ראשי » יהדות » דעות

מה אכפת לכם, תנו לנו להתפלל

בשמאל הישראלי ובמוצבו הקדמי ב”הארץ“, לא מוכנים לסבול את הרגע הזה שבו עם ישראל מצליח להתפלל לשלום החטופים. זו השעה בה הם נחרדים לגלות שחיים כאן לא מעט בני אדם שמאמינים באלוהים

יונתן אוריך | 22/6/2014 2:42

תגיות: חטיפת הנערים, אורי משגב, הארץ

כואב ל“הארץ“, אוי, כמה שכואב להם שעם ישראל מוצא את עצמו מתפלל למען שלומם של שלושת הנערים שנחטפו מגוש עציון. שלושה מאמרים פורסמו בעיתון לאנשים חשובים, בשצף קצף, על כי עם ישראל העז לשאת תפילה לשלומם איל, נפתלי וגיל-עד. כמה דיו בזבזו בעיתון על תוכנית הבוקר של אברי גלעד ב“רשת“, בה העזו מי שהעזו, בחוצפה שכזו, לקרוא לאולפן את הרב דוד סתיו, יו“ר ארגון רבני ”צהר“, שיאמר פרק תהילים לשלומם. עם ישראל מתפלל בכותל לשלום החטופים:

זה הרי כל כך קשה להם להאמין שעם ישראל רוצה בזה. מתפלל לשלומם. מאמין, חזיז ורעם, באלוהים. אורי משגב לא מסוגל לעכל את זה. הרי תיכנתו אותו ברחוב שוקן, את הפובליציסט שאינו יודע לכתוב, לכתוב נגד כל מה שדתי, כל מה שנוסע בצד ימין. והנה מגיע לו אירוע טראגי שכזה, בו נחטפים לנו מתחת לאף שלושה צעירים דתיים ומתנחלים. מה יעשה המשגב, אם לא ילך ויכתוב 300 מילה על הדתיזציה של התקשורת, על עבודת האלילים של הערוצים המסחריים.

שום דבר לא הקפיץ את ”הארץ“ כמו פרק תהילים בתוכנית בוקר. לא הזבל של ”האח הגדול“, לא תרבות הריאליטי שהפכה את האמנות לפח אשפה ופגעה בפרנסתם של אנשי הדוקו והתרבות. אלו נאנקים תחת עול תשלומי המשכנתא במקום ליצור דרמות איכותית, אבל ל“הארץ“ זה לא מזיז. שום דבר לא רע מספיק בטלוויזיה הישראלית, כמו שתי דקות תמימות של תפילה לשלום הילדים החטופים.

כי החברים היקרים מרחוב שוקן לא יודעים, ואסור להם לדעת, שרוב עם ישראל מאמין באלוהים. זה לא המיעוט הדתי לאומי ולא החרדים. זה עם ישראל, למעלה ממחצית ממנו, שחושב שאין פסול באמירת תהילים ברגעי שבר ומצוקה. וזה כי החברים ב“הארץ“ לא מבינים, ולא רוצים להאמין ולא מעוניינים להבין, שיש כאן בינינו מי שחיים מתוך רצון להיות שותפים, לקחת חלק. לעזור במה שאפשר כדי לראות את שלושת הבנים חוזרים הביתה בשלום. ומתוך תסכול וחוסר אונים, מתוך הקושי שבהיעדר הכוח, אנחנו מתפללים כדי להיות חלק. כדי לעשות משהו.

תפילת המונים בכותל לשלומם של החטופים צילום:

ויש מי שמקיימים ”הפרשת חלה“, כי הם מאמינים שזה יכול לעזור. יש מי שמדליקים נרות שבת. אחרים מכניסים את השבת מוקדם יותר ויש מי שלוקחים את משפחתם עם כמה סנדוויצ‘ים ובקבוקי מים ונוסעים להתפלל יחד עם הציבור ברחבת הכותל המערבי. כמה עשרות ישראלים עולים לתפילה בהר הבית. אחרים ממהרים אל בית הכנסת השכונתי. בחתונה של חבר יקר בה הייתי, אמרו תחת החופה פרק תהילים והתפללו לשלום הבנים, כי זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. והו, כמה אנחנו רוצים לעשות משהו.

גם מי שאינו מאמין באלוהים, מי שנגזרו עליו חייו לחיות בעולם של יתמות וריק, יכול להבין את ההיבט הפסיכולוגי, האנושי, הכל כך אישי, שרוצה לעשות משהו.

כל דבר, ובלבד להיות חלק מן השלם. להרגיש חלק מהעם. לקחת חלק, ולו פסיק קטן, בתוך סיפור לאומי ואנושי.

אורי משגב, מחולל המאמרים החדש מבית "הארץ", לא מצליח להבין את זה. הוא חי בישראל באופן אקראי לחלוטין, ואין ולו מילה אחת במאמריו שמצליחה להוכיח שהוא ישראלי. אבל אנחנו, הרוב, חיים כאן בארץ ישראל כמשפחה אחת, שדואגת לבניה. משפחה בה מוכנים לומר כמה פרקי תהילים, ומסוגלים לסבול אפילו שתי דקות של תפילה בשידור חי בטלוויזיה, בתוכנית בוקר, כי אולי זה יעזור. וזה, יותר מכל, כל כך כואב להם, בזמן שהם מתכוננים ל"ועידת השלום".

רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הדפסה