המלחמה בסוריה מחסלת גם את ההיסטוריה היהודית במדינה
רוב בני הקהילה בחרו להגר לאמריקה ולא לעלות לישראל, אבל בסוריה יש מי שדואגים לשמר ולתעד את המסורת היהודית, כולל היריבות המיתולוגית בין החלבים לדמשקאים
“אני מכיר כל אבן שם, הייתי במקום מאות פעמים“, מספר חכם יעקב עטאר, יליד דמשק. “היינו הולכים מהשכונה היהודית מרחק של כארבעים דקות כדי להתפלל בבית הכנסת הזה בשבתות. זה היה מבנה צר וארוך, ובצד ימין שלו היו מדרגות תלולות שהובילו למערת אליהו הנביא. בכניסה למערה, כיאה למקום קדוש, נהגו להסיר את הנעליים. בפנים הייתה אבן, שעל פי המסורת ישב עליה אליהו הנביא. חולים ומי שביקשו סגולה להצלחה היו מדליקים נרות בחורים שנחצבו בקירות המערה, מתפללים, ובתום התפילה מעבירים יד על הקירות המפויחים ומציירים על מצחם סימן בעזרת הפיח השחור.
“בחצר בית הכנסת הייתה אכסניה שבה ישנו החולים במשך שבוע ימים. סביב בית הכנסת, שכאמור היה מרוחק כמה קילומטרים מהשכונה היהודית, חיו מוסלמים שהתפרנסו משהותם של היהודים במקום. היה להם אינטרס לשמור על בית הכנסת ועל הבאים להתפלל בו“.
“היו תקופות, בעיקר לפני שבועות וראש השנה, שבהן זקנים ומקובלים היו מתאספים ליד המערה וקוראים את כל ספר הזוהר“, מספר הרב משה חדיד, דמשקאי גם הוא. “על המנהג הזה שמענו מהסבים שלנו, ומאוחר יותר מצאנו שהוא כתוב אצל אחד מגדולי הרוח - רבי מרדכי גלאנטיה, הנודע בחיבורו ‘דברי מרדכי‘ (נפטר בדמשק בשנת תקמ“א, 1781). באחת מתשובותיו ההלכתיות הוא מתנצל על כך שלא יכול היה להשיב מיד על שאלה שנשאל, מכיוון שהיה עסוק בהתבודדות ובקריאת ספר הזוהר בבית הכנסת בג‘ובאר“.
מה עלה בגורל כל ספרי התורה וספרי הקודש שהיו במקום?
עטאר: “ממש לפני שעזבתי את סוריה, כאשר המצב התחיל להסתבך, פחדנו שיפרצו לבית הכנסת ויגנבו את הספרים, ולכן אספנו אותם והעברנו לתלמוד-תורה בדמשק עצמה. היו בערך 170 ספרי תורה בשכונה היהודית בדמשק, כולם ספרים משובחים שנכתבו בידי אומנים על גוויל ולא על קלף משוח. בצורה הזו הדיו לא נספג בקלות בקלף, ולכן הספרים האלו נשארו בהירים עד היום, והם יקרים ועמידים מאוד. מאוחר יותר, כל מי שהתעתד לעזוב את סוריה הגיע לבית הספר, לקח ספר קודש והחביא אותו בין בגדיו כדי להבריחו החוצה“.
חורבנו של בית הכנסת ‘אליהו הנביא‘ חותם עוד פרק בהיסטוריה של הקהילה היהודית ששגשגה בסוריה. מעטים הם היהודים שעדיין מתגוררים שם, אבל יש מי שעמלים כדי שהמסורת המפוארת שנוצרה במשך אלפי שנים לא תיכחד מן העולם.
בצהרי יום שישי, כשמעליי תלויה כביסה רטובה ובאפי עולים ריחות תבשילי השבת, אני יורד במדרגות הצמודות לבניין ישן בבני־ברק וחוזר אחורה בזמן. משיכה קלה בדלת חומה מובילה אותי ל‘מכון שער בנימין‘ ולפניו המאירות של הרב משה חדיד. “ברוך הבא למערה שלי“, הוא אומר, “ברוך הבא לדמשק“. אני מתיישב מול ספרייה עמוסת כותרים, והרב חדיד, שמגדיר עצמו דמשקאי שורשי, מסביר לי בהתלהבות: “מה שאתה רואה פה הם ספרים וכתבים מקוריים שקיבלנו בדרך־לא־דרך מאנשים שעלו מסוריה לישראל. באמצעות האוצר הזה אנחנו ממשיכים את חיי הקהילה היהודית שנעלמה“.
הוא שולף מפה גדולה, מצוירת וכתובה בכתב יד מדויק, ומפרט: “הקהילה ההיסטורית בסוריה כללה שלוש קבוצות עיקריות: המוסתערבים - ילידי סוריה מדורות; הסקאליין - אלו שמוצאם מאיטליה; והפראנג‘ים - המכובדים שהגיעו מגירוש ספרד. כל קבוצה חיה באזור אחר של חארת־אל־יהוד, ‘שכונת היהודים‘, ולכל קבוצה היה בית הכנסת שלה, הרבנים שלה, המנהגים והתפילות שלה. לאורך השנים הקהילה התערבבה והמנהגים היטשטשו, אבל גם היום אנחנו יודעים, על פי כתבי יד של חכמים מכל קבוצה, לשחזר את הכול“.
בימי השלטון העות‘מאני, תקופה של כ־400 שנה שהחלה ב־1517, הייתה הקהילה היהודית־סורית בשיאה. המסחר שהתנהל בין אירופה למזרח הרחוק עשה שימוש רב במעבר היבשתי דרך סוריה, וכמה מאנשי הקהילה שהשתלבו בו הפכו עשירים בקנה מידה בינלאומי. “עשירי היהודים שם חיו בארמונות פאר, שהיו מי שהשוו אותם לטאג‘ מאהל בהודו ולארמון בקינגהאם בלונדון“, אומר פרופ‘ ירון הראל, מחבר הספר ‘בספינות אש‘ על יהדות סוריה. “רבים מהקהילה היהודית בדמשק יצרו קשרים עם השליטים המתחלפים וקיבלו משרות בממשל האימפריה. אחד המפורסמים שבהם היה חיים פרחי, יועצם של שליטי הגליל. פרחי, שהתחיל את דרכו כבנקאי של מושל דמשק, היה ברבות הימים ליועצו של שליט עכו האכזרי אחמד אלג‘זאר, הידוע בכינויו ‘הקצב‘. גם פרחי זכה לטעום מנחת זרועו של אלג‘זאר, שבהתקף זעם עקר את עינו הימנית“.
את כספיהם השקיעו היהודים העשירים במה שמכונה היום איגרות חוב ממשלתיות. בשנת 1875, כאשר האימפריה העות‘מאנית קרסה ופשטה את הרגל, הקהילה היהודית התרסקה יחד איתה. ממצב של עושר ורווחה כלכלית, הפכו חבריה לעניים מרודים.
הרב חדיד מציג בפניי מסמכים השופכים אור על מאורעות נוספים מתולדות הקהילה. “בעלילת הדם המפורסמת של שנת 1840, שמתועדת בהרבה מאוד מקומות, יהודי דמשק הואשמו בחטיפתם וברציחתם של כומר בשם תומאס ושל משרתו. ממש כמו בעלילות הדם האנטישמיות שהיו באירופה, גם כאן נטען שהיהודים השתמשו בדמם של השניים לצורך אפיית מצות לפסח. עשרות יהודים נלקחו בשבי ועונו כדי שיודו באשמה. רבים לא עמדו בעינויים ומתו. היחיד שניצל למרות כל הייסורים שעבר, היה רבי יעקב ענתבי, אב בית הדין של דמשק. בעקבות התערבות של השר משה מונטיפיורי, שהפעיל לחץ על בכירי המשטר העות‘מאני, שוחרר הרב ענתבי לאחר חצי שנה של מעצר“.
עשרים שנה לאחר מכן שוב עמדה הקהילה בסכנה, כשהדרוזים בסוריה התקוממו נגד הנוצרים. “על פי הרישומים שבידינו קרו אז ליהודים נסים גלויים, ובין השאר הם נצלו מפרעות באירוע שנקרא ‘נס תושה‘. ימים אלו, של שחרור הרב ענתבי ונס תושה, הפכו לימי הודאה, וחוברו בעבורם שירים מיוחדים ופיוטים המושרים בבתי הכנסת“.
הרב חדיד פותח מחשב נייד ומציג מסמך שבו יותר מ־12 אלף שמות. “זהו תיעוד של הלידות שהיו בקהילה משנת 1880 ועד ממש לפני העזיבה הגדולה של היהודים את סוריה. על פי יומניהם של קשישים מאותה תקופה, אנחנו רואים שהמצב הכללי היה גרוע מאוד, וחברי הקהילה היהודית הגיעו עד פת לחם. ומשמות הילדים שנולדו באותן שנים ונקראו על שם אביהם, אפשר להבין ששיעורי התמותה בקהילה היו גבוהים“.
אני שואל את הרב חדיד האם המפה שהוא מחזיק צוירה על פי תצלום, או כהעתק של שרטוט ממוחשב. “הכול מהזיכרון“, הוא מחייך.
והזיכרון הצילומי הנדיר הזה הזה שייך לאדם מיוחד, חכם יעקב עטאר, שעלה מדמשק בשנת 1994 עם אחרוני העולים משם. הוא איש דק גזרה, שיערו וזקנו לבנים, כולו משדר צניעות. “הזיכרונות נשארו בסוריה, לא הבאתי כלום משם“, הוא אומר בתחילה, אך לבסוף נעתר ומספר על חייה של הקהילה תחת שלטון חאפז אל־אסד. “הוא כיבד את היהדות כדת, אבל לא את היהודים כאזרחים. חיינו בחשש מתמיד מפני המודיעין הסורי, ‘המוחבארת‘, שהסתובב כל הזמן בתוך השכונה היהודית. היה בה אפילו סניף מיוחד שלו. אנשי הממשל הראו נוכחות בסמטאות, בבתי הכנסיות ובכל מקום שהייתה בו התקהלות של יהודים. המשטר הסורי אפשר לנו לקיים את דתנו ונתן לנו חופש פולחן, אך מוגבל ותחת פיקוח. בשנים האלו השכונה לא הייתה מוגדרת כגטו, וניתן היה להיכנס ולצאת ממנה בחופשיות. היו לנו תנאים סוציאליים סבירים, ניהלנו מסחר עם השכנים המוסלמים, והשתדלנו לחיות את החיים“.
עוד בתחילת המאה ה־20 היגרו רוב חכמי דמשק ליבשת אמריקה. בהיעדר סמכות רוחנית, הפך החינוך היהודי בעיר למודרני וציוני יותר. פרופ‘ הראל: “יהודה בורלא ויוסף יואל ריבלין, אביו של הנשיא הנבחר ראובן ריבלין, היו אלה שניהלו שם את בתי הספר ואת הפעילות הציונית בשלהי האימפריה העות‘מאנית, כשפייסל אבן־חוסיין שלט בדמשק. ריבלין ובורלא היו שניהם מורים בגימנסיה של ירושלים, אך לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה גויס ריבלין נגד רצונו לצבא התורכי, והובא לדמשק יחד עם שאר המגויסים. הוא חלה בטיפוס ומפקדיו נטשו אותו ברחובות דמשק, משם נאסף ונכלא על ידי השלטונות. הקהילה היהודית פעלה לשחרורו, והוא נשאר בעיר וניהל את בית הספר העברי לבנות, ובורלא את בית הספר לבנים. השניים ארגנו שיעורי ערב בעברית, והחדירו בלבות הצעירים הדמשקאים את הציונות“.
החינוך הציוני עורר מחלוקת בתוך הקהילה היהודית המקומית. חכם עזור טראב ראה בבתי הספר הללו המשך ישיר לתנועת ההשכלה, וסבר שהם מנתקים את הצעירים מהדת. התשובה שלו הייתה פתיחת תלמוד תורה שיציל את הילדים מהתפקרות. בארכיון מכון ‘שער בנימין‘ מתועדת התגייסותם של בני הקהילה הדמשקאית ‘מונטה סיני‘ במקסיקו להקמת בית הספר החדש.
יעקב עטאר לימד בתקופה מאוחרת יותר בבית הספר ‘כל ישראל חברים‘ של רשת אליאנס, כמורה לשפה הערבית וללימודי קודש. “היה פיקוח מתמיד של המודיעין הסורי על התכנים והקפדה חמורה שלא יהיה שום קשר לישראל“, הוא מספר. “אסור היה לדבר עברית, ודאי שלא ללמד את השפה. מנהל בית הספר היה איש של השלטון, שכל הזמן השגיח על החומר הנלמד. גם כשעסקנו במקצועות קודש, זה היה בשפה הערבית. רק הקריאה מהסידור או מספרי ההלכה נעשו בלשון הקודש. לכן הצעירים הדמשקאים דיברו עברית מקראית בלבד“.
בחנות קטנה בתל־אביב הישנה אני פוגש את אדמונד דוויך, שעלה ארצה מחלב בשנות ה־50. קילומטרים בודדים מפרידים בין דמשק לחַלֶבּ - או בשמה היהודי ‘ארם צובא‘ - אבל יוצאי שתי הקהילות שחיו בערים האלה מסכימים שמדובר במנטליות שונה לחלוטין. גם הקהילה של דוויך נחשבה לאחת העתיקות ביותר בעולם; על פי המסורת החלבית, בית הכנסת המרכזי בעיר הוקם בידי יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך, ומאז חיו יהודים במקום ברציפות לאורך אלפי שנים. “בשיאה מנתה הקהילה כ־25 אלף יהודים, שעסקו ברובם במסחר של טקסטיל“, מספר דוויך. “חלב היא אמנם לא עיר בירה וגם לא עיר נמל, אבל בשוק חאן אלג‘ומרוק, הפטור ממס, התרכזו מרבית הסחורות מהמזרח“.
אביו נחשב מומחה לבד הערבי הלבן, מצרך מבוקש מאוד בכל רחבי סוריה ותורכיה. “הוא היה נוהג לעצום עיניים, למשש את הבד שלפניו ולחוש אם מדובר בסחורה טובה שאפשר לעשות איתה עסקים. הייתה לו זכוכית מגדלת שבעזרתה בדק את צפיפות הבדים. אחת החנויות הגדולות בשוק הפכה לבית כנסת, ובאמצע היום נהגו יהודי חלב לעשות הפסקה כדי להתפלל מנחה“.
חלב הייתה מרכז לא רק של סחורות שעושות את דרכן מהמזרח לאירופה, אלא גם של תורה. “רבנים גדולים היו מגיעים מאירופה ומארצות הים התיכון כדי ללמוד מרבניה המפורסמים של הקהילה. הידע העצום, בעיקר בתורת הסוד והקבלה, משך כל מי שחשק במזון רוחני. חכמי משפחת לניאדו, חכם אהרן שוויקה, בני משפחות שרים, עדס, טוויל, מזרחי ועוד, היו רק חלק מרשימה ארוכה של רבנים וחכמים שפעלו בקהילת חלב. הם אלו ששימשו אבני יסוד לישיבת ‘פורת יוסף‘ בירושלים והחזיקו אותה בשנים הראשונות לאחר היווסדה“.
ממכתבה ישנה שעומדת בחנות שולף אדמונד תמונה של אביו, הפייטן הנודע חכם אליהו דוויך. “אני זוכר את לילות שבת הקרים בימי החורף. ההרים המושלגים פרשו שמיכה לבנה סביב העיר, ואני הייתי מתלווה לאבא לתפילה בבית הכנסת בשכונת ג‘מלייה. הקור חדר לעצמות, וכולם הצטופפו מסביב למנגל הגחלים שהוצב במרכז בית הכנסת. ריחות השבת וקולות השירה של בני הקהילה לא עוזבים אותי ולא יעזבו לעולם“.
הוא מוציא מן המכתבה מחזור ישן, ומתחיל למלא את חלל החנות בצלילי שירה מתוקים. “‘הבקשות‘, שחלקן חוברו על ידי רבני חלב, נאמרו בכל שבת“, הוא
השיחה עם דוויך מתקיימת ממש לפני חג השבועות, והוא מספר לי על המאכלים המסורתיים שנהגה אמו להכין. “כמו לימוד התורה, התפילות והפיוטים, גם המטבח החלֶבּי הושפע מבליל הארצות שמהן הגיעו היהודים, בעיקר תורכיה וספרד. למשל המחשי בלבן - קישואים ממולאים באורז וחומוס שנאכלים עם כף של לבן. או הקשתה בקלסונס, אטריות עם כיסונים ממולאים בגבינה. למזלי, אשתי היא בת לקהילת חלב ומבשלת לי עד היום מאכלים אלו“.
אתה מצייר את החיים שם כיפים ושלווים. ליהודי העיר היה כוח פוליטי שאפשר זאת?
“בניגוד ליהודי דמשק, שהיו מעורבים בפוליטיקה בשנות השלטון העות‘מאני, יהודי חלב נהגו להתרכז במסחר. לא התעסקנו בביטחון, לא השתתפנו בבחירות. היו אמנם נציגים מחלב בפרלמנט של דמשק, אבל רוב האנשים הבינו שמי שנכנס לפוליטיקה ומתעסק בעניינים שלטוניים, הופך לחשוד“.
כמו בקהילות אחרות במדינות ערב, השינוי המהותי בחייהם של יהודי סוריה התרחש לאחר הקמת מדינת ישראל. “אני זוכר את היום הזה“, מספר דוויך. “במוצאי שבת שמענו על החלטת האו“ם, ומיד ביום ראשון נפתחו הפרעות. זה התחיל בקללות נגד ישראל והיהודים, ונמשך בשרפת כל בתי העסק היהודיים ובתי הכנסת בחלב.
“עוד לפני קום המדינה הגיעו לסוריה שליחים מישראל, שניסו לשכנע כל מי שרק אפשר שיעלה לארץ. אני זוכר שלילה אחד היה ויכוח קשה בבית בין אבא לאמא. אמא רצתה לעלות, ואבא חשב על הפרנסה וניסה לדחות את הקץ. בשלב מסוים האחים שלי עלו לישראל ככוח חלוץ של המשפחה, ובשנת 1948 עזבנו גם אנחנו את חלב. עצרנו בביירות והתקבלנו בחום ובאהבה על ידי הקהילה היהודית. חיינו שם שנתיים. חלק מיוצאי חלב עזבו לארה“ב, ואנחנו המשכנו לישראל“.
על שהתרחש בשנים ההן בדמשק מספר יעקב עטאר: “כשקמה מדינת ישראל הייתי בן חמש. אני זוכר שהמצב אצלנו הידרדר בצורה פתאומית. המשטר הורה לסגור את שכונת היהודים, והמודיעין הסורי עצר את רוב הגברים והחזיק אותם בכלא לתקופה ארוכה של יותר מחצי שנה“.
בעיני השלטונות, בני הקהילה הפכו לחשודים תמידיים בריגול. רבים מהם נעצרו, עונו ונחקרו על קשריהם כביכול עם הישות הציונית. המרגל האמיתי - אלי כהן, שנתפס על ידי הסורים בשנת 1965 – בכלל הגיע מישראל.
“הפרשייה הזאת הסעירה את המדינה כולה“, אומר עטאר. “הסיפור על המרגל היהודי שנתפס התפרסם בכל כלי התקשורת, ואנחנו הצטערנו מאוד. היו כמה מחברי הקהילה שהלכו לראות אותו במו עיניהם תלוי בכיכר. זה עורר פחד, כמובן, ואנשים העדיפו להדחיק את המקרה, לא לשמוע פרטים. אבל הסיפור הזה לא השפיע על החיים שלנו בתוך שכונת היהודים.
“אחרי מלחמת ששת הימים, ממש בתחילת שלטונו של חאפז אל־אסד, הוציאו שוב צו שאסר עלינו לצאת מהשכונה. חזרנו לחיות בפחד. יום אחד הגיעו כמה אנשי ביטחון ולקחו רבים מהיהודים למעצר. אותי הם חטפו מהרחוב, אזקו והובילו אותי למתקן חקירות של המודיעין הסורי בשכונת החלבונה בדמשק. הכניסו אותי לחדר מבודד ושם התחילו לשאול שאלות“.
באיזו אשמה עצרו אותך?
“בתקופה הזו הייתה עלייה בלתי־לגאלית, ובגלל שהייתי מורה בבית ספר יהודי, חשבו שאני עוזר לתלמידים לברוח לישראל. אמרתי להם שאני לא יודע כלום ולא מעורב בעלייה, אבל זה לא ממש עזר. הם הרביצו לי במקלות ובצינורות גומי, והשתמשו בכל מיני שיטות עינוי מחרידות. אני זוכר שכמה פעמים איבדתי את ההכרה“.
היה לך קשר עם היהודים האחרים שנתפסו? עם המשפחה שלך?
“בתקופת החקירות שמו אותנו בבידוד, כל אחד בתא נפרד. אחרי שהחקירות הסתיימו, הכניסו אותנו שישה לתא אחד. נשארתי שם תשעה חודשים. בכל אותו זמן המשפחה שלי לא ידעה איפה אני, או אם אני בכלל בחיים“.
עטאר מספר כי גם בתקופת מסך הברזל של שלטון אסד הפעילה ישראל סוכנים שניסו להבריח משפחות מסוריה דרך לבנון ותורכיה. “שכנים שלנו, משפחת רחים, נעלמו בפתאומיות מהשכונה, ורק לאחר מכן גילינו שהם עלו לישראל. הסורים השקיעו מאמצים רבים כדי לטרפד את העלייה. כך למשל בשנת 76‘ נתפסו שני בחורים וארבע בחורות שניסו לברוח לישראל דרך לבנון, ולפי מה שסופר לנו, מי שארגן את העלייה הבלתי חוקית שלהם היה בעצם סוכן כפול: עבד עם הישראלים, אבל גם עם המשטר הסורי“.
ב-1992 אישר אסד האב ליהודים לעזוב את סוריה, אך התנה זאת בכך שלא ייצאו ישירות לישראל. “כבר באותה השנה עזבו 4,000 יהודים“, מספר עטאר. “אני יצאתי שנתיים מאוחר יותר, כי המתנתי לאישורים. כשעליתי נשארו בדמשק רק 400 יהודים - בעיקר כאלו שביקשו למכור את העסקים והרכוש שלהם, או שלא קיבלו אישור יציאה מסיבות שונות.
“ארזנו את מעט החפצים שהיו לנו, והגענו עם המסמכים שלנו לשדה התעופה. את האוצר הגדול שלי, ספרי הלימוד וספרי הקודש, פיזרתי בין הבגדים במזוודות. בכל מזוודה הכנסתי שלושים ספרים. ביקשתי וקיבלתי מבעוד מועד אישור ממשרד ההסברה הסורי להוציא את ספרי הקודש, אבל כשהגענו לפקיד בשדה התעופה, הוא פתח את המזוודות וסימן לשלילה. הוא אמר שאותו לא מעניין האישור שבידי, ושהספרים לא יוצאים מסוריה. אספתי את כל ספרי הקודש לתוך מזוודה אחת, ושלחתי אותם לקרובי משפחה שנשארו מאחור. את הטלית והתפילין הצלחתי לקחת, אבל גם הסידור הוצא מתיק התפילין ונשאר שם“.
עטאר הגיע עם ששת ילדיו לארה“ב, ואף שמצא שם קהילה דמשקאית מבוססת, בחר להמשיך לישראל. “תמיד אמרתי שלא מחליפים גלות אחת בגלות אחרת“, הוא אומר.
לא רק בארה“ב התבססו יוצאי סוריה. רוב הקהילות היהודיות מדמשק ומחלב הוקמו מחדש על ידי חבריהן בדרום אמריקה, בעיקר בארגנטינה ובמקסיקו. “הם מיהרו להקים בתי כנסיות, בתי דין ומוסדות דת“, אומר הרב חדיד. “סבא שלי הגיע בשנת 1900 לארגנטינה והשתלב בקהילה היהודית שלה, שכבר הייתה מפותחת. הם עשו עסקים עם המקומיים והצליחו לצבור מעט הון“.
לצד המנהגים, התפילות והפיוטים, הועתקו מסוריה לארגנטינה גם היחסים הבעייתיים בין דמשקאים לחלבים. “בשנים הראשונות הייתה הפרדה מוחלטת בין שתי הקהילות“, מספר חדיד. “ההפרדה נשמרה בקנאות גם בבתי כנסת, ברישומי הנישואין ואפילו בבתי הקברות. רק אחרי חמישים שנה התחילו חתונות בודדות בין הקהילות“.
בגלות החדשה התחלפה סכנת הרדיפות בסכנה אחרת: ההתבוללות. “כשהיהודים חיו בשכונה שלהם בדמשק, נדיר היה למצוא מישהו שאינו שומר שבת או שאינו מקיים מצוות. כעת, כשעברו לערים פתוחות, הצעירים הסתובבו, הכירו בחורות גויות ועזבו את הקהילה. התופעה גרמה לרבנים להחמיר בתקנות הגיור (כדי שבעלי אינטרסים זרים לא ייכנסו לקהילה - א“ג) ולעודד בדרכים שונות את הצעירים להגיע לבתי הכנסת. שם חיכתה להם השכונה הדמשקאית: התפילות, ההווי, השפה הערבית והבדיחות של פעם. כתוצאה מזה, צעירים שרגלם ורגל הוריהם לא דרכה בדמשק במשך ארבעה דורות, עדיין שרים אותם שירים ומספרים אותן בדיחות. אנחנו מקבלים בקשות לא מעטות מצעירים שחיים בקהילות במקסיקו, בארגנטינה ובארה“ב, להעביר להם סידורים של הוצאת ‘מכון שער בנימין‘, כדי שיוכלו להתפלל בנוסח שבו התפללו הסבים שלהם“.
יבשת אמריקה קלטה את רוב היהודים שעזבו את סוריה בשנות ה־90. “רק 25 אחוז מהם הגיעו לישראל“, אומר חדיד. “וכאן, אלו שרצו להפוך לחלק מהמקום לא כל כך הצליחו. השמועות על משפחות שעלו לישראל ולא הסתדרו עם המנטליות המקומית, גרמו לאחרים לחשוב פעמיים. לאנשים מכובדים, שבסוריה שימשו כרופאים, מוהלים ומורים, הוצע בארץ לעבוד כסבלים בנמל. גם כאלו שהיו אסירי ציון בכלא הסורי לא מצאו עבודה ולא יכלו לחיות פה“.
ממדף צדדי הוא שולף ספר בכריכה חדשה ומהודרת. “אנשים חושבים שאנחנו מכון היסטורי, וזו טעות. אני לא אוסף את כתבי הקודש והסיפורים האלו כדי לדבר על דמשק של פעם. מטרתי היא להמשיך את הרוח של יהדות סוריה הלאה, לדורות הבאים. הזיכרון של הזקנים שלנו הוא לא מוצג מוזיאוני. המורשת שלהם מורגשת בקרב צאצאי העדה בהווה, ותמשיך להדריך את בנינו בעתיד“.
האיש שייסד את פעילות המכון ומחזיק אותו גם כיום הוא איזק אסא ממקסיקו, נכדו של חכם זאכי אסא, אחד מאחרוני החכמים בדמשק. “איזק, שראה את אביו בנימין ז“ל מתפלל ושומר באדיקות על מסורת עיר מולדתו, ראה לעצמו כחובה קדושה לעמוד על המשמר ולהבטיח את המשך שרשרת הזהב מדורות. התפקיד שלנו הוא לאסוף וללמוד את פסקי ההלכות של רבני דמשק הקדומים, ולתעד עדויות מפיהם של זקני העדה בעלי המסורת הנאמנה. בעזרתם הדפסנו סידורי תפילות ומחזורים, בהעתק מדויק של הנוסח והמנהגים עתיקי היומין כפי שהתפללו אבותינו בדמשק“. חדיד מציין כי לטובת הדור הצעיר שגר בקהילות בדרום אמריקה, תורגמו כל הסידורים לשפה הספרדית.
נתי, בנו של הרב חדיד, נדבק בחיידק של אביו. בעיניים בורקות הוא מספר על פרויקט חדש לשימור המסורת הדמשקאית: דיסק ובו פיוטי הבקשות, בעיבודו של אריאל כהן, מהמפיקים הבולטים בתחום. “מאחורי הדיסק הזה יש סיפורים מדהימים. במהלך מחקר רב־שנים, שבו ביקשנו מהקהילות הדמשקאיות המפוזרות בעולם לתעד את השינויים במנגינות המקוריות של שירת הבקשות, קיבלנו הודעה מאיש יקר ממשפחת סואייה. הוא סיפר לנו שאמא שלו, אישה כבת 90, מבקשת לעזור בפרויקט. חשבנו שהאישה המבוגרת בוודאי תתקשה לקרוא את הטקסט של השירים הארוכים, ולפני שהגענו לביתה צילמנו את כל המילים באותיות גדולות כדי שתוכל לקרוא בקלות.
“התיישבנו מולה עם מכשיר הקלטה, והיא שאלה בפשטות: איזה שיר אתם רוצים שאשיר? כשהגשנו לה את הדפים, היא הסתכלה בהם וצעקה: אני לא צריכה את זה, אני יודעת הכול בעל פה! ואז היא התחילה בשיר הראשון, ולא הפסיקה עד שהגיעה לאחרון. שאלנו אותה איך היא זוכרת את כל המנגינות ואת כל המילים, והיא סיפרה שהתגוררה סמוך לבית הכנסת, וכילדה בת חמש הייתה שומעת בלילות שבת את הגברים שרים. בשבילה הפיוטים האלו היו השירים הכי יפים בעולם, והם נשארו חרותים בלבה וליוו אותה עד יומה האחרון“.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות