעילים המרכזיים למען העלייה להר הבית ועיתונאי "מקור ראשון", טוען כי הימים הללו חלפו. "הדבר הכי חשוב מבחינתי זה לנתק את הר הבית מסיפורי המחתרת היהודית", הוא אומר. "עוד לפני המחתרת היהודית הייתה כאן ברית שאנחנו מבינים רק היום, בין ההנהגה הדתית לראשי המדינה. התפקיד של רשויות המדינה היה לצייר כל יהודי שמתעסק עם הר הבית כקיצוני, הזוי ומסוכן למדינה ולדמוקרטיה. הרבנים ציירו את כל מי שעולה להר הבית כעבריין מבחינה הלכתית. בין לבין יצא שיהודים לא עלו להר הבית, שלא במסגרת תיירותית. לוקח זמן לשנות דימוי של 47 שנים אבל לדעתי זה הולך ומצליח, ורואים את ההשפעה הזו בעיקר בקרב הציונות הדתית המתונה". כשסגל מדבר על הציונות הדתית המתונה הוא מצביע על הקשת הרחבה, המתפרשת מהרב דב ליאור מימין ועד רבני "בית הלל" משמאל, דרך הרב יעקב מדן, הרב יובל שרלו, פרופ' אשר כהן, הרב שלמה ריסקין ואפילו יו"ר "הבית היהודי" לשעבר, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ.
"המטה המשותף" הוא כאמור מכונת יחסי-ציבור משומנת, שניתן לזקוף לזכותה אזכורים תקשורתיים קבועים, כמעט מדי שבוע. פעילות הארגון כוללת לא רק עיסוק תקשורתי אינטנסיבי, אלא גם השפעה על מובילי דעת קהל. בין הישגי המטה אפשר לרשום את הגעתם של שרים וחברי כנסת להר הבית, חלקם באופן קבוע, ובהם השר אורי אריאל, ח"כ משה פייגלין וח"כ ציפי חוטובלי. למרבה ההפתעה, "המטה המשותף" הצליח לאחד תחתיו גופים שונים שעסקו בעניין העלייה להר הבית – מאנשי ימין קיצוני שמוכנים להיעצר בגין אמירת "שמע ישראל" במתחם, ועד ליברלים תומכי חופש פולחן שאינם טורחים לפקוד בעצמם את המקום.
"הנושא היה כל הזמן בתודעה של המגזר הדתי, אבל הוא היה רדום", אומר סגל. "האדם הממוצע לא ידע שום דבר על הר הבית, כי המדינה יחד עם ההנהגה הדתית הצליחו להשתיק זאת. רק בזכות זה שאנשים התחילו לדבר על הר הבית, אנחנו – הפעילים – הבנו שהכול תלוי בתודעה. אין מחסום אמיתי שמונע תפילת יהודים בהר הבית או מונע מאיתנו לקיים שם חופש פולחן. זהו רק מחסום תודעתי. אם תהיה מעורבות ציבורית נרחבת בנושא הזה, אני מאמין שההנהגה תתיישר. ככל שהמעורבות הציבורית גדלה יותר אישי ציבור נדרשים לנושא ואומרים בפה מלא שהם רוצים לקדם את הנוכחות היהודית בהר הבית".
ובכל זאת, ולמרות ההישגים המרשימים, רק כ-8,000 איש עלו להר הבית בשנת 2013. זהו מספר שיא ביחס לשנים קודמות, אבל עדיין שולי למדי. "זה ללא ספק שיא מאז מלחמת ששת הימים, אבל עדיין אי אפשר להתייחס לזה כאל תופעה מרכזית שסוחפת את המגזר הדתי או את הישראלים", מודה סגל. "זה חלק מתהליך לשינוי הלך המחשבה של הדתי-לאומי הממוצע לגבי הר הבית. זה הצליח להדהד ולגעת גם בחלקים נרחבים יותר של החברה הישראלית. אנשים רוצים את זה, גם אם לא עשו את זה בפועל, וגם אם אין להם מושג איך עושים את זה – פתאום הם מגלים עניין".
כלי הנשק המרכזי של הפעילים למען הר הבית מורכב משתי מילים: יחסי ציבור, יחסי ציבור, יחסי ציבור. "גם לפני עשר שנים עצרו יהודים בהר הבית מדי יום או מספר פעמים בשבוע. עשו עוולות באופן קבוע, אבל אף אחד לא ידע מזה. המטרה שלי היא שכל המדינה תשמע על כל יהודי שנעצר בהר הבית. זה בלי ספק מלחיץ מאוד את המשטרה ואת מקבלי ההחלטות", אומר סגל.
עם יהודה גליק אני משוחח כשהוא ביומה ה-40 של שביתת הרעב, שעליה הכריז מאז הורחק מהר הבית. הוא רזה וחלש, אך רוחו איתנה ואמונתו בצדקת הדרך ניכרת על פניו. למרות הקשיים והאתגרים, גליק מאמין שהעיסוק בהר הבית נמצא כיום בעידן אחר, טוב הרבה יותר מבעבר. "לפני 25 שנה הייתי בוכה בלילות, בודד במערכה על הר הבית", הוא מספר. "לא הצלחתי למצוא מניין אנשים דתיים שיעלו להר. קראו לי משוגע, פסיכי וקיצוני. היו שהכתירו אותי בתור 'האיש המסוכן ביותר במזרח התיכון'. המשכתי הלאה, למרות שהדברים לא חלפו לידי. וודאי שנפגעתי".
כמו סגל, גם גליק מסכים שהאתגר הגדול כיום ביחס לעלייה להר הבית הוא שבירת המחסום הפסיכולוגי. "במשך שנים ארוכות נשים לא עלו להר הבית, וכיום הן עולות בצורה ההלכתית הכי מחמירה. בשנים האחרונות העלינו יותר ויותר רבנים להר הבית, רבנים עם תלמידיהם וקבוצות רבנים גדולות בפני עצמן. מה שמנע עלייה להר הבית לאורך השנים הוא בעיקר המחסום הפסיכולוגי, זה שאומר שהכול אסור ואי-אפשר להתקרב לשם. האמת היא אחרת. אנחנו הצגנו את האמת הזו והצלחנו לפרוץ את הדרכים", הוא מספר.
מבחינתו, נקודת המפנה איננה הקמת "המטה המשותף", אלא דווקא ביצוע תכנית ההתנתקות. "הטראומה של ההתנתקות הייתה קשה מאוד למגזר הדתי. גוש קטיף, שהיה סמל לממלכתיות ולאחדות עם ישראל, פשוט קרס – ועוד תוך שימוש בכלים דמוקרטיים. זו הייתה סטירת לחי לציונות הדתית, שהותירה אחריה ואקום. אל החלל הזה, בין היתר, נכנס גם הר הבית שממלא כיום לדתיים רבים את הצמא הרוחני שנותר", אומר גליק. גם מבחינתו, יחסי הציבור למען העלייה להר הם המנוע המרכזי שמקדם את הנושא אל סדר היום, בדרך לשינוי: "אנחנו דואגים שהנושא לא יירד מסדר היום. כל אירוע שהוא פוטנציאל לכותרת, אנחנו דואגים שהוא יקבל ביטוי מלא בתקשורת. כשהנושא בכותרות הוא מצליח לחדור לדעת הקהל ולגעת באנשים".
חברה נוספת ב"מטה המשותף" היא הרבנית רבקה שמעון. במשך עשרות שנים היא עסקה בעיקר בשידוכים והצליחה לכבוש הרבה יותר משליש גן עדן, אך בשנתיים האחרונות היא החליטה להקדיש את זמנה ומרצה לעידוד העלייה להר הבית. כיום היא מארגנת עליות קבועות של נשים, בהן כלות ביום חתונתן. "יותר ויותר רבנים מדברים על עלייה להר הבית, ואפילו הרבנות הראשית מתחילה להתפשר ולהצהיר שמי שרבו מאשר לו יכול לעלות להר הבית. בהקשר הזה אני מאמינה שגם עליות הנשים עשו את שלהן, עוד צעד קטן בדרך אל היעד", היא אומרת.
גם שמעון מרגישה שהקמתו של ארגון גג מאוחד למען הר הבית, הצליחה לקדם משמעותית את הפעילות בעניין. "זה הוכיח שלא מדובר במשוגעים מפה ומשם אלא באמירה משותפת של ארגון אחד גדול, שאומר שלא ייתכן שניטוש את המקום הכי מקודש לעם היהודי", היא מסבירה. "אנחנו לא באים ואומרים שצריכים לבנות את בית המקדש בהר הבית מחר בבוקר. היינו שמחים שזה יקרה, אבל אנחנו לא נמצאים שם ואנחנו לא כופים את המסר הזה על השיח הציבורי. השלב הראשון שלנו, שבו אנו נמצאים כיום, אומר שלא יכול להיות שהר הבית יהיה בידי הירדנים או העולם המוסלמי, תוך הדרת היהודים. למקום הזה ייחלנו כל הדורות ועכשיו, כשזה נמצא בידינו, זה הזמן להגיע אליו".
לטענת שמעון, כמו גם פעילים נוספים עמם שוחחנו, העיסוק בהר הבית תופס כיום מקום משמעותי יותר בפעילות הציבורית במגזר הדתי, אף יותר מהעיסוק בהתיישבות ובהסברתה. "הרב שמואל טל אמר פעם שגירשו אותנו מגוש קטיף מפני שלא פעלנו למען הר הבית. אני חושבת שאם יש תנועה ציבורית הקוראת לתפילה בהר הבית, זה יהיה ראש החץ שיפעל למניעת פינוי יישובים. הכול מתחיל משם – הר הבית הוא הלב, והתקדמות במישור הזה תסייע גם מבחינה פוליטית. אם הר הבית באמת יהיה בידינו, כבר לא תהיה שום שאלה על ההתיישבות", מסבירה שמעון.
וזה עוד לא הכול: השדכנית לשעבר מאמינה כי הר הבית – הוא ולא אחר – יפתור גם את מצוקת הרווקות המאוחרת בציונות הדתית. "כמו שני נאהבים שמאוד משתוקקים להתאחד, כך עם ישראל מול הר הבית ואנחנו מול אלוהים. אנחנו מקשקשים אתו על דא ועל הא בבתי הכנסת, שזה לא הבית המשותף שלנו, ואת העיקר לא עושים. האנרגיה החסרה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא מקרינה על כל בית בישראל. רווקים ורווקות מתבוססים בביצות שונות ברחבי הארץ. רווקות גלמודות לא יודעות מאין יימצא בחיר לבן, גברים תקועים מתלבטים עם מי ומתי להתחתן, והזוגות שמצליחים לשרוד בזוגיות עושים זאת עם הרבה השקעה ומאמץ. כל זה כי לה' אין בית".
חוקר הציונות הדתית פרופ' אשר כהן מסכים כי "אין ספק שהסוגיה עברה מנושא שמזוהה במיוחד ובעיקר עם 'המשוגעים' בקצות המחנה, לנושא שמעסיק את המיינסטרים". הוא סבור כי "ככל שהפעילים בנושא כמו יהודה גליק וארנון סגל נתפסו כחלק מהמיינסטרים, זה עזר לרבים להיכנס לעניין ולתמוך בעלייה חופשית ומסודרת להר הבית". לדבריו, שינוי נוסף נרשם גם בגזרה ההלכתית-רבנית: "הרבנים שאסרו עלייה להר הבית דוגמת הרב צבי יהודה קוק, נפטרו. זה פָּתַח פֶּתַח לבחינה הלכתית מחודשת".
כהן טוען עוד כי "להתעניינות כיום יש גם ממד לאומי מובהק, במובן זה שהפגיעה בריבונות מכעיסה גם אנשים שהר הבית איננו הנושא הראשון או השני בסדר העדיפויות שלהם". לדבריו, "בהר הבית יש גם ממד צביעות מהבולטים ביותר של ארגוני זכויות האדם למיניהם.
כהן מעריך כי "אם הקיצוניים יתעוררו ויכניסו לסיפור את הקמת המקדש והקרבת הקרבנות בסגנון הלל וייס, המיינסטרים יברח מהנושא ויתמקם מחדש במרחק בטוח. לעומת זאת, אם המאבק יצטמצם לזכות היהודים לעלות ולהתפלל על הר הבית, מה שניתן לעגן בטיעון של תביעה סבירה ובשם חופש הדת, המיינסטרים יהיה שם. בגלל זה השתתפתי בכנס שנערך לפני שבועיים, וכך גם הרב נויבירט מארגון הרבנים 'בית הלל' ואחרים. סביב תפילה בהר הבית יתאחדו כל זרמי הציונות הדתית, או לפחות רובם המכריע".
סגנית שר התחבורה, ח"כ ציפי חוטובלי, היא דוגמה מוצלחת להתעוררות המגזרית בנושא הר הבית. במשך שנים היא הביטה עליו מרחוק, אך ביום חתונתה עם בחיר לבה, אור אלון, היא החליטה לעלות למקום בשמלת כלה. "זה המקום הכי קדוש לנו. החיבור שלי אליו מגיע ממקום מאוד טבעי, פשוט, משפחתי", היא משתפת. מבחינת חוטובלי, הר הבית הוא "תוכן הקיום שלנו בארץ הזאת. כשמדברים על 'ארץ ישראל' מדברים על התוכן - וזה הר הבית. זאת בנייה של הקומה היותר פנימית שחסרה לנו היום בציונות".
את ההתנהלות הישראלית בהר הבית מגדירה חוטובלי "שערורייה", שלדבריה החלה כבר ב-1967 ונמשכת מאז בשל אוזלת ידן של הממשלות. "המבחן האמיתי של הציונות הדתית נמדד כיום בהר הבית ובמאבק עליו", היא טוענת. "המהפכות הגדולות מתחילות מלמטה, ולדעתי תנועה עממית שתשאף להיות שם תמשיך לקדם את המאבק. לא יכול להיות שאנשים מכירים רק את הכותל, שהוא בסך הכול קיר התמך של בית המקדש, כשהמקום האמיתי נמצא דקה משם. זה עיוות שחייבים לתקן".
חוטובלי מסכימה שהציונות הדתית אכן מתעוררת לעיסוק מחודש בנושא בשנים האחרונות, ולדבריה מדובר במשימה לאומית, שנובעת מתוך חיבור אל הארץ. היא מציינת לשבח את העבודה התקשורתית וההסברתית ומצביעה עליה כגורם מרכזי שיקדם וישפר את המצב. "הפעילות המרכזית צריכה להיות הסברתית. החרדים לא עולים כי הם חושבים שזה קדוש מדי, לחילונים זה לא מדבר. מי נשאר? אנחנו, הציונות הדתית, וגם אצלנו יש יותר מדי מחלוקות סביב השאלה אם להגיע לשם".
השינוי של השנים האחרונות, בהתעוררות המגזרית לנושא, קשור לדבריה גם ב"גב ההלכתי" שמעניקים יותר ויותר רבנים למי שעולה להר. "אני חושבת שישראלים רבים צריכים להגיע באופן קבוע למקום, גם תלמידים וחיילים", היא אומרת, "המאבק על הר הבית גדול יותר מהמאבק על ההתיישבות, מפני שהוא מאבק על זהותה של המדינה. ההתיישבות כבר איתנו, עכשיו צריכים לעלות קומה. כמו שאין ציוני דתי שלא היה בכותל ובקבר רחל, אני חושבת שהר הבית חייב להיות אחד המקומות האלה. הר הבית הוא לא עוד מאבק על ההתיישבות, על מגרון או על מאחז. זה עולם אחר – מדובר בעימות אמיתי עם המושג 'קדושה'. אנחנו מפחדים ממנה, מנסים להגדיר את ישראל כעוד מדינה מערבית מפותחת. הר הבית בא ומזכיר לנו שהסיפור הדתי כאן, לכן זה מרתיע אנשים", מסכמת חוטובלי.
הרב שלמה אבינר הוא מראשי המתנגדים לעלייה להר הבית. לאחרונה הוא חתם מחדש, יחד עם רבנים בכירים בציונות הדתית ובמקביל לרבנים הראשיים לישראל – הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף – על פסק ההלכה האוסר עלייה להר הבית. מדובר בפסק הלכה שקבע בזמנו הרב קוק, תחת הכותרת "האיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". בפסק ההלכה הנוכחי נאמר כי "לנוכח ההזנחה בימינו, הננו לחזור ולהזהיר ששום דבר לא השתנה והאיסור החמור במקומו עומד בכל שטח". על המסמך חתמו גם הרב שלמה עמאר, הרב אליהו בקשי-דורון, הרב צבי טאו, הרב צבי קוסטינר, הרב עמיאל שטרנברג, הרב אברהם יהושע צוקרמן, הרב דוד חי הכהן, רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ, הרב אביגדור נבנצל ורבנים נוספים.
מבחינתו של הרב אבינר, למרות ההתעוררות בשנים האחרונות, העלייה להר הבית עדיין שולית. "בחמש השנים האחרונות עלו בין 5,600 ל-8,500 יהודים להר הבית, לעומת 400 אלף תיירים", הוא מציין, "זוהי תופעה שולית. ובכל מקרה לא פוסקים הלכה על פי סקר דעת קהל, אלא – בנושאים כאלה – על פי הרבנות הראשית לישראל וגדולי הדור. למעשה, כאמור רק מעטים מאוד עולים, אך אם נכון שהרבה רוצים לעלות, זה מראה שלאותם אנשים עוד ארוכה הדרך, כי במקום מסירות נפש לתורה ומצוות הם עסוקים בדבר שאינו מצווה. אך יש להתאזר בסבלנות, כולם יחזרו בתשובה שלמה".
רבנים רבים תומכים בעלייה להר הבית, ואפילו עולים בעצמם. ניכר שהנושא הפך לכמעט קונצנזוס במגזר הדתי-לאומי.
"דעתי נמצאת באריכות בספרי 'למקדשך תוב', אך להלכה היא אינה מעלה ואינה מורידה, אחרי שהרבנות הראשית לישראל אוסרת, כפי שמצוין בשלטים מסביב להר הבית".
יש רבנים גדולים שמתירים ויש שאוסרים, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.
"לא, אלה האוסרים הם גדולי הדור ויש מדרגות בין תלמידי חכמים. מה גם שהרבנות הראשית לישראל אוסרת והיא הקובעת, ורבותינו מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה אוסרים זאת בפירוש.
"הרבנים החרדים לא יצאו נגד העלייה להר הבית מפני שזה עניין ברור וידוע", ממשיך הרב אבינר, "פעם מישהו שאל את הרב אלישיב זצ"ל על עלייה להר הבית, והשיב: חס ושלום! הגבאי אמר לשואל: שאלות כאלה אתה שואל את הרב?! הרי זה כרת! הגיב הרב אלישיב: ’גם אם אין כרת, כתוב: 'לא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם'. גם מיד לאחר שכבשו את הר הבית, מסופר על הרב ישראל יעקב קנייבסקי שהכין כרוז כדי לפרסם את חומרת איסור הכניסה להר הבית, ותלמידו אסף את חתימותיהם של גדולי הפוסקים החרדים. כשכבר היה מוכן לדפוס יצא הכרוז של הרבנות הראשית על חומר האיסור, ואמר שכבר אין צורך להדפיס את הכרוז, שכבר יצא כרוז".
אבל מהו הנימוק ההלכתי?
"הרי זה איסור כרת, ויש ספק גדול במקום העזרה, ההיכל וקודש הקודשים".
ובכל זאת, הפעילות של הארגונים למען העלייה להר הבית, הכוללת רבנים ואישים בולטים, לא מבורכת מבחינתך?
"הרמב"ם בהלכות מלכים אומר שקודם יש להקים מלכות ישראל, אחר כך למחות עמלק, ורק אז לבנות בית מקדש. וכך לימדנו רבנו הרב צבי יהודה. אחרי מלחמת ששת הימים התחדש שיעורו של רבנו הרב צבי יהודה לתלמידיו הגדולים, הרבנים תלמידי החכמים. בענוותנותו הוא שאל: מה נלמד עכשיו? הרב חנן פורת הציע: אולי הלכות בית הבחירה? רבנו אחז ידו בחום ואמר לו: חנן, עוד הרבה עלינו ללמוד את הלכות מלכים ומלחמותיהם".
סגל, לעומת זאת, טוען כי הר הבית נהנה היום ממעמד בטוח בקונצנזוס ההלכתי. "רוב רבני הציונות הדתית לא מתנגדים לעלייה להר הבית. למעט רבני 'הר המור', שממשיכים להתנגד בתוקף לעלייה להר הבית, מתוך מה שאני רואה כתחושת נחיתות שלהם מול הרבנים החרדים, שרובם מתנגדים בחריפות לעלייה למקום. הלכתית אין בעיה לעלות להר הבית, הרמב"ם בעצמו עלה. יש כללים הלכתיים והם לא כל כך מסובכים. צריך לומר את האמת – הרבנים המתנגדים לעלייה הם מיעוט, לא יותר מזה. מבחינה הלכתית אני מוכן להתמודד עם כל טיעון ולהוכיח שאין שום בעיה".
אני כשלעצמי לא מוצא חיבור דתי להר הבית או לעבודת הקורבנות. מוזר לי לשחוט כבש כהבעת חרטה או להקריב פרה כאות תודה לאלוהים.
"יש לי דיסוננס קוגניטיבי קבוע, ונדמה לי שהוא שייך לכל יהודי. איך אנחנו עומדים בירושלים ואומרים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'? איך אנחנו מתפללים על עבודת הקורבנות, אבל לא רוצים עבודת קורבנות כי זה לא מתאים לנו? יש לנו בעיות עם עצמנו. יש פה שריטה יהודית שגורמת לזה שערבים יכולים לשחק שם כדורגל ואנחנו לא מונעים מהם, אבל תפילה יהודית במקום זה סכנת מעצר. ההנהגה הישראלית מפחדת מהמקום הזה, כי אם באמת נחזיר את הר הבית ליהודים, מדינת ישראל תיראה אחרת לגמרי. נצטרך להודות שיש בשיבת ציון ממד דתי. לא לכולם זה נוח".
אבל זה הזוי. הזוי לקחת כבש ולשרוף אותו לפני פסח, כפי שעשיתם.
"אז אני הזוי. אני מוכן להיות הזוי, זו אפילו זכותי. אני רק רוצה שהמדינה שלי תאפשר לי להיות הזוי בדרכי שלי ולממש את החיים הדתיים שלי כפי שאני תופס אותם, בעיקר מפני שאני לא פוגע כהוא זה בזכויותיו של אף אחד אחר. יהודים התפללו לבניין המקדש אלפיים שנה ואין בכוחו של אף אחד לבטל את השאיפה הזו. ככל שקצב היהודים ימשיך לעלות והם יתעניינו ובסופו של דבר יעלו להר הבית בפועל, כך קצב ההתפתחויות בנושא ילך ויגבר".
הכתבה פורסמה במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
