גרסת כיסוי: מה הקטע של חובשי הקסקטים?
צעירים חובשי קסקטים צצים בינינו לאחרונה, וזה לא קורה רק בגלל נסיגת שיער משמעותית. מתחת לכובע מסתתרים אנשים שמוותרים על הכיפה, ובוחרים בחבישת כובע כאידיאולוגיה. הם מבקשים רק דבר אחד: אל תגדירו אותנו ואל תתייגו. תופעה? מבחינתם הם אינדבידואליסטים
הלפרין, בן 27, גדל בבית חרדי–ליטאי, אך בשנים האחרונות הוא עובר תהליך פנימי עמוק, שבא לידי ביטוי גם באמצעות כיסוי הראש שהוא חובש. לא כיפה שחורה וממש לא כיפה סרוגה. גם לא גלוי ראש. הלפרין חובש כובע על בסיס קבוע. "כשרואים אותי עם הקסקט, אנשים שואלים מיד אם אני דתי או חילוני. אני עונה שהסיפור שלי מורכב יותר", הוא מסביר.
ומה אתה?
"אני תוהה. יש לרבי נחמן מושג שנקרא 'נשמות תוהו' — מלשון תהייה. אני במין כף הקלע כזה. לא יודע כלום. נע ונד".
הלפרין למד בחיידרים הכי יוקרתיים בירושלים. "הייתי במסלול הרגיל והאליטיסטי", הוא מספר. "אבל לפני שלוש שנים השתתפתי בשיעור הקבוע שלי, ובמהלכו הרמב"ם עבר עם מצ'טה מטאפורית והרג לכולנו את האלוהות שאנחנו מכירים. השאלות היו מאוד גדולות. התהייה הייתה מטורפת. הבנתי אז שחרדי אני לא. ומצד שני, היה לי ברור שאני גם לא חילוני. אני בחיפוש. במסע. אחר כך חבר הביא לי קסקט במתנה והתחלתי ללכת עם זה".
איך הגיבו סביבך?
"אמרו שזה מגניב, שיש פה אמירה אופנתית. היום אני כבר מתאים בין הכובע לנעליים, וזה סוגר לי משהו. הקסקט הוא כבר חלק ממני. כל המהות שלי היא קסקט. זה מצב תודעתי".
הלפרין ממש לא לבד. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעת חובשי הקסקטים, אותו כובע עגול, ללא שוליים ועם תיתורה קטנה ונוקשה מלפנים. חובשי הקסקטים מגיעים מכל שכבות הציבור. יש ביניהם חרדים שלא רוצים שיתייגו אותם, דתיים–לאומיים שמבקשים להגדיר את הדת שלהם קצת אחרת, וחילונים שמתקרבים ליהדות אבל לא רוצים להיות מזוהים עם הדתיים או עם הימין. כולם מבקשים דבר אחד: שלא יכניסו אותם לשום משבצת מקובלת או מוכרת.
"כשלמדתי בישיבת עתניאל החלטתי להחליף את הכיפה הסרוגה בכיפה בוכרית", מגלה הזמר, היוצר, השחקן ואיש הרדיו נעם יעקובסון, אוטוטו בן 39 ומחלוצי ז'אנר הקסקטים. מהכיפה הבוכרית עבר יעקובסון לכיפה סרוגה שקנה בתאילנד, "שהייתה עשויה מקנאביס", וכשהיא התחילה להתפורר, הוא מצא את עצמו בבעיה. "הייתה תקופה שלא ידעתי אם ללכת עם כיסוי ראש או בלי", הוא נזכר. "כיפה זה סוג של אמירה חברתית יותר מאשר דתית הרגשתי שהחברה הדתית לא נותנת לי ולשכמותי להיות חלק ממנה. היא די אמרה: 'אם אתה עושה את זה או מתנהג כך, תוריד את הכיפה'. זה מאוד הציק לי. חשבתי לעצמי שאם לא רוצים אותי, לא אהיה".
ואז הוא מצא את כובע הקסקט, והשאר היסטוריה. "ככה אני בורח מאמירה. כשאני הולך עם כובע, לא ברור לאנשים מי אני ומה השקפתי, וזה נכון לי מאוד. גם לי עצמי לא ברור מה השקפתי ודעתי על כל נושא".
במקרה של יעקובסון, כוכב מערכוני הימין "לאטמה" לשעבר, מדובר גם בהתרחקות מאמירה פוליטית. "הפכתי להיות סוג של 'נסיך הימין', באופן לא מתוכנן, ובלי כיפה אני קצת פחות מזוהה".
היום אתה כבר יודע לאן אתה שייך?
"דברים השתנו בשנים האחרונות בחברה הדתית. עברנו הליך של קבלה. אם כשהייתי צעיר הרגשתי שאני נדחק החוצה, היום אני מרגיש חיבוק. אני מרגיש שחזרתי הביתה בהרבה מובנים. פתאום השורות מתרחבות. בעיניי זו מהפכה של ממש. פעם כששאלו אותי אם אני דתי גמגמתי משהו בתשובה. אמרתי שזה מורכב. היום, אני פשוט משיב 'כן'".
איפה קונים קסקטים?
"את הקסקט הראשון שלי מצאתי במחלקת כובעי נשים. לא נעים לומר, אבל הוא פשוט ישב לי על הראש כמו שאני אוהב. מאז אני מחפש כובעים מסוימים ומעצב אותם כך שיתאימו על הראש שלי. כיום הכובע הוא כבר חלק מהבלורית שאין לי. יש אנשים שלא מזהים אותי בלי כובע. אני נראה להם מוזר".
אתה מאלה שמתאימים את הכובע לבגדים?
"אני הולך עם צבעים די משעממים, שחור ואפור. הכובע שלי הוא ממש לא אמירה אופנתית".
יש לך טיפ לחובש קסקט מתחיל?
"קסקטיונר מתחיל", צוחק יעקובסון. "הטיפ שלי הוא לא להישבר. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את הכובע הנכון. וכשמוצאים את הכובע המתאים, כדאי לקנות ממנו הרבה".
הקסקט נכנס לז'רגון האופנתי במאה ה–19, כשגברים בני מעמד הפועלים בבריטניה חבשו אותו, ועם הזמן הפך לפריט לבוש של בני המעמד הגבוה. במקביל, גם במזרח אירופה חיבבו היהודים את הכובע הזה. בין השאר משום שהוא נוח יחסית, ובעיקר בשל העובדה הפשוטה שהוא הבדיל את המוני העם שומרי המצוות מהרבנים שחבשו מגבעת גבוהה.
באמצע המאה ה–20 נעלמו הכובעים לגברים, וגם בציונות הדתית, שמגיבה באיחור אופנתי של כעשור לשינויים חברתיים עולמיים, בחרו ביצירה חדשה ומעודכנת. הרב משה צבי נריה המציא באותם ימים את הכיפה הסרוגה, מתוך רצון לבדל את חניכיו מחובשי הקסקטים הדתיים ומחובשי המגבעות החרדים.
"אצלי הטרנד התחיל בגלל שאין לי שיער על הראש", מקדים אהוד מאיר (35), עורך ערוץ "וואלה יהדות". "אני אשכנזי קלאסי כזה, ובכל פעם שאני בשמש אני מקבל כאב ראש", הוא צוחק.
מאיר גדל באלקנה, חי בערים שונות, אבל מבחינתו הוא תל אביבי בנשמה. "אין לי אג'נדה אדירה", הוא אומר, אבל מיד מבהיר: "כל ההגדרות כמו 'דתי', 'חילוני' או 'חרדי' עוברות מהעולם. אין את זה בדור שלנו. אתה יכול לראות היום דתיים שעושים דברים שפעם הם לא היו עושים, וכך גם חילונים. נוצרה פה סוג של זהות חדשה, שתשפיע בהמשך על כולם".
אבל למה דווקא כובע?
"אני לא קסקטאי ירושלמי עם מקטרת שמדבר על קפקא ופרשת השבוע. אני מאוד מחובר לזהות התל אביבית, לחופש ולמקום שנותן לך להיות מה שאתה ומי שאתה. עם הכובע אני מרגיש פחות מוגדר או מתויג מבחינה דתית, למרות שהיום מי שהולכים עם הקסקטים בארץ הם בעיקר דתיים. זה סוג של אנשים מסוימים".
איך הגיבו בסביבה שלך כשהחלפת את הכיפה בכובע?
"בדרך כלל שואלים אותי שתי שאלות קבועות: 'מה, אתה דתי?' או להבדיל 'מתי חזרת בתשובה?'. כנראה שאני יוצר רושם מוטעה בשני הכיוונים".
מאיר, אגב, הפך את הכובע גם לאמירה אופנתית. נראה שזה הכרח כשאשתך היא מעצבת אופנה. "אשתי קונה לי את כל הכובעים", הוא צוחק. "יש לה סטייל. כשהיא נוסעת לעבודה בניו יורק או בלונדון, אני מקבל כובעים חדשים. לפעמים היא גם מזמינה לי באינטרנט. אני מתבייש להגיד שעוד אין לי כובע ארצישראלי".
עוד עיתונאי שמצא את עצמו עם כובע הוא ניסן שטראוכלר (35) מתל אביב, שגדל בציונות הדתית אך בשמונה השנים האחרונות הוא חובש קסקט ומגדיר עצמו "שומר מצוות" שלא משויך לאף מגזר. שטראוכלר, דובר הוועד למלחמה באיידס ועיתונאי לשעבר בידיעות אחרונות, מספר כי פשוט "לא מצאתי את הכיפה שמתאימה לי". לטענתו, "כיפה מייצגת זהות חברתית מסוימת ולא מצאתי את עצמי בהגדרות האלה. חשוב לי כיסוי ראש. אני שומר שבת וכשרות, מניח תפילין, אבל לא רציתי להיות מזוהה עם מגזר כלשהו. חיפשתי כיסוי ראש אחר שיתאים, וכך הגעתי לכובעים. כיום אני מתייחס לכובע גם כפריט אופנה. יש לי כובעים לקיץ, לחורף, לשבת, לחגים וליום–יום. כ–15 כובעים שאני מחליף ביניהם".
איפה אתה קונה את הקסקטים?
"לפעמים יש ברשתות כגון סליו, זארה או H&M. אבל אני גם תמיד מחפש כובעים מעניינים בחו"ל. יש חנות מצוינת בשטרסבורג בצרפת, ויש לי כובעים גם מברלין, יפן, צ'כיה והולנד".
אך לא רק דתיים או חרדים מוצאים בכובע פתרון נוח לבעיית ההגדרה העצמית. מהצד השני, יש גם חילונים שמבקשים להתקרב ליהדות, אך בדרכם שלהם. כזה הוא תומר פרסיקו, מרצה וחוקר בתוכנית דתות זמננו באוניברסיטת תל אביב ומכון שכטר בירושלים. לפני כ–14 שנה החליט לחבוש כובע מטעמים של התקרבות לדת, ובשנים האחרונות הפך הכובע לקסקט. "אני בא ממשפחה חילונית לחלוטין", הוא מספר. "בטיול השני שלי בהודו התחלתי ללכת עם מין כיפה סרוגה שחורה, מוסלמית, שקניתי במומבאי ומאז אני עם כיסוי ראש".
למה לך?
"יש לי משחק עדין עם הסיפור הזה. אני רוצה להזדהות כיהודי דתי, אבל אני לא יהודי דתי סטנדרטי. הלכתי לפני כמה שנים לראיון עבודה עם כיפה והבנתי שבעצם חבישת הכיפה קיבלתי שיוך מיידי למגזר, לטוב ולרע. התיוג המגזרי הוא עול, מחויבות. אתה מייצג משהו".
לדבריו, בשנים האחרונות יש יותר חובשי קסקטים, והדבר הופך אותם למזוהים, למרות חוסר הזהות שהם מנסים להקרין. "זה הפך למגזר בפני עצמו", הוא אומר על אנשי הקסקטים. "עוד אחד מהמגזרים האלה במנעד הרחב שבין שומרי מצוות וכיפות סרוגות קלאסיים. משמאל לנו יש דתל"שים ומסורתיים".
במידה מסוימת, הוא מסביר, חובשי הקסקט כל כך מנסים להיות לא מוגדרים, ובכך מגדירים את עצמם במדויק. "לחובשי הקסקטים אין בעיה להיות מזוהים עם משהו אמורפי באמצע הדרך, בין לבין. הם לא רוצים להיות מזוהים ככיפה סרוגה קלאסית".
יכול להיות שזה העניין של הדור שלנו, שאנחנו לא רוצים להיות מזוהים אלא כאינדבידואליסטים?
"לא נראה לי שמדובר דווקא בדור הנוכחי, אלא בבני ה–30 פלוס. אני חושב שהתופעה הזאת קשורה לגיוון בדרכים להיות יהודי בישראל. זה לא סתם שלא הופיעו חובשי קסקטים כתופעה עד לפני 15 שנה".
אז מה קרה עכשיו?
"תמיד היו חובשי קסקטים. שדרן הרדיו ערן סבאג הולך כך שנים, וכך גם איש הטלוויזיה אודי ליאון והעיתונאי אדם ברוך ז"ל, אך לדעתי הסיבה לגידול הפתאומי נעוצה בזרמים השונים שיש כיום במגזר הדתי וביהדות בכלל. פעם חובשי הקסקטים היו בודדים. היום זה עניין של לגיטימציה, למצוא את עצמך באמצע".
זה קטע ירושלמי או תל אביבי, או שבכלל מדובר בתופעה כלל ארצית?
"אפשר לאפיין את הבחירה בכובע כעניין ירושלמי, כי התהליכים מתרחשים שם לפני מרכז הארץ. מדובר באוכלוסייה שפתוחה יותר לסיפור הזה. יש בירושלים המון אינטלקטואלים שומרי מצוות, ולכן יש שם יותר פוטנציאל להיווצרות אנשים כאלה".
גם פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר–אילן מכיר את תופעת הקסקטים, ולדעתו השאלה שצריכה להישאל היא מה הרצון הזה לאי השיוך. לדבריו, "עצם העובדה שיש תופעה כזו, מראה שהכיפה הסרוגה הפכה להיות סמל זיהוי פוליטי–מגזרי, וזו הנקודה שמפריעה לחלק מהאנשים. הם לא רוצים את הזיהוי הדתי למרות שהם דתיים. הם לא רוצים את המגזריות שיש בכיסוי הראש, למרות שהם חלק מהמגזר במובנים רבים.
"בדור הזה מדברים הרבה על מיקום ברצף הפוסט מודרניסטי. על זרימה בתוך הרצף הדתי. אני עובד על מחקר שיבחן את גבולות המגזר, ותופעת הקסקטים היא בדיוק הטשטוש של הגבולות".
יש בעיה להגדיר גבולות במגזר?
"הדור הצעיר מנסה להגיד שהוא שייך בפועל לכמה מעגלים שונים. זה היה קיים גם בעבר, אבל עכשיו מבקשים לתת לזה ביטוי. אתן לך דוגמה. אדם שעובד בתחום כזה או אחר, לא רוצה להיות מזוהה רק בתור איש המקצוע ה'דתי–לאומי', אלא כאיש מקצוע שבמקרה הוא גם חובש כיפה. הוא מרגיש שעצם היותו דתי– לאומי לא חייב להגדיר אותו גם בעיסוק שלו".
השינוי הזה בא לידי ביטוי רק באמצעות הכובע?
"לא. תופעת הקסקטים היא רק חלק מתופעה רחבה יותר, אשר כוללת גם את אלה שמבקשים 'להוריד את הכיפה אבל עדיין להישאר דתיים'. המונח דתל"ש (דתי לשעבר), זה אותו הסיפור. למה פעם היו 'חוזרים בשאלה' והיום מדברים על 'דתי לשעבר'? כי היום הדתיים לשעבר האלה מחוברים למגזר בכל מיני דרכים וקשרים. אלו אנשים שאומרים 'עזוב אותי, לא רוצה להיות מזוהה. אז או שאשים כובע או שאלך בלי או שאהיה דתל"ש. עזבו אותנו מהגבולות של מגזר".
נא להמתין לטעינת התגובות