החינוך החרד“לי: בעצם מדובר על אליטיזם
הפרדה מגדרית, תקנות לבוש מחמירות ותשלומי הורים מוגזמים הם לרוב דרך עקיפה ליצירת אבחנה על בסיס סוציולוגי ולסינונם של אלה ש"אינם רצויים"
תחושותיהם של שני הכוחות המרכזיים עונות בקווים כלליים על התיאור הבא: מצד אחד מצוי הציבור החרדי־לאומי, החש שלא ניתן יחס מספיק לדרכו ושנעשים ניסיונות להרחיק את החמ"ד מדרך ההלכה. ציבור זה מרגיש לעתים בעמדה נחותה בגלל שהצד השני נעזר בתקשורת הכללית ובבתי המשפט שנתפסים כמוטים ומגמתיים. בעיקר, התחושה היא שלמרות ההקרבה שהוא מקריב מבחינתו על מנת להיכנס לתוך המערכת הציבורית הרי שלא מתחשבים מספיק בדעתו ולפיכך הוא עלול להידחק אל בתי הספר הפרטיים שמחוץ למערכת הממלכתית.
מן העבר השני ניצב ציבור שני, דתי ומתון, החש כי אין לו נגישות למורים ולמנהלים כפי שיש לצד השני המצוי עמוק יותר בתחום החינוך. הוא חש שנעשית דה־לגיטימציה של עמדתו, כאילו רצונותיו הם נגד ההלכה. הוא חש ששלום הבית תמיד פועל למען צד אחד והפשרה של היום היא עמדת המוצא של מחר. ציבור זה אינו נטול אידיאולוגיה, ויתרה מזאת, הוא מרגיש כי הבחירה של הורים במוסדות נפרדים יותר או בעלי קוד דתי מחמיר יותר נובעת לא בגלל הערכים אלא בשם סיבות חברתיות אחרות שאינן ענייניות.
תחושות אלו של שני הצדדים הביאו את החמ"ד בשנה שעברה לנסח, לשם הדוגמה, מסמך בנושא אופן ההסדרה של סוגיית ההפרדה בכיתות הנמוכות. אלא שגם ניסיון חשוב זה טומן בתוכו עוד נקודות מחלוקת רבות. אחת ההצעות שעלתה על מנת לפתור את המחלוקות הקיימות הִנה, באופן מכליל, ליצור מערכות חינוך נפרדות בהתאם לאופי הקהילה הדתית. לציבור החרדי לאומי יהיו מוסדות משלו ולמתונים יהיו מוסדות משלהם. לחלופין, הצעה אחרת גורסת שיש לקבוע רף דתי נוקשה יותר ואחיד לכל בתי הספר בחמ"ד וכך יביא הדבר להכללת האוכלוסייה החרד"לית. מי שירצה ברף דתי נמוך יותר, או משפחות מסורתיות שעד כה חסו תחת צלו של החמ"ד – ילכו למקום אחר, כגון לבתי הספר המשלבים חילונים ודתיים.
בדברים הבאים אנסה להזהיר מפני הצעות אלו ובהמשך גם להציע מנגנון טכני שיכול לשמר את שלום הבית ולמזער מחלוקות.
בודדים הם ההורים בחמ"ד שמבקשים להרבות החמרות על רקע דתי, ואף על פי כן החומרות מתקבלות ונכנסות למערכת החינוך. הסיבה לכך היא שאותן חומרות משרתות את הרצון הטבעי להתבדלות חברתית. במילים אחרות: התחרדות בתי הספר פעמים רבות אינה מגיעה ממקום של רצון להתעלות רוחנית אלא ממקום של ניסיונות מודחקים וסמויים למצוא בית ספר "איכותי" לילדים. המונח בית ספר "איכותי", או כפי שהוא נקרא לרוב: "תורני", אינו אלא שם קוד לבית ספר שיש בו רק מעט ילדים מאוכלוסיות מסורתיות וחלשות.
אבהיר את טענתי: בשנים האחרונות, במסגרת עבודתי, אני משמש מלווה של הורים שבבתי הספר של ילדיהם היו ניסיונות לכפות "סממנים חרדיים" על המוסד. דבר זה התבטא בדרך כלל בניסיון להפרדה מגדרית, בהפחתה בשעות החול, ביצירת תקנונים חדשים, בדרישה למינוי צוותי חינוך "תורניים" וכו'. במרבית בתי הספר שליוויתי בשנתיים האחרונות העידו ראשי ועד ההורים, לרוב בשיחות סגורות, כי הם מפרידים בין בנים ובנות כבר בכיתה א' משום שזו הדרך לעצור את הגעתם של תלמידים מסורתיים (קרי, אוכלוסיות חלשות) אל תוך בית הספר. בישיבת ועד ההורים של אחד מבתי הספר בגבעת שמואל, למשל, דנו ההורים האם לדחות את הפרדת הכיתות לכיתה ד'. ההורים עצמם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהרצון האידיאולוגי להפרדה. ואולם, אנשי חינוך מרקע חרד"לי הזהירו את ההורים כי שינוי זה יגרום לכל ה"מסורתיים" לבוא דווקא למוסד זה ולכן הוועד החליט להשאיר את ההפרדה.
לאחרונה פרסמה תנועת נאמני תורה ועבודה מחקר חדש שנערך על ידי אריאל פינקלשטיין, המציג בצורה ברורה ביותר את ההבדל ברמה הסוציו־אקונומית שבין בתי ספר יסודיים מעורבים לבין בתי ספר נפרדים. לפי נתונים רשמיים שאספנו, ניתן לראות כי למעשה ככל שבית הספר הינו "תורני" יותר, כך מספר התלמידים מהשכבות החלשות בתוכו קטן יותר. הרבה ניתן לכתוב על פשר ההבדלים, ואולם הם מציבים בפנינו דוגמה לחולשתו של הרוב הדומם. רוב זה איננו מעוניין בהפרדה יתרה ובהענקת חינוך מחמיר לילדיו. ואולם, כשהוא בא לרשום את ילדיו לבית הספר הוא "יתיישר" בעיקר לפי הקו שישפיע על צמצום המגוון החברתי.
הנה כי כן, הפרדה מגדרית, תקנות לבוש מחמירות, תשלומי הורים מוגזמים ועוד אינם אלא דרך עקיפה ליצירת הבחנה על בסיס סוציולוגי ולסינונם של אלה ש"אינם רצויים". באופן שכזה עברה הציונות הדתית, בתוך כעשר שנים בלבד, ממצב שבו מרבית בתי ספר היסודיים מעורבים למצב שבו רובם נפרדים.
את השאיפה האליטיסטית של דורשי החינוך ה"תורני" ניתן להוכיח בנקל ממקומות שבהם הגיעה אוכלוסייה חדשה.
בעיר כרמיאל, למשל, הגיע גרעין תורני והודיע שהוא יכניס את ילדיו לבית הספר רק אם תהיה הפרדה מכיתה א'. אנשי הפיקוח, שרצו את תוספת ילדי הגרעין לטובת הגדלת מספר התלמידים, קיבלו את דרישתם – ובלי לקיים שאלון בית ספרי הודיעו על ההפרדה. ההפרדה נעשתה לכאורה למען "שלום בית" ולמען הכלתם של הילדים החרד"לים בממ"ד. אלא ששנים מועטות לאחר מכן עזבו ילדי הגרעין והם לומדים כיום בבתי ספר אחרים. עד היום בית הספר בכרמיאל נפרד – בגלל מי שאינו לומד בו.
בבאר שבע, השתלב הגרעין התורני בתוך אחד הממ"דים. בתחילה ביקשו אנשי הגרעין כי הוא יוגדר כ"תורני" ושתעשה בו הפרדה החל מכיתה א'. בהמשך הם הובילו להפרדה מוחלטת של שני ממ"דים: ממ"ד אחד לבנים ובית ספר ממ"ד אחר לבנות. מאוחר יותר, ביקשו כמה אברכים מהגרעין כיתה "תורנית" נפרדת שתשמש בעיקר את ילדי הגרעין. בסופו של דבר, לאחר דין ודברים, הם הוציאו את ילדיהם מהממ"ד-התורני-לבנים, והקימו תלמוד תורה עצמאי מחוץ לממ"ד.
באזור מסוים בשומרון, היה בי"ס ממלכתי דתי שאיחד את בני הישובים השונים. ישוב אחד התעקש על הפרדה מכיתה א'. למען שלום בית, הסכימו ההורים ונענו לפניה. מעט שנים אח"כ, עזבו מרבית ההורים דורשי ההפרדה לממ"ד אחר שהפך להיות תלמוד תורה נפרד. גם אח"כ עברו ההורים לממ"ד חדש נפרד שהוקם. וכך, שני בתי ספר הופרדו בגלל לחץ של אוכלוסייה שכבר לא לומדת בו.
גם בלוד, היו שלושה בתי ספר ממלכתיים דתיים מעורבים. בהצבעה שנערכה בקרב אנשי הגרעין התורני לפני כחמש שנים, הוחלט על הפיכת מוסד אחד לבנים, אחד לבנות והשלישי יישאר מעורב. עיקר ההחלטה נבעה מרצון למנוע פילוג בין תושבי אזורי מגורים שונים ואולם חלק מהמחשבה היה שהדבר גם יביא למניעת היבדלות של הורים מסוימים שרצו לשלוח את ילדיהם למערכת חינוך פרטית. בפועל, למרות שבתי הספר הופרדו לחלוטין ואף עברו לבעלות רשת נועם-צביה החרד"לית, הרי שיש לא מעט הורים ששלחו את בניהם לתלמודי תורה מחוץ לעיר. השנה, למרות התנגדות הנהלת הגרעין, אף הוקם למענם תלמוד תורה ציוני בעיר לוד. תלמוד התורה פועל למעשה כמוסד פרטי.
לדעתי, ישנן מספר תשובות לכך: הראשונה היא הרצון הטבעי ל"חינוך טוב". כל הורה רוצה לתת לבנו חינוך "טוב יותר", אלא שאת הגורמים הישירים לחינוך קשה מאוד לשנות. אם המנהל לא טוב, קשה מאוד להחליפו. אם הצוות החינוכי כבר עייף, קשה מאוד לרעננו. וכך, הורים בכל אתר ואתר, שאינם יכולים לטפל בבעיות האמיתיות, מטילים את יהבם על מותג אופנתי חדש שאולי יביא לשיפור המיוחל. בחינוך הכללי זה יכול להיות על ידי הגדרת בית הספר כמוסד "דמוקרטי", "אנתרופוסופי" או "אמנותי". במערכת החינוך שלנו יקראו לזה "תורני", "מדעי", "תלמוד תורה", ויקוו לטוב. אלא שלרוב אין ניסים בעולם. כיון שכך שינוי התדמית אינו משנה את המוסד עצמו וכך, אחרי שנים בודדות, במיוחד לאחר דעיכת ההתלהבות הראשונית, מוציאים ההורים את הילדים אל מקום אחר.
הסיבה השנייה היא הישארות המבנה החברתי. ההורים חשבו שאם ייהפך בית הספר ל"תורני" התלמידים יהפכו להיות צדיקים, "בני טובים", ואולם בסופו של דבר אוכלוסיות אינן זזות כל כך מהר ואופיין אינו משתנה. וכך, ההורים חשבו שהם באים "לחזק" את בית הספר – אולם רובו נשאר כמות שהיה, על אנשיו, ולכן הם מחפשים להם אחר כך מקום אחר.
הסיבה השלישית מגיעה בסופו של דבר מחסרונותיה של ההפרדה. הפרדה בין בנים ובנות מעלה את שיעור האלימות בבית הספר באופן משמעותי (על פי ניתוח נתוני המיצ"ב ומחקרים שקיימים בנושא). היא פוגעת באקלים הבית ספרי, מחזקת את שחיקת המורים ומחזקת אינטריגות שליליות בכיתות הבנים וגם בכיתות הבנות. עד כה עוד לא פורסם אף מחקר רציני שהוכיח בצורה מקצועית את יעילות ההפרדה בחינוך היסודי. ההפרדה גם אינה מועילה לרף הציונים, שלרוב יורד, ומעבר לכך גורמת להפחתת מספר השעות וליצירת כיתות מעוותות בגודלן. אם ההורים הפרידו את בית הספר כשעמד לפניהם מספר שווה של בנים ובנות, הרי שבמקרים רבים הם יעזבו אותו כשכיתת הבנים תתפח לגדלים חסרי פרופורציה בשנתונים שבהם כמעט אין בנות.
וכך, לא היה כאן טריק או מעשה מרמה. ההורים שנאבקו למען ההפרדה ציפו לישועה אך גילו שחינוך זה דבר מורכב יותר מאשר החלטות טכניות על הפרדה או אורך שרוולים. במקום לקבל בית ספר טוב יותר הם נחלו אכזבה, ומכאן פתוחה הדרך החוצה.
ועדיין, למרות כל הנ"ל, מפקחי המשרד מתיישרים במקרים רבים דווקא עם המבקשים להחמיר. הטענה הרווחת היא שהרף המחמיר מביא איתו את מרב הילדים, ובעיר שיש בה רק ממ"ד אחד, עם כיתות על גבול התקן, חייבים להתפשר על מנת שכולם ייכנסו.
אלא שגם טיעון זה אינו "מחזיק מים" בטווח הארוך. ראשית, מפאת הדברים שזה עתה כתבנו. גם לאחר הפשרה, ילדים אלו עוזבים במקרים רבים. שנית, משום שכניעה לתכתיב החרד"לי מדירה, מבלי לשים לב, אוכלוסיות אחרות שהן גדולות יותר. כך למשל, בעיר במרכז
כך קרה גם השנה לאחר המאבק המתוקשר בגדרה. התושבים תומכי ההפרדה איימו כל העת שאם בית הספר לא יופרד החל מכיתה א', הרי שהכיתות תידלדלנה והאוכלוסייה תברח. בפועל, למרות שבית הספר נשאר מעורב, עלה מספר הילדים בכ־20%.
ההסבר לכך מוצא את ביטויו גם בנתוני הנשירה של החמ"ד. נתונים אלה מורכבים מהשפעות רבות, אך בהכללה ניתן לומר שאם כ־16% מתלמידי החמ"ד נושרים, הרי שרובם (כ־12%) נושרים לחינוך הכללי החילוני ורק מיעוטם לחינוך החרדי.
ישנם רבים המוצאים את אבי אבות הבעיה באותם תלמידים מסורתיים הבאים ללמוד בחינוך הממלכתי־דתי. לטענתם, ראוי לנו למצוא להם תחליף אחר – מחוץ לממ"ד. הלך רוח מהסוג הזה פסול בעיניי עקב שתי סיבות מרכזיות:
האחת, משמעותו אינה אלא ויתור בפועל של הציבור הציוני דתי על אלפי ילדי ישראל. לבי נזעק דווקא פה בהיותי בן למשפחה מסורתית שכזו. כפסע היה בין החלטת הוריי לשלוח את אחיי לממ"ד או לבית ספר חילוני. העובדה שהממ"ד היה באותם ימים מקבל ומאפשר פתחה להם את הדלת ומכאן גם לכל הנכדים הרבים שבאו אחר כך ומתחנכים כיום, כולם, בבתי ספר של החמ"ד. מדיניות כמו הרעיון המוצע מעלה הייתה מביאה את כולנו הישר לעולם החילוני.
עצוב לראות שבדרך כלל אלו אשר "אחדות ישראל" בגרונם הם הראשונים להוציא את האוכלוסייה המסורתית מתחום אחריותם. מניסיוני ראיתי שככל שאנשים נוהגים לצטט יותר משפטים מ"אורות", כך הם הראשונים להיות אלו שנוהגים אחרת כשמדובר בילדיהם.
הסיבה השנייה, הקשורה להשקפתי האישית: ישנם יתרונות חינוכיים רבים בגידול ילדים במקומות שאינם חממה, שבהם התלמידים חשופים לאוכלוסיות מסורתיות. מגוון נופשי חוף "דוגית" יוכיח כי תלמודי התורה ובתי הספר המתבדלים לא הצליחו בשום מבחן "דתומטר" יותר מבתי הספר הפתוחים. דווקא ההסתגרות יצרה "אפקט חממה" שלילי בהקשר החינוכי.
לאור כל זאת, אני מבקש להציע הצעה שונה שתענה על ריבוי הדעות בתוך מערכת החינוך הממלכתית־דתית. עיקר ההצעה הינו לאפשר מגוון רחב של בתי ספר אך לעמוד באותה נשימה על תחרות הוגנת ושוויון מוחלט בלקיחת אחריות על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות.
וביתר פירוט: על מנת למנוע את תהליך ההחמרה הזוחל, שכאמור אין לו הצדקה אמיתית מצד רוב ההורים הדומם, רצוי כבר מראש לייעד לקבוצות החרד"ליות בתי ספר שבהם אורח החיים יהיה שמרן יותר. יחד עם זאת, מפקחי משרד החינוך יוודאו כי בשום דרך לא נעשים סינון או הדרה של אוכלוסיות מרקע סוציו־אקונומי נמוך. הדבר ייעשה על ידי אכיפה חזקה יותר של נושא תשלומי ההורים שאינם אלא עוד דרך עקיפה לסינון, ועל ידי מניעת ראיונות, מבחני כניסה, אירועי קבלה לבתי ספר וכו'. ומכיוון שתמיד בתי הספר ימצאו דרכים עוקפות לסינון, הרי שהפיקוח ישתמש בסמכותו להעביר אוכלוסיות ממוסד למוסד, כמובן באופן שיהיה מתאים ונוח למשפחות עצמן.
כלי מרכזי נוסף, ואולי העיקרי, שהמפקחים צריכים להשתמש בו, הוא המקל הכספי. יש לקדם באופן ממשי יותר תקן דיפרנציאלי לתלמיד, כך שבתי ספר שמקבלים תלמידים חלשים יתוגמלו באופן כספי. לשם הדוגמה, טוב יהיה להקים תלמוד תורה נפרד בכל עיר גדולה. אך אם אין בתוכו אותו אחוז של תלמידים ממוצא אתיופי, או תלמידי משפחות רווחה, כפי שיש בממ"דהסמוך, הרי שאין לתלמוד תורה זה זכות קיום – או שתקציבו יהיה נמוך במקביל לכך שלא יתאפשר לו לגבות כסף מן ההורים.
גם הציבור עצמו צריך להסתכל תחילה לא על מספר שעות הקודש הנלמדות בבית הספר אלא על יכולתו לאגד בתוכו אוכלוסייה קשת יום. בבדיקה שערכנו מצאנו שככל שבית הספר "תורני" יותר כך יש בו פחות תלמידים ממוצא סוציו־אקונומי נמוך (כ־9% בלבד אל מול 27% בממ"ד "רגיל"). נקודה זו צריכה להיות מטופלת בראש ובראשונה על ידי הפיקוח וצריכה להיות מוקעת על ידי הציבור הדתי.
ההתמקדות בהיבט החברתי תצמצם מאוד את העיסוק הבלתי אפשרי בסוגיות אידיאולוגיות והלכתיות נפיצות. בנוסף היא תעמיד את מגמת ההתחרד"לות במקומה האמיתי – מקום שבא ממניע הלכתי־ערכי ולא ממניע של רצון להיבדלות, כפי שנעשה לרוב. הנקודה החברתית היא נקודת ארכימדס של מגמת ההתחרד"לות ובה ראוי שנאחז.
שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
