למה צעירים דתיים לא מתחברים ללימודי גמרא?
לימוד גמרא נחשב מאז ומעולם לאתגר, אך נדמה כי הצעירים של ימינו מחוברים אליו פחות מתמיד. יונתן אוריך שב אל ספסלי הישיבה וניסה להבין מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב
לצעירים בדורנו יש בעיה לא פתורה עם דפי הגמרא. זה לא סוד שלא כולם מתחברים אליהם. אולי אלו הנושאים האזוטריים לפעמים, העומדים במרכזם של דפים על גבי דפים העוסקים ללא לאות בעניין השור שנגח את הפרה ולהפך. אולי זו השפה הארמית, המנוכרת והרחוקה כל כך מהשפה היומיומית שהנערים מכירים מהפייסבוק ומהווטסאפ. כך או כך, הניכור קיים וחוסר החיבור משווע. תלמידים רבים אינם מוצאים את עצמם בים התלמוד ובין מפרשיו, בעוד דווקא בקרב המבוגרים, "בעלי הבתים", רוכש לו התלמוד מקום של כבוד, למשל בקרב לומדיו הרבים של הדף היומי.
התחלתי ללמוד תלמוד בצורה מסודרת בתקופת התיכון, כשפקדתי את בית הספר המדעי־טכנולוגי אמי"ת ברעננה. אצל הרב מוטי דשא, מחנכי במשך שלוש שנים, פיתחתי אהבה לדפי הגמרא, ומצאתי בהם מקום מפלט מבגרויות מעוררות פיהוק במתמטיקה. עם הרב ינון אביעד, מנהל בית הספר, הלכתי בשבילי הגמרא והעפלתי אל סוגיות שמהדהדות בי עד היום. האהבה לגמרא, כמו גם הריחוק ממנה, הביאו אותי לישיבת הר עציון. דרך רבני הישיבה נחשפתי לעולם לימוד הגמרא הקלאסי, מתעלם מהגבות שהורמו כשהעדפתי ללמוד עם הלפטופ ו/או השטיינזלץ.
כדי להבין את הפער בין הטקסט התלמודי לבין תלמידי התיכונים של זמננו, חזרתי אל החברותא שלי, ישי גזונדהייט, כיום מורה לתושב"ע בבית ספר על־יסודי בדרום הארץ, שמתחיל דוקטורט בתחום התלמוד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן–גוריון. "לדעתי התלמוד הבבלי הוא החיבור החשוב ביותר בתולדות עם ישראל", אומר גזונדהייט, ”אולי אפילו יותר מהתנ"ך ומהמשנה. החיבור הזה הוא הבסיס האמיתי להלכה כפי שהתפתחה ב־1,500 השנים האחרונות. מדובר ביצירה קולקטיבית, שהקרדיט עליה שייך לכמה מאות אמוראים ועוזריהם במשך כמה מאות שנים. כדי להרים את הפרויקט הזה נדרשו מוסדות משוכללים. לדעתי אי־אפשר שלא ללמד את החיבור הזה בצורה רצינית במערכת החינוך במדינת ישראל".
עם גזונדהייט הייתי לומד בשעות הלילה, בזמן שבית המדרש היה כמעט ריק, לאור מנורות לילה עייפות ובעיניים טרוטות. אני חוזר איתו אל הימים היפים ההם ומנסה להבין כיצד הוא רואה את הקשיים שעומדים בפני הנוער הישראלי בלימוד גמרא קלאסי. "השפה, הטרמינולוגיה וצורת החשיבה של הגמרא זרים לנוער, ולאמיתו של דבר הם זרים לבני אדם כיום באופן כללי", הוא מסביר. "האהבה לארמית ולפלפול היא טעם נרכש, כמו אהבה לעישון או לשתיית בירה. אך בניגוד לבירה ולעישון, שאותם בני נוער לומדים לאהוב במסגרות חברתיות אינטימיות שמהוות נדבך חשוב בתהליך ההתבגרות שלהם, האהבה ללימוד גמרא מתפתחת במסגרת של מחויבות הלכתית מדוקדקת והתבטלות בפני דמות הרב והתלמיד־חכם. לרוב בני ובנות הנוער קשה להתחבר למסגרת הדתית ההלכתית, ולכן כדי לגרום לאהבת התורה, שהיא כאמור טעם נרכש, צריך מסגרת סגורה שמעודדת את התלמידים להיות מחויבים להלכה".
לטענתו, ההתמודדות מול הפערים הללו נעוצה באימוץ כלים שונים: "כדאי ללמוד את הסיפורים הנפלאים שיש בגמרא, ללמוד מבחר סוגיות עם פרשנים ופוסקים הנוגעים בשאלות רלוונטיות ואקטואליות, ולשלב לימוד ויזואלי שמבחין בין תנאים לאמוראים, בין אמוראי ארץ ישראל לאמוראי בבל, בין מדרשי הלכה לדיון הלכתי מופשט. אפשר וראוי להיעזר בטכנולוגיה כדי לשפר את הבנת השפה הייחודית והרקע של הגמרא".
לא מעט ממה שאני יודע על גמרא למדתי מהרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון. אני חוזר אליו שנים אחרי שעזבתי את ספסלי הישיבה, כדי להבין האם הנוער הישראלי מצליח להתחבר ללימוד הגמרא הקלאסי, כפי שהכרתי אותו בשיעוריו. "יש לא מעט מסגרות שבהן מצליחים לחבר בני נוער ללימוד גמרא. רוב המסגרות הללו מיועדות לבוגרי תיכון, אבל יש סיפורי הצלחה יפים גם במסגרות לגילאים צעירים יותר", אומר הרב גורדין, "נכון שצורת הדף דורשת עמל, אבל גם פתרון משוואות בשני נעלמים דורש עמל. כשזה מספיק חשוב החבר'ה שלנו יודעים לעמול יפה".
מהם האתגרים של לימוד גמרא בימינו? האם זה החיבור לטקסט, המציאות שקצת שונה, אולי בכלל עידן הפייסבוק?
"הקושי בחיבור לגמרא אינו בנושאים שבהם עוסקת הגמרא. לפני שנתיים יצא לי ללמד בחורף מסכת גיטין ובקיץ מסכת ברכות. הלימוד בחורף עסק בנושאים הכי לא רלוונטיים בעולם, הלימוד בקיץ עסק בנושאי הליבה של העולם הדתי שלנו - ובכל זאת השיעורים בחורף היו תוססים לא פחות מהשיעורים בקיץ. הסוד נעוץ בכך שהלימוד צריך להיות עם הגמרא ולא את הגמרא. אסור להסביר את שאלת התוספות, צריך לשאול אותה. אנחנו חייבים להיות על המגרש ולא לצפות בו מהיציע.
”לפעמים אנחנו עוסקים זמן רב בהסבר לשון הגמרא, ואז השיעור איננו שיעור בגמרא אלא שיעור בארמית. לפעמים אנחנו עסוקים בלהסביר טכנית על מה עונה פירוש התוספות בתשובתו השנייה (נושא חשוב בלי ספק), ולא מותירים זמן ופנאי כדי לשאול ולהתווכח עם התוספות. אנחנו חייבים להיות על המפה עצמה. זהו יופייה של הגמרא, זוהי עוצמתה. כשנמצאים בפנים אפשר להתלהב גם מדיון על נושא רחוק כמו 'פיגול בחצי מתיר', אבל כשנמצאים ביציע, גם דיון על ברכות קריאת שמע לא יעורר ישנים מרבצם.
"סיפר לי ידידי הרב יצחק קראוס על שיעורו של הרב שך זצ"ל בישיבת פוניבז'. הרב שך נהג לערוך אותו כשכל המשתתפים בו עומדים. הדקות הראשונות של השיעור הוקדשו
מבחינת הרב גורדין, הגמרא היא נכס ולא נטל ואין בכלל מקום לשאלה האם יש להמשיך ולעסוק בה, גם בגילאים צעירים. "הספר הפופולרי והנלמד ביותר כיום במדינת ישראל הוא התלמוד הבבלי", הוא אומר, "למרות שהוא נערך בבבל לפני כ־1,500 שנים הוא זוכה להצלחה מדהימה בציבור הרחב, בעיקר דרך מסגרת הדף היומי. יש פער עצום בין ההצלחה של הספר בציבור הבוגר, לבין הקושי העצום שקיים בלימודו בתיכון. אי אפשר להתעלם מהפער הזה, אבל גם אי־אפשר להתעלם מהפוטנציאל העצום של הספר“.
"לפני כמה חודשים קראתי מספר מאמרים בנושא למידה משמעותית. באיזשהו שלב תפסתי את הראש. ריבונו של עולם, אמרתי לעצמי, כל מה שהם מציעים אנחנו עושים כבר מאות שנים. המחקרים העדכניים ביותר מורים על כך שצריך לשאול שאלות המערערות את הנחות היסוד, שאלות פתוחות, שאלות אותנטיות, שאלות רפלקטיביות, שאלות המקדמות את הבנת העקרונות המרכזיים ועוד ועוד. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? לא צריך לזלזל בצורת לימוד שהתפתחה במשך אלפי שנים בידי טובי המוחות היהודיים. לימוד תנ"ך ומחשבה זה דבר מצוין וחשוב מאוד. אבל הניסיון מורה שהלימוד שתופס בצורה הטובה ביותר, גם בימינו, הוא לימוד גמרא. עם עשרות אלפי לומדי דף יומי חבל להתווכח".
אבישי מזרחי, מנהל חטיבת הביניים אמי"ת בר-אילן בנתניה, מגדיר את עצמו "מאוהב בגמרא". לדבריו, "זהו ספר השפיות של העם היהודי ואחד החיבורים המכוננים של חיי האומה לדורותיה. קשה לי לדמיין איש של צורה או יהודי נשוא פנים שדפי הגמרא המפכים לא הטביעו בו חותם, לא עיטרו את נשמתו בכתר מלכות ולא נצרבו בבשרו. אני נחרד מהאדישות המדכאת שיש לבני נוער רבים כל כך אל מול אוצרות הגמרא".
מבחינת מזרחי, הקשיים בלימוד הגמרא ברורים: "השפה זרה, הלוגיקה אחרת, קיים סרבול וחוסר קוהרנטיות, ישנן סוגיות שפותחים בהם סוגריים רבים כל כך שקשה להחזיק ראש ולעקוב אחר כל החלונות הללו שקופצים שוב ושוב, הריחוק מן ההלכה או ההדרכה המעשית והגרפיקה הקטסטרופלית". מאידך, אומר מזרחי, "בתלמוד יש משהו שהופך אותו לרלוונטי מתמיד: עושר הדעות והמחלוקות, הסוגיות שנחתמות בתיובתא או קשיא ממש כמו בחיים, כשלא לכל שאלה יש תשובה החלטית. העיסוק האינטנסיבי בפתרון בעיות, במציאת מקורות, בהבנת הטעם, בחתירה לאמת ולהכרעה שיש בה ניחוח ודאות בתוך ערפל הספק.
"במרוצת השנים שבהן אני מלמד גמרא זיהיתי שני סוגי תלמידים שמתחברים עמוקות לשיח תלמודי, שהתאהבו כמוני בחיבור המפעים הזה. קבוצה אחת היא של התלמידים הסקרנים, תאבי הידע, אוהבי פלפול ותחכום, כאלה שנהנים מכל אתגר אינטלקטואלי, בחול ובקודש. הקבוצה האחרת והמרתקת בעיניי הם אלה בעלי המוטיבציה הדתית, שיש בהם להט רוחני יוקד. הם ייכשלו במתמטיקה, יזייפו באנגלית או במדעים, אבל יהיו תותחי גמרא. נפשם הסוערת, המשתוקקת, קלטה כנראה היטב במסדרונות הישיבה התיכונית כי גמרא הוא רכיב זהותי — אם אתה דוס אתה חייב ללמוד גמרא, אתה חייב להיות בעניין, אתה חייב להכיר את השפה, את הטרמינולוגיה. אם אתה לא שם אתה לא קיים. וזה פשוט עובד".
מוטי גוטמן (25) מישיבת הר עציון, הוא דוגמה מוצלחת, אמנם מקומית בשלב זה, ללימוד גמרא לצעירים. אחת לשבוע הוא נפגש עם תלמידי כיתות ח‘ מבית הספר "כרמי יהודה", שבאים ללמוד בישיבה. "יש שני עקרונות שמנחים את הלמידה שלהם: הראשון הוא לימוד תורה עמוק, והשני הוא אווירה רצינית. הילדים מבינים שהם לא באו לקייטנה", הוא מספר. "אנחנו כבר בסוף השנה, והחבר'ה עדיין מגיעים ולומדים ברצינות. ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים ללמוד ואוהבים להתקדם. כשהם רואים שהלימוד ברצינות גורם להם הנאה, הם מצביעים ברגליים".
גוטמן אומר שהלו"ז שלהם דומה מאוד לזה של חבר'ה בוגרים מהישיבה. הם לומדים בחברותות, בעיון, "שוברים את הראש", מתמודדים עם הגמרא עצמה.
בקיצור, תוכנית למצטיינים.
"ממש לא", משיב גוטמן. "זו תוכנית למצוינות, לא תוכנית למצטיינים. לא בחרנו את התלמידים לפי שום מדד. מי שרצה הגיע. למרות שבשנה הבאה הם יתפזרו בין ישיבות תיכוניות מכל הסוגים ובין תיכונים, בתוך התוכנית עצמה אין שום הבדלה".
גוטמן מספר שרק בשבוע שעבר התקשרה אליו אמו של אחד התלמידים וסיפרה לו שבשבת המשפחתית, אחרי שהסעודה הסתיימה, היא הופתעה לראות שבנה לא הולך לחדר עם כולם. כששאלה אותו מדוע, הוא השיב: "אני רוצה ללמוד עם בן הדוד קצת גמרא". האם הנפעמת הודתה לרב גוטמן ואמרה ש"בחיים לא קרה שהבן שלי ישב ולמד כמה שעות גמרא מרצונו החופשי".
מדובר ברעיון הרפתקני מעט, איך משרד החינוך השמרני מוכן לקבל אותו?
"מתברר שמשרד החינוך צמא לרעיונות יצירתיים. כשהרב מוטי בן שושן, מנהל בית הספר, וסגנו נדב כספי, פנו למשרד החינוך ולפיקוח עם הרעיון המשוגע הזה, הם קיבלו תמיכה מלאה. הרבה יותר ממה שהם ציפו לקבל. זה לא מובן מאליו בעיניי, הבעת האמון והעידוד הנלהב מצד הפיקוח והנהלת בית הספר שמובילים את התוכנית הזו".
ואיך הסכימו בישיבה לכך שפתאום מסתובבים ילדים בבית המדרש?
"בישיבה לא 'הסכימו', הם רצו את התוכנית הזו. נוצרו גם קשרים יפים בין הבחורים בישיבה לבין התלמידים שלנו. ישיבה לא אמורה להיות מגדל שן. בית מדרש הוא מקום פתוח ומזמין לכל מי שרוצה להיכנס אליו, גם אם עדיין אין לו מקום קבוע בו".
איך זה שאתם מצליחים היכן שהמסלולים הקונבנציונליים כשלו?
"יש לכך בוודאי הרבה סיבות. אחת מהן היא עצם הכניסה לבית המדרש שמעוררת רצינות גדולה מאוד. אני זוכר איך אני הרגשתי, כתלמיד צעיר בשיעור א', כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית המדרש הזה. הייתי בהלם מהעוצמה ומהרצינות. לא פעם אני רואה חבר'ה מהתוכנית מגיעים ללמוד אחר הצהריים בבית המדרש, סתם כך. אווירת בית מדרש חשובה לא רק למבוגרים, גם ילדים מושפעים מעוצמה של לימוד".
גוטמן מציין גם הוא את לימוד הגמרא מבפנים כנקודה נוספת וחשובה לא פחות: "זכיתי ללמוד איך ללמד גמרא בעיקר מהרב עמיחי גורדין. למדתי ממנו כיצד לא לתאר את הגמרא כמו סיכום היסטורי אלא כדבר חי ועכשווי. הוא הדגיש כל הזמן שהשאלה חייבת להיות נוכחת באוויר. מבחינתי, שיעור שבו התלמידים לא שאלו איתי את השאלה, לא חיפשו בעצמם תשובות - וכמובן יש גם שיעורים כאלה - הוא שיעור פחות מוצלח".
במינהל לחינוך דתי, האמון על תוכניות הלימודים במוסדות הדתיים, דווקא משדרים אופטימיות ביחס שבין הגמרא לדור הפייסבוק. הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, יו"ר החמ"ד, אומר למוצש כי "בשנים האחרונות ישנו שינוי משמעותי בחמ"ד בכל מה שקשור ללימודי התורה שבעל פה, ובכלל זה התלמוד. באופן פרדוקסלי, השיפור נרשם דווקא משום שהלמידה הפכה תובענית יותר, מחייבת יותר ועמוקה יותר. בעינינו, הלמידה משתכללת יותר והופכת נגישה לתלמידים".
בחמ"ד הפסיקו עם בחינות הבגרות בעל פה בתלמוד, שנתפסו לא פעם בזלזול על ידי תלמידים ומורים כאחד. ”לתפיסתי זה דבר מהותי, כי הבחינות כעת מחייבות יותר", הוא אומר. "קבענו שלומדים את אותה מסכת בכל כיתות י', מה שמחדד את ההשתלמויות סביב הנושא, והדבר משליך כמובן גם על המפגש עם התלמידים".
"אנחנו עוסקים בהלכות מדינה, הלכות בנות זמננו שקשורות לציונות ולתקומת המדינה. אלו נושאים שלא עסקו בהם בעבר", אומר ליפשיץ. ”מצד אחד יש העמקה בעצם הלימוד, לימוד הרבה יותר רציני. בו־זמנית יש עיסוק בנושאים יותר רלוונטיים ואנחנו בהחלט מכוונים לשם. אנחנו מחפשים למידה שנוגעת בלב, שמצליחה להגיע אל התלמידים".
ליפשיץ חושף כי בחמ"ד מתכוונים להטמיע את לימודי התורה שבעל פה בבתי הספר היסודיים כבר מכיתה א'. "אין מצב שתלמיד יוצא ממערכת החינוך בלי לגעת בתלמוד ולעסוק בו באופן מעמיק. אין תורה שבעל פה בלי תלמוד, ואין תורה בלי עמל תורה", הוא מסכם.
לניסיון להרחיב את לימודי התלמוד בבתי הספר היסודיים, מצטרפת יוזמה מרעננת בשם "תלמוד ישראלי". מדובר ב"דף יומי" לילדים, ביוזמת איש העסקים מאיר יעקובסון ובעריכת איש החינוך והסופר אבי רט. קטעים נבחרים מהתלמוד הבבלי מוגשים בתרגום לעברית, ניקוד וחלוקה לפסקאות, המקלים על הילדים את הגישה אליו. אחת הנקודות המשמעותיות במפעל החדש הוא החיבור ללימוד משותף בין הורים לילדים, סביב דפי הגמרא.
עד כה יצאו לאור במסגרת "תלמוד ישראלי" שבעה כרכים המקיפים את כל חלקי התלמוד. מדובר ביצירה מושקעת, הכוללת איורים, סיפורים, הרחבה על הדמויות ו"סרגל היסטורי". את דפי הגמרא מלווה ערכת העשרה שבועית, הניתנת להורדה בפייסבוק.
מאיר יעקובסון (45), מנכ“ל חברת התרופות "מדיסון", מגיע מעולם העסקים והוא עדיין חלק ממנו. יעקובסון חשב על "תלמוד ישראלי" לפני כשבע שנים, כשילדיו התחילו ללמוד גמרא. "זה החזיר אותי אחורה לתהליך שאני עברתי, כשבישיבה התיכונית למדתי רוב היום גמרא והכי פחות התחברתי למקצוע הזה", הוא מספר. "אין מה לעשות, זה המקצוע שהכי פחות אוהבים אותו וכאן האבסורד - בעיניי זה תחום הלימוד הכי חשוב שיש לבית הספר להציע.
"רצינו לקחת את הדף היומי ולבנות ממנו משהו פיקנטי שיתאים לילדים. בהתחלה לא הייתה מחשבה לסיים את כל הש"ס, בסוף הצלחנו", אומר יעקובסון בסיפוק. אחרי שהספרים יצאו לאור החליטו בפרויקט להאיץ את הפעילות ולקדם את היוזמה בקרב עוד ועוד קהילות.
איך אתה מסביר את חוסר החיבור של תלמידים לגמרא?
”זה טקסט קשה. בשנים האחרונות הגמרות של שטיינזלץ ושוטנשטיין הגיעו כדי להקל על המבוגרים, ובשיעורי דף יומי אתה רואה שאלו רוב הגמרות שנמצאות על השולחן. הגמרות החשובות הללו יצרו הנגשה למבוגרים, אבל הילדים נותרו ללא מענה. שמים לילד טקסט מול הפנים, בשפה שהוא לא מכיר, ואומרים לו 'בוא תלמד'. איך אתם מצפים ממנו להסתדר עם זה? הייתי בחודש שעבר בכנס עם 70 מנהלים ושאלתי אותם: איזה מקצוע הכי שנוא על התלמידים שלכם? הרוב המוחלט השיב - תלמוד. כלומר הבעיה ברורה ומוכרת לכולם, והפתרון חייב להגיע".
יעקובסון מספר כי "בכל דף גמרא אנחנו מצליחים למצוא איזה הקשר אקטואלי, כך שמעבר להנגשת הטקסט עצמו אנחנו רוצים להראות עד כמה הגמרא אקטואלית ורלוונטית. אם הלימוד מבוסס רק על מה שקרה לפני אלף שנים, זה משעמם. החיבור אל הישראליות, ההוכחה שכל מילה מצליחה לגעת גם במציאות שלנו, יוצרת חיבור משמעותי יותר אל הגמרא".
חיים פרייליכמן, עד לא מזמן מנכ"ל בנק איגוד, עומד כיום בראש חבר הנאמנים של "תלמוד ישראלי". לדבריו, "לא סוד הוא שבוגרי החינוך הממלכתי־דתי לא אוהבים גמרא. זה קורה באופן טבעי, אין לצעירים חיבור טוב לטקסט הזה".
כיצד מגיע מנכ"ל בנק לתלמוד לילדים?
"חינוך ילדים נוגע בי, חשוב לי להעמיק את הנושא הזה. בעברי הייתי מורה, ובכל השנים שבהן הייתי בנקאי הבטחתי לעצמי לפרוש בסופו של דבר לענייני חינוך ורוח. כששמעתי על הפרויקט, מצאתי בו הזדמנות".
פרייליכמן מאמין כי "ככל שאתה מטמיע בילדים, לפני המפגש עם הגמרא, את ההיסטוריה של התנאים והאמוראים ונותן להם רקע לסוגיות המשמעותיות, הם ימצאו איתן חיבור גדול יותר. אנחנו המבוא לתלמוד, להכרת אביי ורבא באמצעים נוחים יותר, כדי ליצור תשתית לאהבת הגמרא".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
