רציחת הנערים: אולי היינו עסוקים מדיי בתפילות?

ציבור רחב בראשות מיטב רבניו ואמניו בחר לעסוק בגעגועי אם לבנה, במבטי הנערים מלאי האור וחן הנעורים, בקריאות דתיות אוניברסליות – ולא בצעדים המעשיים המתבקשים. הקריאה בשם ה' והציפייה לישועה עלולות להיות סם מטשטש

עמית הלוי ואסף מלאך | 4/7/2014 13:39 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
זר שהיה נקלע לכאן השבוע והיה מאזין לשיח הציבורי היה מתקשה לגלות מהו ההקשר שבו התרחשו החטיפה והרציחות הנוראות. הקריאות המיסטיות, התפילות, הרגש המתפרץ - כמו התעקשו להעלים את הממד הפוליטי של רצח אייל, גיל-עד ונפתלי.

הסולידריות היא נפלאה, מיוחדת ומרטיטת לב, הדתיות והכוסף אלי גבוה מעוררי השראה, בוודאי כשהם באים ממשפחות אצילות בתוך הטירוף הבלתי אפשרי שבו היו נתונות. אבל הם לא יכולים לעמוד לבדם, לא בימינו, ולא בהקשר של הרצח הזה.

העצרת למען החטופים שהתקיימה השבוע בכיכר רבין
העצרת למען החטופים שהתקיימה השבוע בכיכר רבין צילום: יוסי אלוני
בפסוק קשה בתהילים קורא המשורר: "כי פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם". וכי למה שיבזה הא-ל תפילה כלשהי? ""בדורות הללו", מסבירים חכמינו, "שאין להם לא מלך ולא כהן, לא נביא ולא אורים ותומים ואין להם אלא תפילה זו בלבד - אל תבזה את תפילתם!". לולא היה מדובר במצב לאומי של חוסר אונים - היה ראוי לבזות את התפילה. כאשר אני ומלכותי נאבד ותיוותר רק היכולת להתפלל, מבקש דוד המלך, אל תדחה את תפילתם.

אך כבר זמן רב שזהו לא מצבנו. 2014, שישים ושש שנה למדינת ישראל, ממשלה, צבא, חזרה הריבונות. במצב שכזה, נדמה שדוד המלך היה מתקשה לסנגר על כינוסי התפילות בכיכר ועל מעגלי השירה והדבקות סביב נרות הנשמה.

מה בידי לעשות, שאל משה אחרי הגערה הא-לוהית "מה תצעק אלי". מה בידך? בידך מטה! תם העידן שבו אני לבדי נתתי את המכות, עכשיו אתה צריך  לדבר אל בני ישראל וייסעו. הצעקות שהיו במצרים כבר לא מתקבלות. נקודה. אבוי, אומר הקב"ה, אם הצעקות הללו ישמשו אופיום להמונים, כפי שכינה זאת מרקס, הצדקה לחוסר יוזמה והסחת דעת מאחריות האדם לשינוי בשדה הממשי-מדיני-ביטחוני.

נכון, זה קשה לנו, מאז הגערה ההיא עברנו עוד אלפיים שנה של מכות ותפילות. אחרי דמיונות השקר השבתאיים ברחנו ביתר שאת עם החסידות אל גאולת
הפרט. אבל א-לוהים שוב גער בנו ובעט אותנו לכאן, ודרש להפוך את התפילה לא-לוהי השמים לתפילה לא-לוהי הארץ. זו עמדה רוחנית שונה, כזו שמבקשת שתשרה ברכה במעשה ידינו, במעשה הפוליטי, המדיני, הכלכלי והחברתי.

מדוע רבבות האזרחים בכיכר, כמו רבבות האזרחים בלוויה, לא תבעו מהממשלה לקיים מיד את הדבר הטבעי והמתבקש להחזרת כל משוחררי עסקת שליט – העסקה שהביאה ישירות לחטיפה הזו, ול-44 ניסיונות החטיפה שקדמו לה – לכלא? מדוע לא עברנו ביום הראשון, עם המשפחות, לאוהלים מול בית ראש הממשלה בדרישה ברורה להרוס את כל תשתיות החמאס בעזה, תעשייה משומנת של רצח יהודים? איך לא תבענו כולנו לבנות בנייה המונית, גלויה וחסרת תקדים? לספח קרקעות ואזורים ביו"ש?

כמובן יהיו מומחים ואנשי מקצוע שיערערו על ההצעות הללו ויהיו אחרים שיוסיפו לבנק הפעולות הזה אפשרויות רבות, אך אלו (כמעט) לא עלו כלל על סדר היום. ציבור רחב בראשות מיטב רבניו ואמניו בחר לעסוק בגעגועי אם לבנה, במבטי הנערים מלאי האור וחן הנעורים, בקריאות דתיות אוניברסליות, בדה-פוליטיזציה של הרצח הכי פוליטי של בני העם הכי פוליטי.

החסידות הזו הקוראת בשם ה' ומייחלת לישועה או לעילוי נשמה עלולה להיות לסם מטשטש הפוגע בתפקידנו כשותפים עם א-ל בהקמת חברה ומדינה איתנה ונושאת בשורה. אסור לנו לתת לה לנטרל את אחריותנו לשינוי המצב שהוביל אל הזוועות האחרונות. בידינו הדבר שתשרה השכינה במעשה ידינו, מעשה ידינו ממש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''טור אורח''

פייסבוק