מהפכת הקרפיונים שמסעירה את בני ברק
הלם ברחוב רבי עקיבא פינת רחוב ירושלים: תם עידן מכירת הקרפיון החי מתוך גיגית היישר לידיה של הבלבוסטע. אחרי עימות חריף נכנע בד“ץ הרב לנדא והתיר מכירת דגים מצוננים בקרח, אבל תושבי בני־ברק עדיין לא מוכנים לשנות את המסורת, ומחפשים את חומר הגלם לגפילטע פיש שהכינה סבתא, בלי שינוי. והדגים, בינתיים, שותקים
אל “חוויית הדיג“ נוספה חוויית הסבתא, שנמצאת שם ליד שולחן החג כדי לוודא שאכלת את הגפילטע פיש. אחת לשנה, לפעמים פעמיים, אני נדרש שוב למבחן האומץ הזה, שמוכיח מחדש את נאמנותי לעדה האשכנזית. גם כשמסביב לשולחן הניחו לי, הפכה משימת הגפילטע לחובה אישית, מצפונית: לאכול מלבד הסלמון או האמנון לכל הפחות קציצה קטנה אחת - שאותה אוכלים כי צריך לאכול, לא כי טעים. ליד שולחן החג, הגפילטע חשוב לא פחות מזיכרון השואה או מהדרישה הבלתי פוסקת להתחתן ולהביא נכדים.
החיבה אל הקרפיון הטחון היא חלק בלתי נפרד מהדי־אן־איי האשכנזי. מלבד מחירו הזול, גם ביחס לדגים אחרים ובעיקר ביחס לבשר ולעוף, בקהילות היהודיות הבינו שאפשר להוסיף לו לחם ובצל כדי להפוך כמה שפחות דג לכמה שיותר קציצה. דג אחד שמנמן היה יכול להספיק להכנת קציצות חגיגיות לכל בני המשפחה. ייתכן גם שהבחירה בדג הטחון נולדה בעקבות החשש ההלכתי מאיסור “בורר“, שהופך אכילת דגים עם עצמות לעניין מורכב בשבתות.
בין כך ובין כך, הקרפיון כאן כבר שנים, ואיתו הגפילטע. הקציצה שזוכה מדי חג בקיתונות ביקורת, זכתה גם למגוון גרסאות: מלוחות ומתוקות, פיקנטיות וצבעוניות, והגרסה עם החזרת החריפה וחתיכת החלה, שסודקת כל לב יהודי ומזכירה לו את שולחן החג גם באמצע יוני.
אבל הסיפור של הקרפיון השמנמן והזול עבר טלטלה עזה בחודש האחרון, כשראש השנה ממש מעבר לפינה. הסיבה: דגים לא יימכרו עוד חיים לחנויות, ושם יספגו את הנבוט בראש. כך נקבע פה אחד בארגון מגדלי הדגים בישראל, שהחליט לחולל מהפכה ולהתאים בבת אחת את הענף בארץ לסטנדרטים אירופיים. בהתאם לנהוג במדינות אירופה, הדגים החיים מועברים כעת מהברכות לבתי אריזה מורשים, שכולם תחת פיקוח משרד הבריאות והשירותים הווטרינריים. משם נשלחים הדגים לחנויות הקצה ולרשתות השיווק, טריים ומצוננים על גבי מגשי קרח. לא עוד דגים השוחים בברכות קטנות בחנויות, לא עוד ילדים קטנים שמטפסים על המדרגה כדי לראות איך הקרפיון מתכונן לעלייה על הצלחת.
בארגון מגדלי הדגים הסבירו שהמעבר לשיטה החדשה מייעל את התהליך וחוסך כמה תחנות ביניים בשרשרת שבין היצרן לצרכן. הדבר מקל על רשתות השיווק והמרכולים את הטיפול בדגים, מה שיביא לכך שיותר רשתות יחלו להציע דגים טריים ללקוחות. לשיווק הדגים המצוננים במגשי קרח יש יתרון נוסף: הוא מונע מגע ישיר בין הדגים החיים ובין המובילים, פועלי האריזה והמשווקים – מגע שגרם בעבר לפציעות ולדקירות.
“גם בשיטת השיווק הישנה, רוב החנויות והמרכולים לא שיווקו לצרכן דגים חיים“, הסבירו לנו בארגון. “הם קלטו דגים חיים ומכרו לצרכן דגים טריים מצוננים בקרח, ואילו כעת הם קולטים מבתי האריזה דגים טריים בקרח ומוכרים אותם ללקוח כמו שהם, כך שמבחינת הצרכן אין כל הבדל. המהפכה שעובר ענף הדגים הטריים דומה למהפכה שעבר ענף הלול, שהפסיק גם הוא את שיווק העופות החיים לחנויות ולמרכולים ועבר לשיווק עופות טריים מצוננים. המעבר לשיווק עופות טריים רשם הצלחה גדולה והוכיח את עצמו, וכך גם המעבר לשיווק דגים טריים מצוננים בקרח, שעבר שוק הדגים האירופי. זהו שדרוג“.
אבל כאן לא אירופה. אנחנו עדיין במזרח התיכון, וההחלטה הזו עוררה סערה בלא מעט שווקים וחנויות דגים בישראל - ובעיקר בעיר אחת שלא ממהרת להסתגל ל“סטנדרטים האירופיים“ של ארגון מגדלי הדגים: בני־ברק, הידועה באהבתה חסרת המעצורים לקציצת הדג האפרפרה. גופי הכשרות הפועלים בעיר, ובראשם זה של הרב משה יהודה לייב לנדא, ניסו מהרגע הראשון להילחם בהחלטה ולהשאיר את הקרפיונים לשחיית לילה בברכות החנויות.
הרב לנדא (79) הוא “השריף“ של בני־ברק. בעבר כיהן כרבה הראשי של העיר, וכיום הוא עומד בראש מערכת הכשרות המהודרת “בד“ץ לנדא“. השליטה שלו בחנויות המזון הפועלות בבני־ברק היא מוחלטת. מילה שלו זו מילה, ובדברו ירומם עסקים - או ירסק אותם. כששמע הרב לנדא על ההחלטה החדשה של ארגון המגדלים, הוא ניסה לעצור את הגלגל והורה לחנויות בבני־ברק - שכולן נמצאות תחת השגחתו הקפדנית - שלא למכור קרפיונים כלל. לא חיים, לא מתים, לא קפואים ולא מצוננים. אין קרפיונים. למה? בבד“ץ המחמיר של הרב לנדא סבורים כי דגים חיים לוקים פחות בתולעים, והן הולכות והופכות שכיחות יותר בדג ככל שעובר זמן מרגע מותו.
בני־ברק סערה במשך שבוע שלם של יובש, שדחק את הבלבוסטות עד כדי רכישת גפילטע פיש משימורים - אוי לה לאותה בושה. עברו ימים, עבר שבוע, אבל מגדלי הדגים לא התייאשו ולא הסכימו להחזיר לחנויות את הלמות הנבוטים. הרב לנדא מצדו הבין שכוחו וגדולתו בעיקר בבני־ברק ולא מחוצה לה, ושלארגון המגדלים לא ממש אכפת מהחלטותיו. הוא העניק אישור למכירת דגי הקרפיון המצוננים, בתנאי שהם נתונים להשגחת כשרות בברכות הדגים ולאורך התהליך, עד לחנויות עצמן. לרב לנדא היה תנאי נוסף: מחשש להימצאות חמץ בדגים המצוננים, הוא דרש וקיבל אישור למכירת קרפיונים חיים במהלך תקופת הפסח, ובה בלבד. תוצאת הביניים: מערך הכשרות החזק בבני־ברק נאלץ להיכנע למציאות של 2014, באיחור קל.
בבני־ברק הכמיהה אל הגפילטע נוכחת ברחובות בעוצמה, במיוחד ביום חמישי. גברים ונשים רצים מחנות לחנות כדי להשלים את הקניות לשבת, וגם ילדות קטנות, בידיהן מכשירי סלולר כשרים, מסייעות לאמהות בשליחות אל חנות הדגים או האטליז.
ב‘בית הקרפיון‘ ברחוב רבי עקיבא מקדם את פניי ריח שמבחינתי הוא בלתי נסבל. גם עיוור יכול לזהות חנות דגים. אבל למרות שכבר יום חמישי, מדפי הדגים ריקים. הברכה המפורסמת, הקולוסיאום של כל חנות דגים שמכבדת את עצמה ואת לקוחותיה, ניצבת ריקה. מאחורי הקלעים והריחות עומד אייל, בכיפה שחורה, בגדי עבודה ומגפיים סגורים. הוא עסוק באריזת דגים שנשלפו מהמקפיא: שוטף כל דג היטב, מכניס אותו לאריזת פלסטיק, וחוזר חלילה. בין שקית לשקית הוא הודף את בקשות הקהל: “בשעה כזו ביום חמישי את לא תמצאי קרפיונים, גברת“.
ממעמקי החנות מגיח חיים - ספק משגיח כשרות, ספק עובד, ספק חבר של אייל. השד יודע איך, אבל נראה שתפס תנומת צהריים בין הקרפיונים למושטים. חיים אומר לי שבני־ברק היא גפילטע וגפילטע הוא בני־ברק, ושלמרות כל השמועות שהדאיגו את הרחוב הבני־ברקי - קרפיונים לא יחסרו, בטח לא לפני ראש השנה. ב“שבוע היובש“ נאלצו הלקוחות לרכוש דגים אחרים, כמו מושט או בורי, אבל עד מהרה חזרו הקרפיונים במתכונתם החדשה אל החנויות.
ואנשים קונים כרגיל?
“הם עוד לא התרגלו באמת לקרפיון מצונן או קפוא. במשך שנים הם רגילים לקנות את הקרפיון כשהוא חי. התופעה הזו מושרשת עד כדי כך שהכינוי של קרפיון כאן הוא ‘דג חי‘. כשלקוח נכנס לחנות ומבקש ‘תביא לי דג חי‘ - הוא מתכוון לקרפיון. כל הדגים האחרים כבר מזמן מגיעים אלינו וללקוחות במתכונת קפואה או מצוננת, אבל הקרפיונים הצליחו עד עכשיו לחמוק מתחת לרדאר ולהמשיך לשחות בחנויות“.
והרחוב כאן בלחץ, שמא יחסרו דגים לראש השנה?
“יש לחץ, אבל הוא מיותר. יש דגים ויהיו דגים ולא קיים מחסור. בשבוע היחיד שלא נמכרו כאן דגים, הסיבה הייתה ההחלטה של הבד“ץ. לכן זו דרמה מיותרת“.
הריח בלתי נסבל והבחילה כבר כאן, אז זה הזמן לעבור הלאה. אני צועד במעלה רבי עקיבא, בדרך אל הרב קוק. בקיוסק פתוח אני פוגש שלושה מבוגרים חובשי כיפה שיושבים ומעשנים. את נסים אני שואל על סוגיית הקרפיונים. “אני, תביא לי כל דג שאתה רוצה, אפילו שרימפס - אם יש עליו תעודת כשרות אני אוכל“, הוא קובע בנחרצות. “מה אכפת לי הקרפיונים? הביאו, לקחו, מספרים כל מיני סיפורים ומבלבלים את המוח“.
אני עוזב את נסים כשהוא עובר להתרגז על סוגיה אחרת, ומגיע אל ‘מרכז הדגים הקפואים והטריים‘ שברחוב הרב קוק. ברדיוס של שני קילומטרים, נדמה לי, אפשר למצוא כאן יותר חנויות דגים משאפשר למצוא חנויות סלולר בתל־אביב. דחיפה קלה של הדלת מביאה אותי שוב אל הריח המוכר. בפנים אני פוגש את רבקה, אישה חרדית עטוית פאה, כפפות ומגפיים, שעומדת ליד הקופה ומחייכת מאוזן לאוזן כמי שממתיקה סוד ומחזיקה קרפיונים חיים בברכה נסתרת מתחת לדלפק. אבל לא, גם כאן הברכה ריקה והקרפיונים אזלו.
כמו עמיתיה למקצוע, גם רבקה סבורה שקרפיונים לא באמת חסרים, ושמי שרוצה יודע להסתדר עם הדגים המצוננים החדשים. “אתה רוצה אולי כוס קולה, אם כבר הגעת עד לכאן וגילית שיש מספיק קרפיונים לכל בני־ברק?“ היא מציעה לי בחיוך. בעלה משמיע צחוק ממטבח החנות, שם הוא עסוק בניקוי צרור דגים לקראת משלוח. אני מוותר על הקולה בנימוס וממשיך הלאה.
ברחוב ירושלים מקדמת את פניי החנות ‘שוק הדגים‘. בתוך החנות הריקה כמעט לחלוטין, סמוך לשעה שש בערב, אני פוגש את יגאל (“מה אכפת לך מה שם המשפחה שלי? אני פועל כאן, לא בעל בית. תכתוב שם משפחה ויגידו שאני רוצה להשתלט פה על העסק“). הוא כבן 50, לראשו כיפה סרוגה, בידו קופסת סיגריות ולגופו חולצה שעליה הכיתוב “בורי טרי ובריא“. את דרכו במקצוע התחיל כשהיה ילד, ועד היום הוא ממשיך לעבוד למרות הריח והלקוחות, עם הרבה חוש הומור, לא מעט ציניות ויכולת בריאה לקחת בקלות. זאת אולי הסיבה לכך שהוא עובד בעסק ולא מנהל אותו. ראש קטן, נבוט גדול.
לטלפון בחנות הוא עונה מדי כמה דקות, כשאת ה“הלו“ השגרתי מחליפה המילה “דגים“. מהצד השני של הקו לקוחות ששואלים מתי יהיו קרפיונים, וכולם מקבלים תשובה ברורה מיגאל: “תבואו ביום שני, ועדיף שתתנו הזמנה מראש“.
אז מה, אין קרפיונים?
“יש, יש, למה אין? לא חסר. כבר לא צריכים לדוג אותם מהברכה כאן, והם כבר לא מרביצים לי כשאני תופס אותם חזק מדי. הם מגיעים קפואים. בלילה מוציאים אותם מברכות הדגים, מכניסים אותם כפי שהם למכונות הקפאה מיוחדות, ובתוך שניות אתה מקבל קרפיון קפוא ומת“.
וזה כשר הלכתית, הסיפור הזה?
“בטח, הרי אין הלכות שחיטה לדג. דגים אפשר להרוג בכל דרך ולאכול חופשי־חופשי, העיקר שיש סנפיר וקשקשת. מבחינת ההלכה אפשר להרוג אותם
את השיחה קוטע לקוח מבוגר שנסע לכאן מרמת־גן ולא מבין למה אין לו קרפיונים לשבת. “אתה מגיע בשש בערב וחושב שיהיו לך קרפיונים? אופטימי מצדך, אבל אין סיכוי. אפילו זבובים לא תקבל“, מבהיר לו יגאל. “בוא, אדוני ייתן לי רשימה של מה שהוא רוצה לפי קילו, ואדוני יחזור ביום שני ויקבל הכול בצורה מסודרת“. אחר כך הוא מסביר לי: “תראה, הטעות הייתה שהם קראו לדגים האלה ‘מצוננים‘. זה נשמע כאילו הקרפיון חולה, שוכב במיטה עם נזלת ומשתעל. אתה רוצה לקנות דג מצונן?“
לא, תודה. אבל איך הלקוחות שלך מקבלים את השינוי?
“אני יכול לגלות לך סוד? הקרפיון אף פעם לא ידע לדבר. גם לפני חודשיים כשהיית קונה אצלי קרפיונים, היית מקבל אותם בסוף מתים בשקית. אז מה? אין הבדל, הכול פסיכולוגי. בוא רגע“, הוא לוקח אותי אל מחוץ לחנות ופונה לאישה מבוגרת המטיילת על המדרכה עם עגלת קניות. “גברת שיינברג! איך היו הדגים? אהה, עוד לא הכנת? אחותך אומרת שזה פחות טעים? תגידי לאחותך שתגיע לפה ואני אתן לה שני דגים, אחד מצונן ואחד חי, נראה אם היא תשים לב“.
לקנות דגים חיים זה חלק מהחוויה, מזיכרונות הילדות, מההכנות לשבת. מה שקרה עכשיו זה לא סתם שינוי טכני, זאת מהפכה.
“נו, נכון. אתה יודע, היו עדיין אנשים שהגיעו לכאן עם דלי או גיגית עם קצת מים, קונים כמה קרפיונים ולוקחים אותם חיים הביתה“.
בבית של סבתא שלי היו עושים את זה. משאירים אותם באמבטיה עד לבישול.
“פעם אנשים גם קנו תרנגולות שהיו עד לפני רגע בחיים. אז מה? התרגלנו, התרגלו, מתרגלים ויתרגלו. בירושלים לא קונים קרפיונים חיים, וברוב אזורי הארץ מוכרים את הדגים מצוננים, כמו שמוכרים סלמון קפוא ובורי ומושטים. לקרפיון המצונן קשה לאנשים להתרגל, אבל זה יקרה. אפילו המבוגרות והזקנות יתרגלו“.
את ההרצאה של יגאל קוטעים שוב ושוב לקוחות שנכנסים ושואלים אם יש קרפיונים. ארבעה מתוך ארבעה בני אדם שהפריעו לקיומה של השיחה הזו, התעניינו בדג אחד בלבד. לכולם השיב יגאל בבדיחות הדעת ובמצב רוח מרומם: “לא גברת, אין לי קרפיונים חיים. אם את רוצה לראות דגים חיים תשקיעי שבעה שקלים ותקני דג זהב“; “יהיו לך קרפיונים לחג, את יכולה להיות רגועה ולחזור לפה ביום שני“.
חשבת להקליט הסבר קבוע ולהשמיע אותו לכל לקוח שמגיע? אני כאן כמה דקות והתעייפתי מלהסביר.
“תן לי לגלות לך את הסוף של הסיפור: אנשים יקנו את הקרפיונים המצוננים, ויגלו שהם אותו הדבר בדיוק כמו הקרפיונים החיים־לשעבר. אני יודע שהם אותו הדבר מפני שכשאני פותח אותם הם עדיין מלאים בדם, כאילו הרגע שלפתי אותם מהברכה ונתתי להם נבוט על הראש.
“הייתה פה לקוחה קשוחה - יש גם כאלה, ברוך השם - שהגיעה אליי וביקשה עשרים קרפיונים. אבל מה? היא דרשה שכולם יהיו באותו גודל ובאותה צורה. שעתיים־שלוש רק הוצאתי לה דגים מהברכה, יצאתי עם פציעות. בשבוע שעבר היא חזרה, ואני נתתי לה חיוך מכל הלב ושלפתי לה קרטון של קרפיונים מצוננים מהמקפיא“.
ואתה אוכל קרפיון?
“האמת, לא. דגים אחרים אני אוכל לפעמים, קרפיון אף פעם לא אהבתי. אבל ברור שהקרפיון ימשיך לשלוט כאן, זה הדג של בני־ברק. העיר לא יכולה לחיות בלעדיו, גם אם הוא מצונן. אם המחיר יתייצב - ואני מניח שהוא יתייצב - הקרפיון יישאר הדג הזול ביותר שנמצא על כל שולחן חג ושבת. כל עוד בני־ברק קיימת, הוא לא הולך לשום מקום“.
נא להמתין לטעינת התגובות