הדור הבא: הרבנים המבטיחים של הציונות הדתית
הם גדלו בעולמות רוחניים מגוונים, מקורות ההשראה שלהם שונים זה מזה ותפיסת עולמם מקורית ומיוחדת. הרב חיים נבון בחר רבנים בולטים מבני דורו ושוחח איתם על מצב הציונות הדתית ואתגרי התפקיד. הכירו את דור העתיד של הרבנים הסרוגים
אבל האמת היא שאני כבר לא כל כך צעיר. אם הייתי כדורגלן, כבר הייתי בדימוס. אם הייתי קצין בקבע, כבר הייתי רואה באופק את הפנסיה. נכון הוא שעבור רבנים הזמן נמדד אחרת. הגיל של ראשי הרבנים הליטאיים בעשורים האחרונים נכתב בשלוש ספרות. בציבורים אחרים מעריכים גם רבנים שנולדו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובכל זאת, בכל מקום יש הערכה מיוחדת לרבנים הזקנים. רב בן 40 נחשב בתחילת דרכו.
גדל היום בציונות הדתית דור חדש ומלהיב של רבנים צעירים. אתם אינכם מכירים כמעט איש מהם. יש ביניהם רבים הנערצים על בני סביבתם הרוחנית, אך אינם מוכּרים כלל מחוץ לה. רובם גם לא שמעו איש על רעהו. לבולטים מבין הרבנים שלמדו בישיבות הציוניות בשנות ה–60 וה–70 הייתה זכות נדירה: הם תפסו עמדות מפתח בציבור כבר בגיל צעיר. הם היו הראשונים. אלו שלמדו בישיבות שלנו בשנות ה–90 והאלפיים עומדים בסבלנות מאחוריהם. הם עושים דברים נפלאים, הם כותבים ומלמדים ומחדשים, ואם כאמור אינכם מכירים אותם - זה לא הם, זה אתם.
אני רוצה להציג בפניכם כמה רבנים ורבנית אחת מדור הרבנים החדש. הצעיר מביניהם בן 32, המבוגר ביותר בן 44. רמת ההיכרות שלי איתם אינה אחידה. אם לציין את שני הקצוות, אחד מהם הוא החברותא שלי, בעוד את שמו של אחד האחרים שמעתי לראשונה כשהתחלתי לעבוד על הכתבה הזאת (כאמור, זה לא בגללו, אלא בגללי). נדמה לי שבעוד 20 שנה כולם יכירו אותם. זהו אינו פרויקט, ובטח שלא מצעד או דירוג. זהו מפגש שלי עם תלמידי חכמים צעירים ובולטים מבני דורי, המייצגים במידת מה את הרבנים בני הדור הזה.
יש מכנה משותף בולט לרבנים בני הדור החדש: קשה מאוד למצוא מכנה משותף ביניהם. הרבנים הבולטים העכשוויים של הציונות הדתית, שהיום הם בני חמישים–שישים, למדו ברובם בשתיים–שלוש ישיבות גדולות, ועוצבו כמעט כולם בידי שלוש חוויות לאומיות גדולות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומפעל ההתיישבות ביש"ע. אצל בני הדור הרבני הצעיר המצב שונה מאוד. הם גדלו בעולמות רוחניים מגוונים מאוד, עברו חוויות אחרות ונבדלות, מקורות ההשראה ותחומי העניין שלהם שונים מאוד זה מזה, וכפי שתראו, יש להם גם חלומות מאוד שונים. עתידה הרוחני של הציונות הדתית - אולי של מדינת ישראל כולה - תלוי בשתי שאלות הנוגעות לרבנים הצעירים הללו, לי ולחבריי: האם נצליח לשוחח יותר זה עם זה; והאם החברה הישראלית תמצא עניין לשוחח איתנו.
בן 44, גדל באלון שבות, למד בישיבת מרכז הרב, חינך במכינות קדם צבאיות. למד בחברותא עם רועי קליין הי"ד. לאחר נפילתו של רועי כתב עליו ספר, "בכל לבבך". בחמש השנים האחרונות מכהן כראש הישיבה לבוגרי צבא בעלי. נשוי + 6
איך אתה רואה את התהליכים שעוברים היום על הציונות הדתית?
"הציונות הדתית תמיד הייתה מגוונת, והיום היא הרבה יותר מגוונת. היא מתלבטת כיום מהו המכנה המשותף שלה, שעדיין מאפשר לה להגדיר עצמה כקבוצה. כשעסוקים בהגדרת מכנה משותף יש ויכוחים, כי כל אחד משוכנע שהוא נוגע בליבה הבסיסית, שבלעדיה אי אפשר".
מה לדעתך צריך להיות המכנה המשותף הזה?
"לדעתי המכנה המשותף שלנו כולל שני חלקים. ראשית, הנאמנות להלכה. לכאורה חייבים לשבת ביחד, כל רבני הציונות הדתית, לקביעת קווים הלכתיים בסיסיים שמשותפים לכולנו. לצערי, זה לא נעשה עדיין. המרכיב השני הוא שותפות ברמות שונות עם העולם החילוני הציוני. גם אם לשותפות הזאת יש המון שמות והמון מניעים".
אני מתלבט בין התחושה שהציונות הדתית הולכת ומתפלגת, לבין תחושה אחרת, שעדיין 80% מהציבור רואה עצמו נאמן לציונות הדתית הקלאסית. איך אתה רואה זאת?
"מבחינת רוב הציבור, אתה צודק. מצד שני, אני חושב שיש בקצוות תחושה של חוסר נוחות להיות מזוהה עם הציונות הדתית. יש אנשים שכבר לא מרגישים בבית. ואולי לא רק בקצוות. לפעמים אני מרגיש בנקודות מסוימות שאני כבר לא חלק מהציונות הדתית. זו הרגשה קשה, להרגיש זר בביתך שלך".
מתי אתה מרגיש את הזרות הזו?
"חשוב להדגיש שיש בציונות הדתית גם תהליכים חיוביים מאוד, למשל: שינוי גדול לטובה בריבוי לימוד תורה בציבור הרחב. אבל אפשר למצוא לפעמים סדר יום תרבותי שאני מרגיש זר אליו. בירושלים פתחו מרכז ענק של בתי קולנוע. לי זה עושה הרגשה רעה מאוד: זו ירושלים?! עיר הסרטים? אדם בכיר בציונות הדתית, איש מקסים ומסור, כתב על כך: זכתה ירושלים שהוקם בה מרכז סרטים נפלא עם מסעדות מצוינות. זה עשה לי רע. אין לי שום דבר נגדו אישית, אבל אני שואל את עצמי איך שנינו מרגישים דברים כה הפוכים בנוגע לאותה תופעה".
במה שונה התפקיד של רבני הציונות הדתית בדור הבא מתפקידם של הרבנים בדור הקודם?
"הרב של היום חייב להיות מאוד מעורה. הוא צריך להתעדכן כל הזמן מה עובר על הצעירים, מה הנושאים שמסעירים אותם. כמו כן, הציבור נהיה ידען יותר, וגם מאגרי הידע זמינים לו. זה מחייב את הרבנים להעמיק הרבה יותר. נדרש גם לעסוק הרבה יותר ביחיד ובמשפחה. חיי המשפחה היהודית מציבים בפנינו היום אתגר גדול".
חיי המשפחה תמיד היו אתגר, לא? מה מיוחד בהקשר הזה בתקופה שלנו?
"להקים בית זה למתוח ארבעה קירות, ולבודד את עצמך מהזרם הכללי. כיום העוצמה של התקשורת ושל זרם המידע כל כך חזקה, עד שקשה מאוד לבנות בית שהוא יחידה אוטונומית, עם גוון ואופי ואמירה חינוכית. רשות הרבים פולשת לבית. זה אתגר שעומד בפני כל משפחה היום. אנשים היום מאוד חשופים, יש להם המון קשרים חוץ מהקשר המשפחתי, וחשוב להתאמץ לייצר בכל זאת בועה של התא המשפחתי".
מה החלום הכי גדול שלך?
"כמובן - לדעת את כל השולחן ערוך. הייתי גם רוצה להרגיש שעולם הנסתר קצת נפתח אליי, ואני אליו".
בת 35. נשואה לדוד ואֵם לאמיתי יוסף וליוחאי שמחה. גרה בשכונת נחלאות בירושלים ומשמשת בתפקיד רב בית הספר פלך וראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום (ברוריה). גדלה ביישוב בית אל, למדה תורה במדרשת מגדל עוז, במתן ובבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה ותואר שני בתלמוד
את האישה הראשונה בהיסטוריה היהודית שמשמשת בתפקיד של "רב בית ספר", ואחת הראשונות לעמוד בראש בית מדרש. איך ההרגשה להיות ראשונה?
"עולות בתוכי המילים מתפילת שליח הציבור ביום הכיפורים: 'הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל'. חידוש בעולם של עבודת ה', שבו מסורת וחיבור לדורות הקודמים הם ערכים בעלי משמעות יקרה ועמוקה, הוא עניין מפחיד, שצריך להיעשות בכל כך הרבה עדינות וזהירות. התפילה שלי היא להצליח בעוז ובאומץ להתחדש ולחדש, אך עם זאת לזכור ולחיות בתוכי בתודעה של שייכות גדולה למסורת ישראל סבא".
אילו דברים את עושה באופן שונה מעמיתייך הגברים?
"כמו בכל חיבור בין עולמות, שככלל לא היו רגילים לחבור זה עם זה, תמיד נשאלת השאלה האם החיבור יוצר חידוש תוכני או רק צורני. האם יש פילוסופיה יהודית, או רק פילוסוף שהוא יהודי? ולענייננו: האם יש תורה נשית, או רק תורה שלומדת אותה אישה? אני מניחה שהתשובה נמצאת אי שם באמצע. יכול להיות שהיכולת להבין ולהזדהות עם האתגרים העומדים בפני נשים, המחפשות לבנות עולם עשיר ובוער של עבודת ה', מוכּרים לי יותר מתוכי; וממילא הדיבור, השיח והלימוד הופכים להיות קיומיים יותר ומצליחים לצאת מתוך הטקסט אל מרחב החיים עצמו".
איך היית רוצה לראות את עתידו של עולם התורה הנשי?
"הייתי שמחה לראות עולם שבו נשים מרגישות שותפות מלאות ואחראיות על עבודת ה' שלהן: על שמירת המצוות, על התפילה, על אופי השבת, על מקומה של התורה בשיח וכן הלאה. לצד זה הייתי שמחה מאוד לראות יותר נשים שמוכנות להתמסר ללימוד תורה לתקופה משמעותית יותר מאשר שנה אחת בחיים; נשים הנענות להזמנה שהתורה מגישה לעולם הנשי היום, לבוא ולהיות חלק ממנה. ההתמסרות הזו איננה פשוטה והיא תובענית ומחייבת, אבל אני מאמינה שחיבור כזה, מעצם היותו חידוש, יביא ברכה גדולה גם לעולם הנשי וגם לשיח התורני עצמו".
האם לדעתך עולם התורה הנשי אכן צועד בכיוון הזה?
"נדמה לי שחידושים ושינויים עמוקים, נכון להם שיתרחשו באיטיות ובסבלנות. נכון הוא שעולם המדרשות כיום עדיין מדשדש מעט, ומהווה בדרך כלל שנה של לימוד באמצע החיים. ובכל זאת נראה שבפרספקטיבה של כמה עשרות שנים התרחש כאן חידוש, שקשה עדיין להבין את ההשלכות שלו על כל מערכות החיים שלנו. במובן הפנימי, בשנים אלו השינוי הזה מקבל מקום בחברה והופך להיות מקובל ולגיטימי, גם בקהילות שלפני כמה שנים לא היינו חולמים שכך יהיה. אני מרגישה בעיקר הודיה גדולה לקב"ה על שזכיתי להיוולד בדור של גאולה גם במובן זה".
מה את חושבת על עתידה של הציונות הדתית?
"הציונות הדתית תפקדה כ'קבוצת–על' מאוחדת של אנשים שהשתייכו לזרם זה, ואני מאמינה שהיו לכך רווחים לא מעטים בעשורים האחרונים. ובכל זאת, יש מחירים רבים לרצון לגייס הרבה אנשים תחת מטרייה אחת, בעיקר כשזו מטרייה שמורכבת מערכים מאוד מגוונים. זה מקהה מעט את העוצמה. אולי קצת קשה לומר זאת, אבל הייתי שמחה לראות את הציונות הדתית מפסיקה לחפש איך תתפקד כגוף אחד, והופכת לתת–זרמים, שכל אחד מהם מוביל בלהט כיוון משלו שמתאים לו, כגון: לימוד תורה, צדק חברתי, אמנות, התיישבות, או כל ערך חשוב אחר".
מה החלום הכי גדול שלך?
"אולי כאן יתחדד עניין היותי אישה. החלומות הגדולים שלי קשורים יותר למרחב האישי והמשפחתי שלי, אם כי אני מניחה שהשאלה התכוונה לחלומות מסוג אחר... אני חולמת על עולם שבו גם אנשים מבוגרים, נשים וגברים שכבר עסוקים בשאלות של פרנסה ומשפחה, ימשיכו לתת מקום של ממש לשאלות העמוקות והקיומיות שעבודת ה' מציפה, וימשיכו להתפתח, לצמוח ולחוש את הבערה שהקשר של אדם עם אלוקים מצית בתוכו".
בן 32, נשוי לאביטל ואב ל–3. פסיכולוג. בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ובית מורשה בירושלים. מזה כחמש שנים רב קבוצת יבנה. מלמד במכינה הקדם צבאית לבנות צהלי, במרכז הרצוג ובמתן. פעיל במרכז הסיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית
מה מיוחד בתפקיד של רב קיבוץ?
"קיבוץ מהווה בעצם מעין 'מדינה עצמאית'. רב הקיבוץ נדרש לקשת רחבה של נושאים שרב קהילה רגילה בעיר או ביישוב לא תמיד נתקל בהם - כשרות חדר האוכל, מצוות התלויות בארץ, רפת שומרת שבת, מערכת החינוך, ליווי הלכתי של החברא–קדישא ועוד. בכמה קהילות מתעוררות באופן תדיר שאלות בהלכות פדיון פטר חמור, בכורות, מזון סוסים בפסח, פדיון כרם רבעי וגרמא בשמיטה? כל זאת כמובן מתרחש לצד המשימות הרבניות הרגילות - בית כנסת, שיעורי תורה רבים, חתונות וכו'".
"עם זאת, האתגר הגדול ביותר שאני מוצא עד היום בעבודה כרב קיבוץ, הוא בעובדה שאנשים משיבים לך ברצינות לשאלה 'מה שלומך?'"
איך אתה רואה את ההווה, ובעיקר את העתיד, של הציונות הדתית?
"המגזריות העתיקה סיימה את תפקידה ההיסטורי. בבחירות האחרונות לרבנות הראשית התחרו בין השאר רב מהציונות הדתית שלא שירת בצבא, מול רב 'חרדי' שהוא רס"ן במילואים. במובן מסוים יעידו על כך גם חברת כנסת חילונית במפלגה דתית ורב ציוני–דתי המוביל מפלגה יחד עם סמל החילוניות הישראלית. מעולם לא מצאתי עניין בתת–השיוך המגזרי. 'מסע המחנות' של הרב קוק הוא בעיני טקסט מכונן - במקום לעסוק בתיקון האדם והעולם, אנשים עוסקים בהשתייכות למגזר. עלינו להסיר מקרבנו את 'שמות הבעלים' הללו. אם יש משימה לציונות הדתית ולתנועות שבתוכה, היא לנסות לפרוץ את 'גבולות האנ"ש'".
מהו האתגר הרוחני והחינוכי המרכזי בדורנו?
"האדם השלם צריך שלוש אוזניים: הראשונה קשובה לתורה - לדבר ה' המנחה את האדם בדרך. השנייה קשובה לעולם הכללי, לזעקותיו ולאתגריו. והשלישית קשובה לקולו הפנימי של האדם - על תשוקותיו ונטיותיו. לצערי, לרוב בני האדם
אבי–אמך, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שנפטר בדיוק לפני 20 שנה, נדחה על ידי הציבור הציוני–דתי, בעוד אתה מבקש דווקא להיות גורם מוביל בו. איך משפיעה דמותו של סבך על התהליך הזה?
"סבא אומץ על ידי השמאל החילוני - שמבחינת אורחות חייו לא היה לו שום מכנה משותף איתו והיה רחוק ממנו שנות אור - ונדחה על ידי החברה הדתית, שבתוכה בעצם חי כל חייו. לא פעם יש לי הרושם שהוא נעשה מוקצה בחברה הדתית בגלל השקפתו הפוליטית הרדיקלית ושפתו הבוטה, ועקב כך נשכחה בחוגים רבים משנתו הדתית. יש בי איזושהי תקווה שאחרי שישקעו ענני ה'יודונאצים' ייפתחו הלבבות או לפחות האוזניים לשמוע את משנתו האמונית".
"באופן אישי, ככל שעוברות השנים, אני פחות ופחות תלמיד של סבא. עם זאת, משנתו של סבא מציבה תמיד איזושהי מראה, נקודת מבט נוקבת, שגם אם אני בוחר שלא לאמץ אותה, אני חייב לתת עליה את הדעת".
מה החלום הכי גדול שלך?
"אני נוהג לומר לתלמידותיי, שאם אגלה שנותר לי שבוע לחיות - לא אסע למזרח ולא אקפוץ בנג'י, אלא אמשיך עוד שבוע לעשות את מה שאני עושה כעת. אני משתדל לחיות את החלומות ולא לחלום את החיים. ואם תתעקש, החלום הכי גדול שלי מופיע בתהילים קכ"ח: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל'".
בן 41, יליד אלון שבות, שם הוא מתגורר עד היום. למד 15 שנה בישיבת הר עציון. שירת בצבא כקצין שריון. שימש בעבר סגן ראש הישיבה התיכונית בשעלבים. כיום ר"מ בישיבת הר עציון. הקים ומנהל את תוכנית צורים להכשרת מורים ומחנכים מובילים. נשוי + 6
אתה מאמין בעולם ישיבות ההסדר?
"העיקרון העומד בבסיס עולם ישיבות ההסדר הוא שילוב של לימוד תורה רציני עם שירות משמעותי. המודל של 16 חודשי שירות הוא מודל מוצלח, שקשה להתווכח עם 50 שנות ההצלחה שלו, אבל הוא אינו בלעדי. אפשר לשלב בין תורה לצבא גם בדרכים אחרות, ויש מהלכים מעשיים בכיוון הזה".
זה לא עולם של בינוניות ופשרה?
"אומרים שברווז הוא בעל החיים היחיד שיודע גם לשחות במים, גם ללכת ביבשה וגם לעוף בשמיים, אבל שום דבר הוא לא עושה כמו שצריך. שילוב בין עולמות עלול להסתיים בברווז. אבל הוא יכול להיות איכותי ומדויק כמו קביעתו של רבי יהודה בן תימא: 'הווי עז כנמר, רץ כצבי, קל כנשר...'. ישיבות ההסדר מנסות מאז הקמתן ללכת בדרכו של בן תימא. לפעמים זה עובד, לפעמים זה טעון שיפור. כדי לא להיות ברווזים אנחנו צריכים להט ורצינות. ללמוד תורה כאילו אנחנו לא משרתים בצבא, ולשרת בצבא כאילו אנחנו לא לומדים בישיבה. בכל תחום אנחנו צריכים להיות פנאטים עד הסוף. רק כך נימלט ממלכודת הברווזים".
מהו עתידו של עולם הישיבות הציוני?
"ההתפתחות של עולם הישיבות הציוניות מעוררת השתאות. במשך 50 שנה קם עולם תורה ענק, יש מאין. האתגר הגדול עכשיו הוא כיצד להיות בשר מבשרו של עולם התורה הרחב, הכולל גם את הציבור החרדי, בלי להתנתק מהחברה הישראלית הרחבה, הכוללת גם את הציבור החילוני".
מה דעתך על מקומה של הציונות הדתית כיום?
"אם אנחנו רוצים להשפיע, אנחנו לא יכולים להישאר שבט פנימי. אנחנו חייבים להיות חלק טבעי מהחברה הישראלית. מהסיבה הזאת קשה לי מאוד עם התחביב שלנו לספור כיפות. אי אפשר לדרוש מעיתונאי 'הארץ' לא לשפוט את ראש השב"כ אחרת בגלל הכיפה שלו, כשבאותו זמן אנחנו עצמנו שופטים אנשים אחרת בגלל שהם חובשים כיפה. בני העלייה השנייה היו דומיננטיים מאוד בעיצוב המדינה, דווקא משום שהם לא הלכו עם שלט על החזה 'אני בן העלייה השנייה'. היום שבו לא נשמע את המונח 'ציונות דתית' יהיה היום שבו נדע שהרוח של הציונות הדתית ניצחה".
חוץ מללמד בישיבה אתה עוסק גם בהכשרת מורים. מה לדעתך הדבר שהכי חסר היום למורים?
"אנחנו יודעים מצוין מה מורה צריך להיות. הבעיה שלנו היא שאנחנו נותנים למורים לעתיד מעט מאוד כלים בפועל. שמעתי הרבה פעמים את האמירה: 'או שיש לך כישרון להוראה, או שאין לך'. אני לא מאמין בזה. אנחנו לא אומרים את זה בשום מקצוע בעולם, לא ברפואה ולא בטיס. צריך לתת למורים כלים מעשיים איך להחזיק כיתה, איך ללמד באופן מעניין, איך להאמין בכל תלמיד. צריך ללמד זאת בצורה מעשית, כמו שמלמדים נהיגה. עולם הכשרת המורים עשיר בתיאוריות ותובנות ודל בצד המעשי שלו".
מהו החלום הכי גדול שלך?
"להסתכל אחורה בגיל 80, ולדעת שעזרתי לעולם הזה להיות קצת יותר טוב ממה שהיה כשהגעתי אליו".
את הרב החמישי ברשימה אני לא מכיר, אבל אתם מכירים. הוא רב הקהילה שלכם, או הר"מ בישיבה, ואולי סתם במקרה שמעתם ממנו שיעור, או קראתם מאמר שלו, והתלהבתם. אבל הוא צעיר ואנשים לא מכירים אותו, אז אתם כובשים את התלהבותכם. בעוד 20 שנה תגידו: אתה יודע שהרב X התחיל אצלנו?
במהלך הכנת הכתבה הזו שמעתי על הרבה רבנים צעירים ומבטיחים. עם חלקם גם שוחחתי. על אחד מהם אומרים שיהיה יום אחד הראשון לציון (והוא סירב בנימוס להתראיין), אחר עוסק באינטנסיביות בקבלה, עוד אחד הוא גם יוצר מחונן, ועל רב צעיר נוסף אמר לי אדם מקהילתו: הוא לא יישאר איתנו הרבה שנים, כי הוא גדול על היישוב הקטן שלנו. בסופו של דבר, העדפתי להשאיר את המשבצת החמישית פנויה. הרב החמישי ברשימה הוא הרב הצעיר שאתם מכירים ואני לא.
שימו לב אליו ואל חבריו. הם שונים מאוד זה מזה. הם מתלבטים בין התבניות הרבניות הקלאסיות לבין הדרכים הפרטיות שלהם, ובסופו של דבר מרגישים בבית באלו וגם באלו. הקשיבו להם. בעולם של סלוגנים וסיסמאות ריקות, יש להם משהו מיוחד ורלוונטי לומר לכם.
