הסרט ”גט“ - נורת אזהרה אדומה לבתי הדין הרבניים
”גט“ הציף לדיון הציבורי את התנהלותם של בתי הדין הרבניים, מנקודת מבט אותנטית. אם הדיינים לא יבינו את חומרת המצב ויפעלו בדחיפות לתקן את הטעון תיקון בבתי הדין, החברה הישראלית תיטול מהם את הסמכויות
אבל לפני שנגיע לסרט אני חייב לשחרר עוד שתי תובנות מעטפת, אחת על האכסניה ואחת על הסיפור השני שמספר הסרט, בבחינת קליפתו אכל ותוכו שמר לאחר כך. את הראשונה ניתן לקשור למחאת המילקי.
הנה שאלת טריוויה: כמה עולות שתי כוסות קרטון עם שתייה חמה באיכות בינונית בבית קולנוע ירושלמי? תשובה: 36 ש"ח. בעיניי זוהי שערורייה שלא קשורה למחירי חומרי הגלם, לא לרגולציה ממשלתית ולא למאבק בריכוזיות. היא נובעת אך ורק מהאדישות של ציבור הצרכנים, שמאפשר לחגיגת החמדנות החזירית הזו להתנהל על גבו. אם המבקרים בבית הקולנוע היו מצביעים ברגליים ומחרימים את הקפיטריה, המחירים היו מתאזנים ומתייצבים מהר באזור שפוי יותר.
התובנה השנייה קשורה לייצוג המזרחי בקולנוע. מי שמכיר מקרוב את החומר האנושי שעליו מתבססת היוצרת והשחקנית רונית אלקבץ, לא יכול שלא להתרשם מהדיוק בניואנסים, בהבעות, בדימויים ובשפה של עולי מרוקו, כפי שהסרט משקף. אפשר ללמד זכות ולומר שאלקבץ כותבת מדם ליבה ומהחוויות שהיא מכירה מקרוב, אבל יחד עם זאת התחושה שלי היא שנעשה פה עוול. 'גט' משקף אולי את עולמם של יוצאי מרוקו בשנות החמישים והשישים. מאז עברו הרבה מאוד מים בירדן ובעולמם של יוצאי העדה, גם בקרב אלו שעדיין חיים בשכונות בפריפריה.
המציאות היא שתהליכי הפמיניזם וההעצמה הנשית לא פסחו על יוצאי צפון אפריקה. במובן הזה הסרט מזכיר קצת את הייצוג החרדי שרווח בקולנוע הישראלי עד לסוף המאה הקודמת, שהתאפיין בעיקר בדמויות חד־ממדיות בסגנון 'שני קונילמל'. הייצוג החרדי בקולנוע התקדם מאז בצעדי ענק, כפי שניתן לראות ביצירות כמו 'למלא את החלל' ו'שטיסל', וחבל שאצל אלקבץ זה לא קורה. בכל הנוגע לדמות הגבר המרוקאי יש בסרט ניסיון מסוים להציג מורכבות, אבל הוא שיפוטי כלפיו בצורה קיצונית ואין בו לא חמלה ולא רחמים.
ועכשיו אל הנאשמת המרכזית של הסרט: מערכת בתי הדין הרבניים. הסרט 'גט' הוא אגרוף בבטן. לא פחות. גם צופה לא תמים כמוני, שבילה שבע שנים מחייו במכון להכשרת דיינים ומרגיש מחויב לגמרי לערכים של המשפט העברי, מתקשה שלא לצאת ממנו עם תחושת "אי הכי לא בעינא" (בתרגום חופשי – אם כך זה נראה אנחנו לא רוצים את זה). הרושם העולה מהסרט הוא שבתי הדין מתנהלים בסוג של עיוורון, ובמרחק שנות אור מאורח חייה והשקפת עולמה של החברה הישראלית בשנת 2014. הערת אגב: האופוזיציה העיקרית כיום לבתי הדין איננה מגיעה מהמגזר החילוני אלא דווקא מהמגזר הדתי. המבקרים הקשים ביותר של המערכת הם דתיים, בעיקר מארגוני הנשים, שנפשם נקעה מההתנהלות. הם אלו שלא מוכנים לראות את הממסד הדתי מתנהל בצורה הזו.
השאלה היא מה מערכת בתי הדין צריכה לעשות כדי להציל את עצמה מעצמה. מה היא יכולה לעשות כדי למנוע הידרדרות לסוף רע, שאותו מתארת מסורבת הגט בסרט במילים "יום יבוא וייקחו לכם מהידיים את הכוח הזה". באקלים הנוכחי של עולם התורה, שינוי פרדיגמה הלכתית טוטלי הוא כמעט בלתי אפשרי. כך למשל הסוגיה של חיוב גט בטענת 'מאיס עלי', נחשבת בקרב רוב פוסקי הדור כשאלה שהוכרעה כשיטת רבנו תם, שלא מאפשר כפיית גט בעילה זו, בניגוד לדעתו המקלה של הרמב"ם. אפילו הרב עובדיה יוסף, שלכאורה לא היה אמור להיות מחויב לעמדתו של הפוסק האשכנזי, לא ניסה לשנות זאת.
אך יחד עם זאת, לא חסרים כלים בעולם ההלכתי כדי לשנות את המצב. כך למשל, העיקרון שטבע רבינו ירוחם, שלפיו נישואין 'מתים' שבהם בני הזוג אינם חיים יחד לא יכולים להיחשב נישואין ואף אחד מהצדדים לא יוכל לטעון ל'שלום בית', יכול להתרחב ולפתור את רובם הגדול של המקרים. אפשר גם להגדיל את השימוש ב'הרחקות דרבנו תם' – שם כולל למגוון רחב מאוד של סנקציות אזרחיות קשות שניתן לנקוט בהן נגד הצד הסרבן, יחד עם הגמשת הקריטריונים של 'מאיס עלי בעילה מבוררת' שבהם ניתן להפעיל את הסנקציות. ויש עוד.
צריך להודות שמערכת בתי הדין עברה לא מעט תמורות בעשורים האחרונים, אבל השאלה היא מדוע האבולוציה שלה כל כך איטית. ייתכן שהתשובה היא שהדיינים לא מבינים את חומרת המצב שבו הם נמצאים. אין להם את חווית הדחיפות של השינוי המערכתי העמוק שהם חייבים לעבור בהתנהלות שלהם מול החברה הישראלית. ה'טיטאניק' עוד רגע מתנגשת בקרחון הפרדת הדת מהמדינה, ובאולמות הפאר התזמורת מנגנת והאורחים זוללים וסובאים כאילו אין מחר.
רוצים דוגמה? קחו את פארסת מינוי הדיינים. בבית הדין הגדול חסרים לא פחות מחמישה תקנים, ובבתי הדין האזוריים תקנים רבים אינם מאוישים. השירות לאזרח מידרדר מדחי אל דחי, אבל לחברי הוועדה למינוי דיינים יש את כל הזמן שבעולם והם גוררים רגליים. התחושה היא שלעסקנים הנכבדים שם יש את כל הזמן שבעולם.
לקראת הכינוס הקודם של הוועדה הגיעו הנציגים השונים לדיל בין החרדים הספרדים, החרדים האשכנזים והכיפות הסרוגות. רשימת הדיינים המיועדים למינוי כבר הייתה סגורה, אבל אז התגלתה בעיה קשה. אחד המועמדים מהציונות הדתית, הרב
עבור אריה דרעי זה היה יותר מדי. הוא החליט לפוצץ את המסיבה ולא לאפשר לדיל לצאת לדרך. אחד מחברי הוועדה סיפר כי "דרעי הכריז שעל גופתו - הרב ורגון לא יוכל להיבחר". האנקדוטה הזו מסבירה הכול. אם לכל הגורמים בוועדה היה ברור שהשירות לציבור הוא הערך העליון, הם היו מוצאים פתרון לפלונטר. דרעי היה נסוג מחפירות חייו או שנציגי הציונות הדתית היו מציעים מועמד אחר, והתקנים היו מאויישים. אבל הרושם הוא שלאף אחד מהעסקנים לא בוער. בית הדין הגדול משותק? אין בעיה, שמסורבות הגט יחכו קצת.
נא להמתין לטעינת התגובות
