בין החיבורים: דתיים לשעבר וחוזרים בתשובה נפגשים ברשת
אתר הדתל"שים "דברים" וירחון החוזרים בתשובה "אדרבה" נדמים ברגע הראשון כהפכים. מבט מעמיק יגלה ששניהם משמשים קול לקבוצת אנשים הולכת וגדלה שיצאה למסע ומחפשת בית
את הדברים האלו כותבת באתר "דברים" בחורה בשנות השלושים לחייה, דמות ידועה בציבור הציוני־דתי, החותמת בשם "אלוהיך אלוהיי". היא ממשיכה ומספרת על הרגע שבו הבינה שהיא כבר לא חלק מקהל המתפללים היוצא בשבת מבית הכנסת, על ההשלמה הגוברת והולכת עם כך שהיא יהודייה שלא שומרת הלכה.
לצד הטור הזה מופיעים באתר מאמרים נוספים העוסקים במתח שבין הדת לחילוניות: בנו של רב מוכר כותב על המאבק בין הרצון להוריד את הכיפה לבין הבושה שתיגרם למשפחתו בשל כך; הומו דתי כותב על חייו המשלבים בין הזהות המינית לגבולות ההלכה; בחורה דתייה מספרת על ההתמודדות עם סוגיית הבתולים והרווקות המאוחרת; ואפילו טור מאת דתל"שית נודיסטית. לצד האתר קיימת גם קבוצת פייסבוק סגורה בשם "הקבוצה (שם זמני)" המונה קרוב ל־250 חברים. הקבוצה מהווה במה לדיונים וירטואליים אך מקיימת גם מפגשים חברתיים בימי חול, שבתות וחגים.
"אתר 'דברים' הוא במה ליהדות, חילוניות, ומה שביניהן", מסביר יאיר נהוראי, המייסד והעורך. "האתר, שקם לפני כחצי שנה, מקווה לדבר בשפתם של מי שמדברים כיום 'חילונית שוטפת', אך יש להם גם שפה משלהם, שאיתה גדלו, עם קודים וניואנסים פנימיים. שפה שיש בה מניגון 'אנעים זמירות', ריח הבשמים וטעם החמין, אבל מכילה גם שאלות ותהיות".
נהוראי הוא דתי לשעבר, בוגר ישיבת נתיב מאיר, נשוי לדתייה ואב לילדה. סביבו התהוותה קבוצה של חברים שגדלו בציונות הדתית, חלקם דתיים, רובם כבר לא. יחד הבינו שלא משנה היכן הם נמצאים כעת ביחס לדת ולחברה שממנה באו - לבוגרי הציונות הדתית יש שפה מיוחדת משלהם. "זו שפה יהודית, אך לא בהכרח הלכתית", מסביר נהוראי. "אפשר ללכת לבית הכנסת וליהנות מתפילה בנוסח קרליבך, אבל להגיע לשם בנסיעה. יהיה שולחן שבת ויהיו זמירות, אבל ידליקו את האור. זו חוויה דתית, לא הלכתית. חשבנו שצריך לתת לשפה הזו מקום לביטוי, ובעקבות כך קם האתר".
אתם בעצם דתל"שים עם חיבור למסורת.
"לא כולנו דתל"שים. יש כותבים וחברים בקבוצה שלא רואים את עצמם כדתל"שים אלא כדתיים, שמתמודדים עם מתחים ומאבקים כאלו ואחרים עם הדת ועם החברה שממנה באו, חלקם מגדירים לעצמם דת קצת אחרת. אנחנו גם לא בדיוק מסורתיים, כי אין פה עניין של אמונה, אלא של חוויה. אגב, הרבה מהחברים אמרו בחצי צחוק שהם היו רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים, כי זוהי שפה שהיהדות שזורה בה, שבה יודעים מיהם אביי ורבא ומכירים את הקידוש ואת זמירות השבת, אבל גם דברים אחרים. הרצון העיקרי ב'דברים' הוא לתת מקום לביטוי לאלו שיש להם את השפה המשותפת הזו, שמבינים אחד את השני, וגם כדי להראות לכל אלו שעוברים את התקופה הקשה הזו - חלקם מתנתקים מהבית, חלקם מהחברה, חלקם מהאמונה - שהם לא לבד".
הטקסטים ב"דברים" אישיים מאוד, וכמעט אין בהם הגות או אידיאולוגיה; מובאים בהם בעיקר תחושות וחוויות שבין קודש לחול. לא תמצאו באתר זעם או שנאה כלפי החברה הדתית; לדברי נהוראי, הכל מגיע מאהבה. "יש בנו אהבה מאוד גדולה וגעגועים למקום שממנו באנו", הוא מסביר. "אולי בגלל שאנחנו מבוגרים. כבר עברנו את שלב הזעם. אין לנו עניין לשנות מציאות ואין אצלנו הטפה לדרך זו או אחרת. כותבים אצלנו גם דתיים; הטור של בת ה–30 שמתמודדת עם הבתולין שלה נכתב על ידי דתייה, והדתל"שית הנודיסטית כותבת שלא הדת גרמה לה לשנוא את הגוף, אלא ששנאת הגוף הייתה אצלה מילדות, והדת אפשרה לה מפלט מכך. אנחנו מתעניינים בקונפליקטים ולא באידיאולוגיות נחרצות".
"דברים" זוכה לחשיפה רבה, ולפי נהוראי כמות הצפיות באתר עולה בכל יום. "כשהקמתי את 'דברים' לא ידעתי שנגיע לכזו עוצמה", הוא אומר. "לטור של בן הרב היו כ־30 אלף צפיות, והטור של הדתל"שית הנודיסטית, שעלה גם באתר 'וואלה יהדות', זכה ל־70 אלף צפיות. בכל יום אני מקבל עוד ועוד טקסטים, גם מתוך הציונות הדתית הקלאסית; לא מעט טקסטים מגיעים מילדים של דמויות מוכרות, ראשי הציונות הדתית, ומגיעות תגובות גם מישיבות תיכוניות ומאולפנות. אנחנו נותנים לכולם הזדמנות לומר דברים שלא ייתנו להם לומר במקום אחר.
"דרך הטקסטים והתגובות אנחנו מגלים שיותר ויותר אנשים שייכים לזרם הזה, שבו לא חיים את ההלכה כפי שהיא נלמדת בישיבות ובאולפנות. יש פער גדול בין הבתים הדתיים לאמירות הרבנים. הציונות הדתית לא יודעת מה לעשות עם אלו שלא הולכים בזרם. הם לא יודעים למשל מה לעשות עם הרווקות המאוחרת. רוב הכותבים ב'דברים' הם רווקים. באופן טבעי, חלק
אתה לא חושש שטשטוש ההלכה יגרום בסופו של דבר לכך שהיהדות תיעלם?
"זו שאלה שצריכה להישאל והמתח הזה קיים, והוא קיים גם אצל דתיים הלכתיים, למשל בדיון על מניינים שוויוניים ושירת נשים. כמות הכותבים, התגובות והצפיות באתר מראות שיש מציאות מסוימת. האתר שלנו משקף מציאות, ולא מכתיב או משנה אותה. אנחנו לא רפורמים או קונסרבטיבים שרוצים לפתח ולשנות את ההלכה, אנחנו במה לקונפליקטים ולרגשות של ציבור מסוים, של מציאות קיימת ושנראה שהיא הולכת וגדלה".
"אלוהיך אלוהיי", "בת שלושים", "כיפה בכיס" ו"אמונה שאבדה" הם חלק מהכינויים שלקחו לעצמם כותבי המאמרים באתר. למה הם לא מעזים לדבר בשמם?
"קשה לי לומר. כנראה עדיין קיימים בקונפליקטים הללו אלמנטים של בושה, או שחלק מן הכותבים עדיין לא יצאו לאור עם הדברים והם חוששים מהקהילה ומהחברה. הרי התהליך איטי ומורכב. אני מכיר חלק מהכותבים וממליץ להם להזדהות. הרי אם הם היו חילונים שמגלים דת חדשה הם היו מפרסמים זאת בקולי קולות. אני מאמין שככל ש'דברים' יגדל ויצבור תהודה והסכמה, כך יותר אנשים יעזו לדבר ולהיחשף בשמם".
אמרת שאתה מקבל טקסטים ותגובות מתלמידי ישיבות תיכוניות ומאולפנות. אתה לא חושש שבגיל כזה חלק מהתכנים באתר יכולים לגרום להם בלבול ומשברים דתיים וחברתיים?
"החשש קיים, ולכן הדברים נעשים מאהבה. בכל הטקסטים יש געגוע עמוק ורצון להשתייכות. אין לנו שום מטרה להחזיר אנשים בשאלה. זה לא שאני חושב שהחילוניות היא 'א גרויסע מציאה'. מי שלא מתאים למסגרת נמצא ממילא במשבר, ובאתר הוא יכול לראות שאפשר להיות דתי עם גבולות יותר רחבים ופחות חד־משמעיים, וכך למצוא את המקום שלו. עדיף שיידע שזה קיים מאשר שתאבד לו דרכו. כשאדם עובר תהליך קשה של עזיבת הקודש, החברה והבית והוא חושב שהוא לבד, זה נורא; אבל כשהוא מבין שהוא חלק מקבוצה והסוף לא כל כך רע, זה בריא ומעודד".
בדומה ל"דברים", גם "אדרבה", עיתונם של החוזרים בתשובה, מייצג קבוצה של אנשים שבחרו לעזוב את החברה שבה גדלו ומצאו זה עם זה שפה ייחודית ושותפות גורל. באחד הטורים המעניינים בגיליון חודש ניסן של "ירחון עולם התשובה", מספר אלי צוויק על טלפון שקיבל ממישהי שקראה את טורו בעיתון, ובפיה הצעת שידוכים. לאחר שניאות לשמוע במי מדובר ביקשה ממנו המציעה להתקשר למשגיחה הרוחנית של אותה בחורה; "עדיף שתדבר איתה קודם", היא אמרה. צוויק כותב על הצרימה שחש, ופונה לבעלי התשובה הנמצאים בתהליכי שידוכים: "המשגיח הרוחני הוא כתובת מצוינת לבקש בה את הקודש, אבל הוא כתובת בעייתית מאוד לחוות דעת זוגית... כשזה מגיע לחיי הנישואים שלכם, סמכו רק על עצמכם. אתם יודעים. אתם מרגישים". לא צריך להיות בקיאים במיוחד בהווי העיתונות החרדית כדי להבין שטור כזה לא היה נכנס לעיתון חרדי קלאסי. אלא שמגזין "אדרבה" הוא ממש לא עיתון חרדי קלאסי, אלא כזה הפונה לבעלי תשובה מכל הגוונים, כאלה שלא רואים את עצמם, מתברר, כחלק מהחברה החרדית הכללית.
דבר המערכת של אותו גיליון, ה־57 במספר, מסכם חמש שנות קיום ונזכר בהדים שעורר הגיליון הראשון, שקם לאחר כנס בית מאיר שבו התאספו לראשונה בעלי תשובה מכל המגזרים. "לא תיארנו לעצמנו את עוצמת התגובה שהגיליון יעורר", נכתב שם. "מאנשים שהרגישו שזה החזיר להם את התקווה לחיים, ועד לאיומים של עיתונים חרדיים שאם ייצא עוד גיליון אז 'הכדור בקנה'... לא נראה שאף אחד מאיתנו דמיין באותם ימים ראשונים שאדרבה ייראה כפי שהוא נראה היום ושיזכה לתהודה כל כך מקיפה כפי שאדרבה זוכה". היום קוראים את "אדרבה" חוזרים בתשובה מכל הגוונים, דתיים–לאומיים, וגם חרדים, חלקם בהיחבא. "בבני ברק זו בעיה עד היום להכניס את העיתון שלנו. יש לנו כמה וכמה מנויים ממקומות מאוד חרדיים, וגם אתר אינטרנט בתהליכי הקמה שאליו נחשפים רבים", אומר למוצש עירא דיין, עורך "אדרבה".
כמו ב"דברים", גם ב"אדרבה" קיימת שפה ייחודית; זהות שמגיעה ממצבור חוויות משותפות שעברו בעלי התשובה השונים. "לא משנה אם מדובר באשכנזים או ספרדים, בחסידי ברסלב, חב"ד או בליטאים - ברמה האישית מחפשי התשובה עברו את אותם תהליכים והתחבטו באותם הדברים, ורב המשותף על השונה", אומר דיין.
"בשנתיים הראשונות לקיומו", מספר דיין על תחילת הדרך, "הוגדר העיתון כ'קולות מעולם התשובה', וביקש להיות מקום לביטוי של בעלי תשובה שביקשו לחזור לאיזון, לאחר שגילו שהניסיון שעשו להתקבל לחברה החרדית לא צלח. 'אדרבה' עסק אז במציאות הנתונה של עולם התשובה לאחר שלושת גלי התשובה הגדולים של שנות ה–70, ה–80 וה–90. זה היה סוג של טיפול קבוצתי. בשלוש השנים האחרונות אדרבה שינה כיוון, הוא לא רק מספק מקום לדיאלוג, אלא מבקש להציע אלטרנטיבה".
מה הביא לשינוי? ומהי האלטרנטיבה?
"רבים מאלו שעברו תהליך של חוסר התאמה לחברה החרדית, וגם לזו הדתית־לאומית, נפלטו מהמעגל האמוני. עולם התשובה נתקע, והיה צורך להתבונן פנימה. לשם כך היה צריך להגדיר אותנו, בעלי התשובה, כמגזר בפני עצמו. השיח הזה הלך והתהווה. הרצון שלנו היום הוא להתנער, לצאת מהתקיעות, מהגלות, מהחרדיות הכל כך לא ישראלית, לא מקומית, לחזור למקום שממנו באנו כאנשים יוצאי צבא שעשו משהו בחברה הישראלית. יש ניסיון מעל דפי 'אדרבה' לסמן את המקום שאנחנו שואפים אליו, לברר את החזון שלנו. אנחנו מביאים קולות בכל תחום של המציאות והתרבות הישראלית - חינוך, אמנות, שירה, קולנוע. השיח הוא קודם כל פנימי. אני מדבר עם האחים שלי, עם אנשים שעברו את אותו תהליך, ואלו אנשים שיש להם מה לומר בכל תחום. אני לא מחפש להשפיע אלא להיות פלטפורמה ובמה למגזר שמחפש דרך והשלמה. מהדבר הזה יוצאת הרבה יצירה, והיצירה יוצרת מציאות. יש הרבה כוחות גנוזים שיוצאים החוצה".
ואכן, לצד אקטואליה, הגות וטורים אישיים, אפשר למצוא ב"אדרבה" מדורי תרבות, אמנות, שירה ואפילו כתבות על אופנה חרדית. בין הכותבים גם שמות מוכרים כמו אביתר בנאי וסיוון רהב–מאיר. גם בנושאים רגישים כמו גיוס לצבא ולימודי ליבה לא מפחדים לעסוק שם. "מדברים על הכל", אומר דיין. "נראה לי שהנטייה לעניין הגיוס היא שהתורה היא המרכז ועם ישראל הוא הלב. כלומר, מי שצריך ללמוד שילמד, ומי שלא, שילך לצבא וייקח חלק בעשייה האלמנטרית שלנו כתושבים וכפטריוטים". עירא דיין נזהר ואומר "פטריוטים", ובדיוק בכך עוסק דבר המערכת בגיליון האחרון של "אדרבה", שמעלה את התהייה שמעוררת אצל בעלי התשובה התקופה הזו של השנה, שבין פסח לל"ג בעומר, בדבר הזהות המעורפלת שלהם בסוגיית הציונות. "נכון, חזרנו בתשובה", נכתב שם, "לזמן מסוים החזרה הזו הייתה גם מעין התרסה כנגד כל מה שהמדינה החילונית שבה גדלנו ייצגה. אך הזמן הזה עבר ורבים מאיתנו חוזרים הביתה בחיפוש אחר יחס מתון ומקבל למדינה, שהיא שלנו לטוב ולרע. לא מתוך אינספור אידיאולוגיות שרבות מהן זרות לנו, אלא מתוך תחושה פנימית - אנחנו רוצים לחזור הביתה".
נגד הטענות שעיתון המיועד לבעלי תשובה מבדל את הציבור הזה משאר החברה החרדית, עונה דיין ש"אדרבה" היא לא הסיבה לבידול. "עולם התשובה היום השתנה לחלוטין, ופחות אנשים חוזרים בתשובה דרך העולם החרדי. קודם כל יש את הרב גוגל. בלחיצת כפתור אפשר לקבל את כל התשובות, ואנשים מתקרבים לדת למשל מצפייה בסרט 'המשגיחים', שהוא, אגב, סרט נהדר. האמונה רווחת ועממית יותר, בעיקר בפריפריה אבל לא רק. החוזרים בתשובה כבר לא מהנדסים לעצמם צורה חדשה וזונחים את כל מה שהיה, כבר לא מבדלים את עצמם מהעולם הקודם. הם חוזרים לאט. שומרים שבת בכיף שלהם. בעיניי זה מקסים. זו מציאות קיימת וזה לטובה. אלו אנשים שמנהלים סוג של יחסי זוגיות עם האמונה ועם תורת ישראל, אבל נשארים נאמנים לעצמם.
"שנית, כבר אין שאיפה להיכנס לחברה החרדית. מבינים שזה לא רלוונטי ולא שייך. הניסיון הזה לא צלח. דוגמה להבנה הזו הוא ארגון 'נטיעות' לקהילות חוזרים בתשובה, שמציע לאנשים לצאת מתוך חברות סגורות או כאלו שלא מתאימות להם ולהיכנס לקהילות ומסגרות מתאימות. אדרבה מציע אלטרנטיבות כאלה ומקשר לארגונים שפועלים בנושא".
כל חברי מערכת אדרבה, וספרתי עשרה כאלו, הם גברים. מה עם הזווית הנשית? עם כל הפתיחות לחברה הישראלית, יכול להיות שכאן נשארתם מאחור?
"זה נכון, אך יש לנו לא מעט כותבות. חברי המערכת הם אלו שהקימו את העיתון, וזהו הצוות שהמשיך. עם השנים הצטרפו נשים מובילות ורציניות לצוות הכותבים. לטעמי חשוב שנפתח את הערוץ ליותר קולות של נשים, אבל אני לא הסמכות הרבנית הקובעת. אני מקווה שהמגמה תהיה שיותר בעלות תשובה ייצאו לקדמת הבמה ויובילו שינויים".
"אדרבה" ו"דברים" הם ערוצי תקשורת אלטרנטיביים שהקמתם הייתה בלתי נמנעת. שניהם מהווים במה לדיאלוג פנימי - "דברים" הצעיר משמש ביטוי לקולות אישיים, ו"אדרבה" הוותיק ממנו כבר דן בחזון ומשופע ביצירה. האם הם מסמנים משהו חדש בחברה החרדית, הדתית והישראלית בכלל? לפי התהודה שהם יוצרים, נראה שכן. "הרב גיסין אמר פעם שכל מהפכה צריכה בית קפה ועיתון", אומר דיין. "האם אנחנו מסמנים מהפכה? אני לא יודע. יש שינוי בחברה הישראלית בחיבור הרחב לאמונה ולמסורת, ולבעלי התשובה יש תפקיד ניכר בכך. אבל המהפכה היא קודם כל בתוכנו פנימה, במובן המנטלי של לצאת מהסגירות ולחזור למקום שהיינו שייכים אליו קודם, למקום שבו גדלנו. מתוך האמונה, לחזור הביתה".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
