ואפילו בהסתרה: המשמעות האמיתית של הכפרה
אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפחות ביום אחד להיכנס פנימה ולנסות לעמוד עירומים נוכח כל מה שיקר ואהוב עלינו, לקוות שהפעם לא נחוש בושה, אלא רק את חדוות ההתקרבות
כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים הוא נעמד מול "פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן", כך נמנע ממנו המוות שהיה מובטח אלמלא הייתה חציצה בין הקודש בעצמו לבינו: " וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת". גם הקב"ה יוצר חציצה בינו לבין האדם וגם הוא מביא עמו כפרה או כיסוי, שנועדו לאפשר את המגע עם האנושי. כבני אדם אנחנו מתקשים לפעמים להבין את מערכת הקורבנות. הדיון העירני על צער בעלי חיים בשילוב העובדה שפולחן הקרבת חיות פס מן העולם הופכים לפעמים את העיון ב"סדר עבודת הכהן הגדול" לזר ומרוחק. אפילו הרמב"ם כתב ב"מורה נבוכים" שמכיוון שהיה "הנוהג המפורסם בעולם בהקרבת מיני בעלי חיים באותן ההיכלות שמעמידים בהם הצורות, לפיכך ציוונו לבנות היכל לו... ושיהא מזבח לשמו... והקורבן לו והקטורת לפניו". מבלי להיכנס לשאלת המוסריות של הרג חיות, שעדיין מתנהלת בכל הנוגע למנהג הכפרות, ניתן להתבונן בנושא מבחינה מטפורית ולראות האם וכיצד הוא רלוונטי גם לאדם המודרני, שרואה בפולחן הדמים מעשה שלא ייעשה.
כמו רבים ממנהגי ישראל, גם השורש של מונח הכפרה מגיע עד לסיפור גן עדן. הצורך בכיסוי עולה לראשונה לאחר חטא עץ הדעת, בו נפקחו עיני האדם ואשתו לראות "כִּי עֵירֻמִּם הֵם". משום מה, הובילה הדעת בראשיתה לתחושת בושה ולפחד מפני העירום. המעשה שעשו האדם ואשתו מתואר במקרא כקריאת תיגר על אלוהים: " הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע". ידיעת הרע מולידה את הבושה, ואת הפחד מפני חשיפת מה שרע באדם. הפחד הזה הוא פחד מוות, והעונש על הפרת האיסור לאכול מעץ הדעת אף הוא – מוות.
הצורך בכיסוי ובכפרה, בלבושים, זר מאוד לתודעה המודרנית. מאז תקופת הנאורות מחפשים בני האדם לחשוף את כל סודות הבריאה. פריצות הדרך במדע, ברפואה, בטכנולוגיה ממשיכות להזין את המיתוס אודות ה"תבונה האנושית" שמאירה את העולם. הנוסטלגיה שפוקדת לפעמים את האנושות בגעגועיה לימי קדם, בהם "הכל היה פשוט יותר" היא תגובה טבעית, אם כי מיתממת, לאותו תהליך. בבואנו לחשוף את סודות הקיום אנחנו הופכים יותר ויותר דומים לאלוהים. זהו נתיב העולם מאז המאה ה-17, שמהווה את תחילת עידן ה"נאורות", ודומה שאין דרך חזרה ממנו.
אלא שכתהליך החשיפה הזה מגיעה ליחסים הבין אישיים בין אדם לחברו אנחנו מבחינים במגרעות שלו. היווצרותן של זהויות וירטואליות ושל קהילה וירטואלית יוצרת מצד אחד חשיפה כמעט מוחלטת – הכל מתועד ומועלה לרשת באופן מיידי, אך מצד שני גם הסתרה גדולה – המפגש הבלתי אמצעי בין בני אדם איבד את הבכורה למפגש דרך המקלדות. זהו מצב לא מאוזן. המגע הישיר מוחלף במגע "כאילו" ישיר, אך למעשה הוא נשחק לחלוטין. איבדנו את הבושה כי איבדנו את ההפרדה בין מצב "עירום" למצב "כיסוי". למעשה אנחנו מתביישים יותר מאי פעם: מתביישים לצאת מאחורי המסך ולהתייצב חשופים לנוכח האתגרים שמציבים לנו החיים.
לא בכדי יום הכיפורים מתנה את מחילת האל במחילת בני האדם. ראשית יש לכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, ורק לאחר מכן ניתן לכפר
יש בידיעה זו משהו מעודד: אנחנו לא תמיד צריכים להיות אלו שמוקרבים. לא צריכים לחוש קורבנות של עוולות החיים. לעתים אנחנו יכולים לתת לעצמנו להיפגע רק עד גבול מסויים, כיוון שהאני החשוף שלנו מוגן. וכשאנחנו מוגנים כך במשך רוב ימי השנה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפחות ביום אחד, להיכנס פנימה לפני ולפנים ולנסות לעמוד עירומים נוכח כל מה שיקר ואהוב עלינו, ולקוות שהפעם לא נחוש בושה, אלא רק את חדוות ההתקרבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
