זר בתוכנו: הפדופיל שמטיל פחד על שכונה בירושלים
פדופיל שפוגע בקטינים בבית הכנסת ובגן השעשועים מטיל פחד על שכונה שלווה בירושלים. ההורים לא מוכנים לשתוק. בשבועות האחרונים הם יצאו למאבק, ומזהירים: "דווקא במקומות הבטוחים ביותר, מסתתרת סכנה"
"אנחנו אנשים טובים שחיים בשלום ובשלווה עם הסביבה, מאירי פנים לכל אדם ואומרים שלום לזרים", מספרת מיכל (שם בדוי, הפרטים המלאים שמורים במערכת), שבתה בת השמונה היא בין הנפגעים. "מאז שהדבר הזה קרה לנו, אני הולכת ברחוב ומסתכלת על כולם אחרת. זה הגיע לרמות מטורפות. נהייתי נורא חשדנית. אני שונאת את עצמי על המחשבות האלו. זה לא נורמלי. אבל מצד שני, זה גם מאוד לא נורמלי לפגוע בילדים קטנים ותמימים".
ההורים המזועזעים פנו למשטרת ירושלים שטיפלה במהירות בנושא, ועד כה הוגשו כעשר תלונות בגין תקיפות שהתרחשו בבתי כנסת ובגני שעשועים. תוקף אחד נלכד עד כה בחשד לפגיעה בקטינים, וההורים מסרבים לחכות למקרה הבא. מיילים ופלאיירים שהופצו בשכונה השקטה קוראים להורים להיזהר מהשארת ילדיהם ללא השגחה, ומבוגר תורן הוצב באזור המשחקים של הילדים והוא משמש כשומר בעת התפילה. "אנחנו עובדים בתיאום מלא עם המשטרה והעובדים הקהילתיים", מספרים באחד מבתי הכנסת.
זהו אינו המקרה הראשון שמתגלה בשנה האחרונה. רק לפני כמה חודשים נתפס פדופיל נוסף בבית כנסת בתל אביב וככלל, כפי שמסבירים באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, תקיפות קטינים הן תופעה שכיחה. אין אמנם נתונים מדויקים על היקף התופעה, שכן חלק מהתלונות - בעיקר אצל ילדים - מדווחות רק לאחר זמן או לא מדווחות בכלל, אך ההערכה היא שכ–20 אחוז מהילדים חווים פגיעה מינית כזאת או אחרת. באיגוד מרכזי הסיוע מספרים כי מדי שנה מתקבלות כ–8,000 פניות, מתוכם כשליש של ילדים מתחת לגיל 12.
היקף התופעה, והעובדה כי תוקפים רבים מוצאים חממה נוחה בריכוזים של ילדים הנמצאים במקום שנראה להם מוגן ובטוח, הובילו את שר הדתות לשעבר יעקב מרגי לשלוח מכתב לגבאי בתי הכנסת ולהתריע מהתופעה. "כדי למנוע הישנות מקרים כאלה, אין מנוס מלעורר את הרבים ולהסב את תשומת הלב של הגבאים המופקדים על בתי הכנסת", כתב מרגי כבר בשנת 2010. "אנו מציעים כי ייצא מטעמכם קול קורא לכל גבאי בתי הכנסת, ולבקשם לנקוט צעדים כמו סגירה ונעילה של האתר בשעות שאינו בשימוש, ערנות לשהיית אנשים זרים במקום ופנייה להורים מבין המתפללים. זאת כדי שאלה ידריכו את ילדיהם שלא להיענות להזמנת זרים או בעלי תפקידים המוכרים להם, לכניסה לבתי הכנסת שלא בלוויית הוריהם בשעות שאינן שעות התפילה".
"אנשים נוטים לחשוב שהם חיים בקהילה בטוחה ומוגנת", מסבירה ד"ר אילת וידר כהן, פסיכולוגית קלינית שמטפלת בין היתר בפגיעות מהסוג הזה. "הם באים לבית הכנסת ומרגישים שזה סוג של בית. מקום שהם בחרו להיות בו כחלק מהקהילה שלהם. בדרך כלל קורים בו דברים שמחים כמו תפילות, קידושים או תפילות ילדים, ואנשים לא מבינים שייתכן שיקרו בו גם אירועים פחות נעימים או מסוכנים".
בניגוד לשיטוט ברחוב או לגני שעשועים, שאליהם ההורים מתלבטים אם אפשר לתת לילד ללכת לבד, בבית הכנסת התחושה היא שהילד נמצא קרוב אליך, גם אם הוא משחק עם חברים בחוץ. "הורים רבים מרגישים שהם שומרים על הילדים, אבל בפועל הילדים נמצאים הרבה שעות לבד. הם משחקים בכל מיני פינות וחשופים לקהל הרחב. הרי אנחנו רוצים שבתי הכנסת שלנו יהיו פתוחים ויקרבו אנשים ליהדות. לפעמים הפוגע מגיע מתוך הקהילה עצמה וקשה לנו לחשוב על זה".
תקופת החגים, מסבירה וידר כהן, היא תקופה מועדת לפורענות, גם בגלל שעות התפילה הארוכות וגם בגלל שמגיעים לתפילה הרבה זרים, שאינם חלק מהקהילה.
בין הנפגעות הייתה כאמור גם טליה (שם בדוי), בתה של מיכל. "טליה היא אחת הבנות הצעירות שלנו, ילדת התפנוקים של המשפחה", מספרת מיכל. "כשהיא נולדה, כל המשפחה חיכתה לה. הילדים הגדולים כבר היו בוגרים והבינו איזה נס מתרחש כשנולד עוד ילד. ובאמת, מהיום שהיא הגיעה הביתה מבית החולים, היא לא בכתה יותר מחצי דקה. מישהו מיד ניגש אליה. מבחינתנו, וגם מבחינת הילדים האחרים במשפחה, היה כיף לפנק אותה. הילדה הזו לא הלכה מטר ברחוב לבד. אחרי שהכל התגלה, הרגשנו רע מאוד. זו תחושה קשה מאוד לדעת שהיא נפגעה מתחת לאף שלנו". מעבר להתמודדות ותמיכה בילדים, גם מיכל ובעלה עברו משבר אישי. "המקרה הזה העלה אצלנו שאלות על המקום ההורי שלנו, של איך לא הצלחנו להגן על הילדה".
אבל זו לא הייתה אשמתכם.
"הטיעון הלוגי שהיינו מטר ממנה ושאי אפשר להיות צמודים אליה בכל רגע ביום, לא משפר את ההרגשה הקשה, כי במבחן התוצאה יש כישלון".
איך הגיבה טליה לתקיפה?
"חלו שינויים בהתנהגות שלה. היא לא רצתה לאכול, ביקשה להתרחץ בכל מיני שעות מוזרות והתלוננה על בחילות. שלחנו אותה לטיפול פסיכולוגי שהחזיר אותה לתפקוד תקין, אך הדרך לשיקום שלה ושל המשפחה עוד ארוכה".
דיברתם על מה שקרה?
"לאורך כל התקופה לא היה לנו קטע של 'אל תספרי'. לא התחבאנו. לא מול חברות ולא מול בית הספר. היה לנו חשוב להסביר לה שהכל איתה בסדר".
ואיך את מרגישה כלפי מי שפגע בילדה?
"זה איום ונורא. אני כל הזמן חושבת מיהו. לא מצליחה להפסיק לחשוב אם האדם הזה חוזר הביתה ועושה לאשתו ולילדים פרצוף שמח ולא מגלה כלום, ורק בדרך הביתה מהעבודה הורס לכמה ילדים את החיים". מאז הפגיעה, היא הולכת עם טליה ברחוב כשהן אוחזות ידיים. "יש לנו הסכם. אם טליה תזהה את התוקף היא תלחץ לי את היד כדי לסמן שהוא בסביבה. ואם אני אזהה מישהו שעונה לתיאור, אלחץ לטליה את היד".
אלא שאחרי מספר פעמים שבהן מיכל חשדה באנשים חשודים ולחצה לבתה את היד, טליה אמרה לה: "אמא, את כל הזמן מסתכלת על אנשים משונים, אבל הוא נראה הכי נורמלי בעולם".
"וזה המסר שלי להורים", אומרת מיכל. "לתוקף אין קרניים, הוא לא נראה כמו הומלס. אנשים חושבים שהם יכולים להיזהר מפדופילים כי הם יקלטו אותם, אבל בדרך כלל מדובר באדם רגיל לגמרי, שנראה כמו בעלי ובעלך".
מה עושים כדי להימנע ממקרה דומה בתקופת החגים ובכלל? קודם כל צריך למנוע מקרים דומים. במקרה של התקיפות בירושלים, מספרים תושבים, הפעילות הקהילתית הנחושה עוזרת לחזק את תחושת הביטחון ומאפשרת למשטרה לעבוד בלי לחץ. "היה לנו חשוב להעצים את הקהילות ולהראות שלקהילה יש כוח", אומרת נעמה פלסנר, אחת הפעילות הבולטות בנושא ומי שארגנה את תורנויות ההורים בבתי הכנסת. בנותיה הצעירות של פלסנר נתקלו בתוקף, אך למרבה המזל הספיקו להימלט. "הילדות באו מיד וסיפרו, אבל אצלנו בבית יש אווירה של פתיחות והמודעות שלהן גבוהה".
מה עושים אחרי שמתגלה מציאות איומה כל כך? איך נותנים לילדות לחזור ולהסתובב בלי השגחה בשכונה?
"זו בחירה בין גרוע לעוד יותר גרוע", עונה מיכל. "הבחירה שלי היא בין ילדה נטולת עצמאות שמביאים אותה לכל מקום לבין ילדה שעלולה להיפגע שוב, וזה משהו שאני לא מוכנה לקבל".
פלסנר מסבירה שהיא מנסה לאזן בין הצרכים. "מצד אחד, אחרי שהבנות סיפרו לנו מה קרה היינו בהיסטריה, הרגשנו חוסר אונים ומיד קנינו להן
"חשוב לפתוח את נושא הפגיעות המיניות לשיח פתוח", אומרת וידר כהן. "כשהנושא הזה מדובר ונמצא במודעות הציבורית, הפוגעים הפוטנציאליים מרגישים לא בטוח. החשש להיתפס ולהיענש מרתיע אותם".
בנוסף, וכדי ללמד הורים את הסימנים המחשידים, פיתחה וידר כהן יחד עם אחותה מירי פרומן, שהיא בעלת אתר העוסק בפגיעות מיניות בילדים, תוכנית העוסקת בהתמודדות קהילתית עבור ארגון קולך. השתיים מודעות לכך שמדובר בנושא רגיש, בייחוד בחברה הדתית. "כל הטאבו סביב הנושא הוא הבסיס לפגיעות מיניות", אומרת וידר כהן. "השקט הזה מזמין פוגעים כי הוא מאפשר
להם לפעול בחסות השתקה מאוד גדולה.
"ילדים לא מבינים את הסיטואציה כי הם לא מכירים את הנושא, וכשאף אחד לא מדבר איתם, הרבה יותר קל לפגוע בהם. על אלימות מדברים איתם מגיל אפס, מלמדים אותם שאסור לגנוב, אבל התחום המיני הוא טאבו ונחשב כדבר שלא צנוע לדבר עליו. זה נכון גם בחברה הכללית, אבל במיוחד בחברה הדתית ועוד יותר בחברה החרדית. בציבור הדתי–לאומי יש תחושה שהדיבור על הנושא פוגע בתדמית שלנו כחברה, שהיא נקייה מתופעות כאלו, אבל האחוזים של הנפגעים הם אותם אחוזים בכל מקום".
מה עושים בבית הכנסת כדי להמשיך לתת לילדים תחושה של בית מוגן, אך גם לשמור עליהם גם בזמן התפילה?
"אני לא חושבת שצריך לגדל ילדים תחת אווירת טרור ופחד, אבל חשוב להראות נוכחות", אומרת וידר כהן. "חשוב לצמצם את המקומות הנסתרים ולא לאפשר לילד ללכת לבד לשירותים. בכל מקום צריך השגחה של מבוגר אחראי, אבל לא להסתפק בכך. אני יוצאת פעם ברבע שעה מבית הכנסת ובודקת איפה הבן שלי נמצא, לפעמים בלי שהוא שם לב. עצם הידיעה שההורים שומרים לא פוגעת לו בעצמאות, אבל חשוב לעשות את זה לא מתוך חרדתיות אלא מתוך תחושת אחריות הורית".
נא להמתין לטעינת התגובות
