מדוע דתיים לאומיים מחליטים יום אחד להתחרד?
הם גדלו כדתיים לאומיים אבל החליפו את הג'ינס והכיפה הסרוגה בחליפה שחורה וכובע. מה מחפשים בני ובנות המגזר ביהדות החרדית? אריאל שנבל יצא לחפש תשובה, ומצא יותר מאחת
עבור האנשים כאן ורבים אחרים הוא לא בעלה של נועה ירון-דיין, מהחוזרות בתשובה הידועות בדורנו, אלא סלב בפני עצמו. הוא כמובן יסלוד מהמילה הזו לא פחות משישנא את המילה גורו. ובכל זאת, נסו למצוא הגדרה אחרת לאדם שכדי לשמוע את מוצא פיו מגיעים עשרות אנשים, שקשה מאוד למצוא ביניהם מכנה משותף כלשהו, כל שבוע ולעתים מדי יום, מכל רחבי הארץ. בסוף השיעור מבקש דיין ממי שלמד בעברו בישיבה תיכונית או באולפנה, להרים יד. כמחצית מהנוכחים מניפים את ידם אל על. הוא מביט אליי בחיוך. אתה רואה, הנה אלה שאתם מחפשים. הם כאן.
בחודש האחרון יצאתי לחפש את אלה מבינינו שהחליטו שהתשובה נמצאת בעולם החרדי. לא מדובר בתופעה חדשה, את זאת הבנתי מיד. כבר בשנות ה–70' ניתן היה להבחין בתופעה דומה, שבמסגרתה תלמידי ישיבות תיכוניות נהו אחרי ר"מיהם הליטאיים ועברו לעולם שכולו שחור. אבל התופעה שמתרחשת כיום שונה לחלוטין, וניתן לאפיין אותה בגבולות גזרה ברורים למדי: אם פעם היה מדובר בתנועה שסחפה בנים, הרי שכיום מדובר בתנועת התחזקות דו–מגדרית, אם לא מובלת בידי המין הנשי. שנית, העולם החסידי הוא זה שמושך את רובם המוחלט של המתחזקים, ובדגש על חסידויות ברסלב וחב"ד. מעטים מהסרוגים מוצאים כיום תשובה טובה בעולם הליטאי. המאפיין השלישי: לפחות כשהם מציגים זאת כלפי חוץ, המתחזקים לא מביטים אחורה בזעם. בשלב מסוים זה אפילו נראה על גבול המבוים, כאשר במהלך השיחה, ובלי שיישאל על כך, אומר כל אחד מהמתחזקים בלחש: "מאוד חשוב לי שיידעו שאין לי שום קטרוג על הציונות הדתית. הדרך הזו נפלאה, היא רק פחות התאימה לי". רביעית ואחרונה: הגיל הממוצע למעבר הבין–מגזרי הוא 16-20.
גם לדיין עצמו אין מילה רעה לומר על העולם הדתי–לאומי, למרות (או שמא בגלל) שאף פעם לא היה חלק ממנו. לדבריו, יש נוכחות סרוגה דומיננטית בכל פעילות של "התהוות". "זה לא שאצלנו נמצא הלב, רק שאצלנו מטפלים בו", הוא מספק דיאגנוזה. "כשאדם מגיע עם בסיס אמוני ומה שחסר לו זה הרכיב של עבודת השם דרך הלב - כלומר עבודה אישית שלי ולא כחלק ממכלול של עם ישראל או תהליך גאולה גדול - פה הוא יקבל, פעמים רבות לראשונה, כלים לטפל בעניין. וזה עובד".
לב. ואולי, אם תרצו, "רגש" או "השתוקקות", אלו המילים שמסבירות את העניין, ובכל מקרה השורה התחתונה ברורה. משהו בחינוך הדתי–לאומי מכני מדי עבור החבר'ה האלה. עובד על אוטומט.
קחו למשל את הדר. היא בת 20, למדה באולפנת נווה חנה בגוש עציון, מתגוררת באפרת. דתייה–לאומית קלאסית שבקלאסית. והנה, בכל שבוע היא מגיעה לכאן, בדרכים לא דרכים, ומנסה למצוא את מה שבמגזר שלה היא לא מצליחה. "באולפנה למדתי תיאוריה בלי סוף", היא אומרת. "זה נחמד וזה אפילו חשוב, אבל כמה שנים אפשר ללמוד תיאוריה בלי תכלס. אנחנו לא דור שקונה את הדברים שאומרים לנו כמובנים מאליהם". ומה בעצם את לומדת פה, אני שואל אותה, אחרי שבאופן אישי לא לגמרי הצלחתי להבין בדיוק על מה השיעור ששמענו זה עתה, שאם לומר את האמת די קפץ מנושא לנושא ולא ממש היה ממוקד. "זה באמת קטע", היא מחייכת. "בכל פעם שאני חוזרת הביתה, אבא שלי, שבאופן כללי די מרוצה מהעובדה שאני נוסעת לשמוע שיעורים, שואל אותי מה למדתי היום. ואף פעם אני לא יודעת מה לומר לו. כי זה לא שלמדנו הלכות או מסכת מסוימת. יובל מדבר לא עליי אלא אליי. קשה לי להסביר, אבל בשביל זה אני מגיעה לכאן כל שבוע".
חברתה העומדת לצדה, מעיין, עברה גם היא את המסלול הדתי–לאומי המיינסטרימי - תיכון דתי, אולפנה, מדרשה לבנות. אצלה העניין הברסלבי החל לאחר שקראה את הספר "מקימי" שכתבה נועה ירון–דיין. "קראתי ספר של רבי נחמן, ופתאום הרגשתי מה זה לעמוד מול ה' ולא מול המערכת שנקראת 'להיות דתייה'. נולדתי לתוך המגזר והכי פשוט היה לי להיסחף עם הזרם. להמשיך ולעשות את הדברים בלי לחשוב יותר מדי. זה גם היה מקל עליי את עניין השידוך", היא מחייכת חיוך מעט מריר. "אבל ברגע שנחשפתי לתורה הזו לא יכולתי אחרת. זה לא תחביב אצלי, אני לגמרי ברסלב, וגם השידוך שלי יהיה חייב להיות כזה".
אני שם לב שעניין השידוך תופס כאן מקום מרכזי. שעתיים ב"התהוות" ואתה הופך לסוג של שדכנית בעל כורחך. בעולם שבו גם כך קשה זיווגן של ישראל כקריעת ים סוף, תוספת החיפוש העצמי וחוסר הבהירות לאן אתה שייך הופכים את העניין לעבודת פרך של ממש. יובל דיין, שמודע לעניין, מכביר במילים חמות על בנות המגזר–לשעבר: "את הבחורים הכי טובים שמגיעים לכאן אני מנסה לשדך לבנות הסרוגות. זה החומר הכי טוב שיש. החילונית צריכה ללמוד הכל מחדש, לדתיות יש את הבסיס, שאותו אנחנו רק מגלים כאן שוב".
אני מנסה לדלות מדיין את התובנה שלו, מה חסר לדעתו במגזר הסרוג שחלק מבניו ובנותיו מוצאים אצלו, מעבר לעניין הזה של "הלב". "עולם הישיבות הסרוג", אומר דיין, "שרובו עדיין נוטה לדרך הליטאית, השכל והרציונל, בנה לעצמו תקרת זכוכית של היגיון ושכלתנות שלא מעטים מתקשים להישאר כלואים בה. עכשיו, אם האג'נדה של הציונות הדתית הייתה להפוך אותם ללומדים - ניחא. אבל המטרה היא הרי להפוך אותם לגשר, ומישהו שהוא גשר חייב מספיק עוצמה פנימית. על גשר דורכים, ואי אפשר שידרכו עליי בלי שתהיה לי עוצמה פנימית שבאה מתוכי, מעצמי. ובנקודה הזו, דווקא החסידויות ברסלב וחב"ד יושבות טוב על הסרוגים, כי הם לא צריכים להחליף סלולרי אלא רק להתקין בו אפליקציה של חסידות".
אני משתף את דיין במחשבותיי על השיעור שהעביר, כלומר על כך שלא באמת הבנתי מה רצה לומר, וכך גם שתי תלמידותיו הקבועות. "זו בדיוק המטרה", ממתיק דיין סוד ומחייך שוב. "אספר לך משהו, שתבין. בא אליי בחור חילוני לשיעורים במשך תקופה. אחרי שלושה חודשים התברר שהוא התחיל לשמור שבת. תאמין לי, לא הוצאתי את המילה שבת אפילו פעם אחת בשיעורים שבהם השתתף. אני לא מכתיב להם הלכות, אני מנסה לומר להם מילה אחת של אמת. אני מספר להם על הנפילות שלי. לא מתנשא עליהם. הם רואים עליי את השריטות ואת הכדורים. הם רוצים את האמת של לוחם פלס"ר, לא של תו"ל צבאי. הם באים שוב ושוב ולא יודעים אפילו למה, כי יש כאן מקום שלא מדברים על הקב"ה אלא אליו. מעניקים כלים יומיומיים. תבין, דיבורים גדולים לא יצילו אותנו בדרך לגלישה באתר הפורנוגרפי, רק משהו מיידי. ואני עושה את זה כך שהם לא יידעו על מה השיעור ולא יוכלו לסכם אותו. כי אם אעשה זאת, הם יגידו אחרי השיעור 'אוקיי, את זה אני כבר יודע'. אז זהו, שאתה לא יודע כלום".
יאיר רוזנטל, 30, נולד בבני ברק לבית דתי–לאומי. בגיל ארבע עבר למושב נחלים, ועבר את המסלול הסרוג הרגיל. בגיל 18 דחה את שירותו הצבאי והלך ללמוד בישיבה של חב"ד בצפת. כיום הוא מנהל בין השאר את בית חב"ד במכללת ספיר. אני קובע לפגוש אותו בכפר חב"ד ברבע לעשר בבוקר. בשעה היעודה הוא לא עונה, וחוזר אליי אחרי חמש דקות: "סליחה, הייתי בתפילת שחרית". ובכן, אם לא הייתה לכם עד כה סיבה לרצות להיות חב"דניקים, הנה קיבלתם אותה כרגע. איך קם ילד טוב כיפה סרוגה ומחליט שבא לו ללמוד בישיבה של חב"ד, אני שואל אותו. "הקשר עם חב"ד החל אצלי בגיל צעיר", עונה רוזנטל. "הסבא, אפרים סובלמן, היה חב"דניק דתי–לאומי. הוא נפטר כשהייתי בן שבע והיווה עבורי מודל לחיקוי. בעצם תמיד חלמתי להיות חב"דניק. התחלתי ללכת לשיעורי חסידות ותניא. הנקודה של חב"ד שתפסה אותי זו הפנימיות. אחד האדמו"רים של חב"ד אומר: 'חב"ד תובעת פנימיות'. על כל דבר אפשר להתבונן בצורה שטחית או פנימית. החסידות נותנת לך אפשרות להסתכל במשקפיים אחרים לגמרי על העולם. החסידות יוצקת תוכן פנימי ועמוק. אתה עושה את אותה מצווה יותר לעומק".
לדברי רוזנטל, לחב"ד מגיעים חבר'ה סרוגים מזה שנים. מדוע בעצם? "כי בלי חסידות אי אפשר", אומר רוזנטל. "בעצם אולי אפשר, אבל מאוד קשה. הנה, גם בציבור הדתי–לאומי מבינים את זה ויש ז'אנר של ישיבות בגוון חסידי. עם כל הפיתויים שקיימים היום קשה לקיים מצוות 'על יבש'. בחסידות יש בשביל מה לקום בבוקר. היום, האינטרנט וכל מה שסביבו כל כך צבעוני ומעניין, שהיהדות לא יכולה להישאר שחור–לבן".
מה הייתה תגובת הסביבה כשהחלטת להפוך לחב"דניק? איך הגיבו כשהגעת לראשונה לבית הכנסת במושב עם כובע וחליפה?
באופן מפתיע, הזיכרון שלו מתוק למדי: "בדרך לבית הכנסת הרגשתי שהשמיים הולכים ליפול לי על הראש. קיוויתי שרק אף אחד לא יבחין. בבית הכנסת, בחיים לא הייתה לי תפילה כמו זו. לא הזזתי את העיניים מהסידור. ואז נזכרתי במה שבן דודי אמר לי: 'תפסיק לחשוב שאנשים חושבים רק עליך. אתה באמת חושב שרק יאיר רוזנטל יש להם בראש?' נגמרה התפילה, ואז הגיעו אליי אנשים - עם חלקם לא דיברתי מעולם - ואמרו לי 'איזה מגניב', קיבלתי צ'פחות ידידותיות ופרגון גדול. אז הבנתי שכשאנשים מרגישים משהו אמיתי הם מעריכים אותו".
הרב יונה גודמן, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא וכיום מנהל חינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש המכון לחינוך ואמונה במכללת אורות ישראל, מכיר את התופעה היטב ויש לו הרבה מה לומר עליה. "בשנים האחרונות", הוא אומר, "אנו אכן עדים לתופעה מחודשת של זליגה אידיאולוגית לכיוון החרדי, בעיקר על ידי קבוצה קטנה ומגוונת של צעירים. התופעה
אם אכן ניכר חוסר ב"נשמה" וב"לב" בחינוך הציוני– דתי, איך קורה ששלל הישיבות החסידיות שהוקמו בשנים האחרונות אינו מצליח לעצור את התופעה?
"ראשית, אין בתוכנו כל כך הרבה ישיבות חסידיות אמיתיות. בגיל תיכון המספר זעום ממש. יש הרבה שמשלבים שיעור בחסידות כזו או אחרת, אך באופיין נותרו הישיבות כבתחילה. שנית, אותן ישיבות ציוניות–דתיות–חסידיות אכן נותנות מענה לחלק מהצעירים. בלעדיהן, ייתכן שהמספרים היו גדולים עוד יותר".
כיצד לדעתך צריכה המשפחה והחברה להתייחס למי מתוכה שהופך להיות חרדי?
"לצערי, לעתים למרות הקושי הורה 'יודע' כיצד להתמודד עם בן שבחר להיות דתל"ש, אך הוא מתקשה לגלות יחס דומה כלפי בן שפנה לעולם החסידי. הרי נדרשים אותם עקרונות הוריים - עליו להבין ש'בני הצעיר בחר את דרכו, לפחות בינתיים'. צריך לאהוב, להכיל, להביע את עמדותיי בצורה מכובדת, ובעיקר לא להתעסק רק בשונה אלא גם במשותף".
כשאתה משוחח איתם, איך מסבירים אותם צעירים את העובדה שעשו "הסבה" לעולם רוחני אחר?
"צריך להבחין בין שתי קבוצות שונות מאוד. יש קבוצה שאכן עזבה לחלוטין עולם אחד והצטרפה באופן מלא לעולם חדש, אך הרוב לא מזדהים עם חדגוניות זו. הם מסתייגים מכל ניסיון לקטלג את עצמם או לשייך את עצמם לזרם מסוים. הם רואים עצמם כצעירים בריאים, שיונקים את הטוב מכל העולמות. למביט מבחוץ ייראה הדבר כתופעה פוסט–מודרנית מובהקת, אך בעיניהם זו פשוט בריאות יהודית שורשית. כשאני אומר להם שאחרי ככלות הכל הם יצטרכו, למשל, לבחור האם לחנך את ילדיהם להאמין במדינה ולשרת בצבאה, הם מתקשים להבין מדוע אני מבקש הכרעה".
מי יותר אשם, במרכאות או שלא במרכאות, בתופעה זו - הציבור המוגדר "לייט" או זה המוגדר "חרד"ל"?
"תפקידנו לא לחפש אשמים אלא לגלות אחריות. להקשיב מתוך ענווה לקולות העולים בקצה המחנה. לנסות להבין במה קולות אלו תורמים לחיינו, ובאילו תחומים עלינו לשוב בתשובה בזכותם. אך במקביל, יש לזהות היכן יש לדחות קולות אלו ואף לחלוק עליהם. השאלה שמעסיקה אותי, ואין לי עליה עדיין תשובה, היא האם צריך וניתן ליצור אצלנו מוסדות שיש בהם בו–זמנית שני נתיבים - האחד נקרא לו ליטאי והשני חסידי. יש הרבה סיבות לגרוס שזה אפשרי ורצוי, והרבה סיבות לגרוס שזה בלתי אפשרי, ומהווה סתירה פנימית. הזמן יגיד והאמת תורה דרכה. אך מה שברור הוא, שלכולנו יש הרבה שיעורי בית, הן כהורים והן כפרטים".
מי שמביט על התופעה באופן קצת יותר מרוחק, כמי שאינו שייך לא לעולם הדתי–לאומי ולא לזה החרדי, הוא חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו. אני שואל אותו מדוע הפנייה הזו של סרוגים לכיוון חרדי - כמעט בלעדית לכיוון החסידי ולא הליטאי - מתרחשת דווקא בשנים אלו. "כאמור", אומר פרסיקו, "אין כאן פנייה לכיוון החרדי בכלל, אלא לכיוון החסידי. לדעתי יש כאן שתי מגמות שמתלכדות: מחד, חיפוש גובר והולך אחרי דת אישית, פנימית וחוויתית, שאנחנו רואים בעולם המערבי כולו, למשל במעגלי הניו אייג' והרוחניות העכשווית. למי שמעוניין להישאר במסגרת היהודית, החסידות מאפשרת מקורות שמכוונים לאותו ז'אנר של דתיות, וזאת מתוך מקורות היהדות. אותם סרוגי כיפה שמחפשים דתיוּת יותר רגשית וחווייתית, מוצאים אותה בברסלב ובחב"ד. מאידך, המגמה השנייה היא התפרקותן של מסגרות העל בחברה הישראלית, כלומר החלוקות הברורות של חילונים, דתיים וחרדים, שאפיינו את החברה בישראל עד לפני שני עשורים. מכל מיני סיבות קווי הגבול היטשטשו מאוד, וקיימת כיום לגיטימציה חברתית לזליגה בין המעגלים ואף ליצירתם של מעגלים חדשים (דתל"שים למשל, או לייטים, או חרד"לים). לשני כיוונים רחבים אלה תוסיף עבור הציונות הדתית ספציפית את השבר של ההתנתקות, שפגע מאוד במטא–נראטיב הקוקיסטי שדיבר על גאולה מתקרבת על ידי יישוב ארץ ישראל. מי שהתאכזב מהכיוון הזה יכול לנסות למצוא משמעות חדשה בעמידה האקזסטנציאליסטית של ברסלב, במשיחיות החב"דית, או לפעמים פשוט בחרדיות אנטי–ציונית סטנדרטית".
מה הסרוגים יכולים לעשות כדי למנוע את המצב?
"הקמת ישיבות תיכוניות חסידיות היא חלק מהתשובה וגם חלק מהמגמה. יש צימאון שמגיע מהשטח, והממסד מגיב אליו, ללא קשר לזליגה של יחידים לכיוון החרדי–חסידי. אבל ודאי שכדי למנוע מהזליגה להתגבר יש לתת מענה לצרכים שעולים. עם זאת, אותו מענה יכול לבוא בכל מיני צורות, ולאו דווקא באימוץ מאפיינים חסידיים. למשל, אפשר להדגיש דווקא את העמידה הנחושה נגד בקשת הרגש והחוויה, ולהפוך אותה למעשה הירואי של 'עקדה' וקיום מצוות מתוך חובה והבנה שכלית. הכיוון הזה מייצר חוויה דתית מסוג שונה, ויהיו כאלה שדווקא תשובה כזאת תהיה עבורם מתאימה יותר".
האם מדובר בתופעה שיכולה להשפיע עמוק יותר על המגזר, או שמא תמשיך להיות שולית יחסית?
"לגבי הזליגה לחרדיות החסידית, אני לא יודע אם היא תהפוך ליותר מאשר תופעה שולית. אבל לגבי החיפוש החסידי אחר רגש וחוויה דתית חיה, לדעתי אין ספק שלא מדובר במשהו שולי, אלא במגמה שתלך ותתגבר. אנחנו חיים בתקופה שהמימד הנפשי, הפנימי והחווייתי הולך ותופס משקל, בכל התחומים וכמובן גם בדת. הרב שג"ר, אולי הראשון בציבור הציוני–דתי שזיהה את הצורך הזה והראשון שהכניס שיעורי חסידות לבית מדרשו, כתב שהוא מאמין שהמפעל הניאו–חסידי יהיה 'בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת'. בינתיים עוד לא חזינו בזה, אבל ודאי שהמגמה הזאת תמשיך ותשפיע על המגזר הסרוג, ועל החברה הישראלית בכלל".
ומה אומר סוציולוג שהוא גם בן המגזר וגם מומחה לתהליכים המתרחשים בו? פרופ' אשר כהן, יש לומר, לא מתרגש יתר על המידה מתהליך התחרדותם של דתיים–לאומיים. "נכון, רואים את הרב שפירא ברמת גן ואת פעולותיו והצלחותיו, רואים עלונים ברוח חסידית, ברור שזה קיים בשנים האחרונות", הוא אומר. "אבל ככלל, אין בציבור הדתי–לאומי אמירה של 'הצטרפתי לחסידות איקס'. יש התעניינות, אימוץ דפוסי התנהגות ולעתים מעבר של בודדים, אבל אין קהילה שאפשר להצביע עליה במונחים גיאוגרפיים נניח ולומר - הנה קבוצה שעברה מפה לשם. זה פשוט לא קיים כתנועה".
אז איך אנחנו כציבור בכל זאת צריכים להתייחס לתהליך הזה, שגם לטענתך קיים במידה מסוימת.
"כחלק מתהליך ההתגוונות שעובר על הציבור הדתי– לאומי. מעבר למתיחה לכיוונים של 'לייט' ו'חרד"ל', יש גיוון בתוך הציבור ולא צריך להתרגש מכך. בציבור הדתי–לאומי לא מאמינים באדמו"רים. היחיד שאמרו עליו אדמו"ר אצלנו, תראה מה קרה לו (כהן מתכוון לרב מרדכי אלון, א.ש). ישנם דפוסי חסידות, אבל אין אדמו"ריזציה. אותו אדם יכול ללמוד פעם אחת רבי נחמן ופעם אחת תניא. זה הביטוי הדתי–לאומי לניו אייג'. הציונות הדתית יונקת את תורתה גם מהליטאיות וגם מהחסידות, ולכן ישנן תקופות שבהן הממד הזה יותר חזק בקרב בניה ובנותיה, ותקופות שבהן הממד האחר. בסך הכל, רוב מוחלט מבין אלה המוגדרים מתחזקים או מתחרדים, בסופו של דבר ימשיך לומר גם בסקר דעת הקהל הבא שהוא מגדיר את עצמו כדתי–לאומי".
נא להמתין לטעינת התגובות
