סיפור קצר: עד ישובו הבנים, עד יתמו הייסורים
לא שקטה נפשי עדיין מתעצומות הנפש של אותן התפילות. לא יבשו עיניי מדמעות ימים אלה ואף השפתיים, השפתיים לוחשות הן ללא הרף - שובו בנים
מוצאי שבת קודש פרשת שלח-לך, הרוח מניעה קלות את עלי הגפן בואך כפר-עציון, בה בעת חלפתי לתומי על פניהם המוריקות. נדמה היה כי הרגישו הם בעוברי, נדמה היה כי בירכוני לשלום. אך לשווא נדמתי כי לבדם נעים הם, לא הרגישו בבואי, לא הבחינו בהחישי אל ישיבת הבנים, אל מקור החיים. אבק דרכים דק כיסה את האוויר וצעדיי העלו בעורפי עוד עננה מאובקת וקרירה. טרם הגעתי אל בית המדרש הבחנתי כי חשוך הוא, חשוך מלגוו וסגרירי מלבר. איה כולם, תמהתי, איה הילדים, איה הבנים?
סבתי על עקביי וליבי סב עימי, מייצר הוא על חסרון הבנים, דואב הלב כי להוועד עימם חפץ הוא. כבר קרב לו חצות הליל והנה מצאתי עצמי שב אל ישיבת הבנים. שבריר של אור בוקע לו מבין סדקיי בית המדרש. בצעדים מהוססים ומבויישים כנסתי עצמי פנימה. בחור פה, בחור שם, פזורים היו הם בין כותלי בית המדרש. והכתלים, משל היו להם מסתור ומגן, סוככו עליהם בחיבה. אט אט הגיעו, אט אט התכנסו. סביב השולחן נסבנו ובכוחות עצמה בקעה לה שירה חרישית מבין
כך ישבו ומילמלו את שירת דוד בן ישי שלא תמה. מפעם לפעם פסוק הופך לו לשיר, מפעם לפעם זעקת שבר בוקעת מבין החבורה. "תפילה לעני כי יעטוף" זועק לידי אחד הנערים עת שופך הוא שיחו לפני אלוקיו. כך חלפו השעות והעיניים כבר מעצמן דומעות הן. מבלי משים נשאתי רגליי אל ביתי, מבלי משים מצאתי עצמי ניצב שם בשלישית עת זרחה לה חמה. לפניהם החיוורים ולעניהם האדומות מבכי נוספו כעת גם קרניי שמש חלושות, מאירות הן באור יקרות את בית המדרש, כאילו מבקשות הן להיכנס עמם לתפילת השחר. עטופי טלית ותפילין, ספק בוכים ספק מפללים. מניין הכוחות ושאר הרוח אותם הם נושאים, שאלתי עצמי. לא רציתי לעוזבם, לא רציתי בהיפרדם, להישאר עימם חפצתי מרגע זה ועד לרגע שאחריו.
לעת ערב נשאוני רגליי אל שארית בית תפילתנו, אל מקום אשר השכינה ממנו לא זזה. ניצבתי ממרחק להביט, עצרתי עצמי להקשיב. המחשבות לא מניחות הן והרגש עודנו נסער. רגליי עמך ישראל מקדימים עצמם אל תפילת הרבים אשר לא שבה ולא תשוב ריקם. אנשים יקרים שכמותם, לו יהיה חלקי עימכם, לחשתי. בין מלאכים אלה פלסתי דרכי אל קיר בית התפילה והם, לא הבחינו בי. ראשם ספון היה אל תוככי סידור התפילה וענייהם אדמו זה מכבר מבכי. עצרתי עצמי לייד שריד בית מקדשנו, נעמדתי והטיתי אוזן. תפילת חסידים שומעת אוזני, מהולה עם תפילת עדות המזרח. מימין ומשמאל לובשיי שחור ולובשיי לבן, חובשי כובע וחובשי כיפה, עטופי טלית ועטופיי שק, מכניסי רחמים ומכניסי דמעות.
קולו המיבב מבכי של החזן שבר גם את אחרון הדוממים ודמעות חדשות החליפו בהרף את הישנות. ועת קיבלנו מלכות שמים בקריאת שמע של ערבית רעדו אמות הסיפים ונדמה היה כי כל היש וכל האין, כל הפנים וכל החוץ, כל שהתפללנו וכל שנתפלל הכול כאילו כינס עצמו אל רגע זה. "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", לחשתי, "ה' אחד", עוד זעקו אחריי. מי הוא זה אשר בסיום התפילה חפץ הוא? מי הוא זה ואי זה הוא? השיבוני. לא ידענו כיצד ולא ידענו איך, אך יד אחזה לה את יד החבר ולפתע מוצא אני את עצמי בין המון העם, מיימיני לבוש שחורים ושק ולשמאלי נער צעיר.
"רחל, רחל, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם", יבבנו. מאנה היא רחל, מאנים אף אנחנו. עד ישובו הבנים, עד יתמו הייסורים. לא שקטה נפשי עדיין מתעצומות הנפש של אותן התפילות, לא יבשו עיניי מדמעות ימים אלה ואף השפתיים, השפתיים לוחשות הן ללא הרף שובו בנים, שובו בנים אל חיק משפחתכם, אל חיק אומתיכם. הלא אומתינו, באחדות כוחה, בחדוות אחים ודיבוק חברים.
רק כעת הבנתי כי שבתי פעם נוספת אל מקור החיים, אל מקור אומתנו אשר שופעת חיים ללא הרף, שופעת ושופכת ליבה לפני בוראה, "ושבו בנים לגבולם".
ש"י ויצמן, נשוי ואב לשניים. מתגורר ביישוב אלעזר בגוש עציון. רב ומחנך, מתמחה בלשכת סגן השר לשרותי דת.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
