ראיון נדיר: הרב אלי סדן מדבר על המהפכה בצה"ל
כשהרב אלי סדן הקים את המכינה בעלי, הוא לא חשב על מהפכה אלא על מענה למצוקה. גם היום, כשבוגריו מציפים את הקצונה ואת השירות הציבורי, הוא לא מעוניין במהפכות. אם בנט רוצה להגיע לצמרת שיעבור לליכוד, וגם על רמטכ“ל דתי אין מה לדבר בינתיים, בטח לא כשמח“ט שקורא “שמע ישראל“ מעורר סערה
“זו דוגמה לכך שהצבא בכלל לא היה מורגל לדברים האלה. לא עסקתי אז בלשאול את עצמי מתי יהיה לנו מפקד סיירת גולני משלנו; הייתי עסוק בשאלה איך אני דואג עכשיו לשבעת הבחורים האלה, כדי שהם ישלימו את השירות שלהם בצורה מכובדת“.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדרש הרב סדן להתערב במתח שנוצר בין המערכת הצבאית לבין בוגריו. מאז זה קרה עוד פעמים רבות, במשברים גדולים ובצרות קטנות. אבל ההתחלה, גם הוא מודה, הייתה מאתגרת במיוחד. וההתחלה המדוברת היא לא רק הקמת מוסד תורני ביישוב בשומרון ושיחות תיאום ראשוניות עם מפקדים; היא בעיקר ייסודו של מהלך היסטורי ששינה את פני הציונות הדתית, ואולי את החברה הישראלית כולה.
יחד עם זאת, כשהוא חוזר אחורה לשנת 1988, שנת האפס של דור ההווה במחנה הדתי־לאומי, סדן מספר שהמטרות שעמדו לנגד עיניו לא היו מהפכניות בהכרח. “זיהיתי שהציבור שלנו חושש ליטול חלק, בעיקר במוסדות הביטחון - צבא, משטרה, שב“כ - מפני שהיכולת הרוחנית שלו לעמוד שם בלי לאבד את אמונתו הייתה קטנה מאוד. הנתונים הראו שחמישים אחוז מבוגרי הישיבות התיכוניות שהתגייסו לצבא סיימו את השירות בלי כיפה. אצל אלה שהלכו ליחידות מובחרות או לקצונה, הנתון היה גבוה עוד יותר. המטרה הראשונה שלנו הייתה בעצם ליצור חוסן רוחני, לאפשר לבני נוער להתגייס בלי שיחששו לאבד את האמונה שלהם. היום לפחות שמונים אחוז מצליחים לסיים את השירות ולהישאר דתיים, ובין הבוגרים שלנו אני חושב שלמעלה מתשעים אחוז עושים זאת“.
אבל לא רק תלמידי המכינה עמדו לנגד עיניו, אלא גם הסביבה שתתבונן בהם. “בוויכוח הרוחני־התרבותי שיש בחברה הישראלית“, אומר סדן, “אני לא מאמין בכפייה, אני לא מאמין בהפגנות, אני אפילו לא מאמין בשכנוע במובן הקוגניטיבי של המילה או בסמינריונים לחוזרים בתשובה. בעיניי, רוב תופעת החילוניות במדינת ישראל היא תוצאה של חוסר היכרות אמיתית עם הדת. אגיד את זה בצורה קיצונית יותר - כל זמן שהדת מצטיירת כמי שמנתקת את האדם מהחיים ומנתקת אותו מהאחריות לעם ישראל ולמדינה, אני מבין לגמרי את מי שלא רוצה להיות שם.
“אנחנו רוצים להראות מודל חיים אחר, שיגרום לאנשים לחשוב. כדי לשבור את המיתוסים השליליים שקיימים ביחס להבנת אמונת ישראל, צריכים להופיע יהודים שמבחינתי הם יהודים נורמלים. יהודי בארץ ישראל משרת בצבא, ואחר כך הוא יכול ללכת לשב“כ או למגזר הציבורי, ואין דבר יותר טבעי מזה. אה, הוא גם דתי, נכון. ככה היה בימי דוד המלך ובימי יהודה המכבי. בכל הדורות יהודי היה שומר תורה ומצוות. המודל הזה קצת נעלם מהנוף הישראלי, כי היהודי הדתי עמד בצד ומי שלקחו את האחריות להקים את מדינת ישראל, היו ברובם אנשים חילונים.
“נוצר כאן אבסורד. הדת הופכת להיות משהו פרטי, צדדי, ששייך לכל מיני גחמות אישיות של אנשים שרוצים טקסים דתיים. אבל החיים, במובן הרחב של המילה – אחריות לאומה, שותפות לאומה – נתפסים כלא קשורים לדת. אדרבה, הדת מפריעה לזה. חושבים ש‘אם אתה רוצה להיות דתי, אתה לא יכול להיות שם‘. זה שקר, ואת השקר הזה סוחבים על הכתפיים הרבה שנים, מאז הופעת הציונות המודרנית.
“אנחנו רוצים לנפץ אותו, וזה יקרה רק על ידי כך שתופיע צורת חיים שבה אדם יכול להיות מלא אמונה ויראת שמיים, שלם בתורה ובמצוות, וגם להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית הכללית, ויש לו אחריות על המדינה, והוא משרת בצבא, והוא תורם לחברה ואכפת לו מבעיות של שוויון חברתי וכדומה. ביום שבו יתברר שגם אדם מאמין יכול לשאת באחריות ולהיות שותף פעיל בכל מערכות החיים, אני מאמין שהיחס לתורה וליהדות ישתנה. אני חושב שזאת המגמה, ואני שמח לראות שזה לאט־לאט מתקדם“.
לפני שנים אחדות אמר הרב סדן ש“האג‘נדה של המכינה, המטרה העיקרית, היא למנות עשרות ומאות אידיאליסטים שיגידו – ‘הגיע הזמן שאנשי תורה ואמונה ייקחו אחריות על מה שקורה במדינה, בצבא, במוסד, בפרקליטות, במשרד החוץ, בשלטון המקומי, בכל מקום שיש השפעה‘“. האם זה אומר שיש כאן תוכנית סדורה לשנות את החברה הישראלית, אני שואל. “הכול שאלה של ניגון“, משיב הרב סדן. “אומר את הדברים בצורה ברורה: במדינה שרובה חילונית, נקרא לה כך לצורך העניין, אני לא חושב שיכול לבוא ציבור דתי ולהכריח או להוביל אותה למקום אחר. אבל כמו בכל דמוקרטיה, צריך שיהיה איזון. מה שקרה למעשה הוא שהדתיים הסתגרו בתוכם, והמדינה כולה נוהלה רק על ידי השקפת העולם החילונית. את זה אני מנסה לשנות. אנחנו חלק מהמדינה, אנחנו צריכים לתרום את החובות שלנו למדינה, ומצד שני – אנחנו מעוניינים שהשפעתנו במדינה תהיה לפחות בהתאם לחלק היחסי שלנו בחברה הישראלית“.
אבל אתה מדבר לא רק על שאיפה לשותפות בנטל, אלא גם על רצון להשפיע.
“ברור, כל אדם משפיע את השקפת עולמו. וכשיראו שההשפעה הזאת היא ברוכה, שהיא לא מאיימת על אף אחד, שהיא לא מסכנת אף אחד - המבט על הדת ישתנה. אבל לי חשוב קודם כול להופיע בצורת חיים יהודית, שאני מאמין שהיא צורת החיים האותנטית. מה כל אחד יסיק מזה - אני משאיר לו. אני משוכנע שזה ישבור הרבה סטיגמות לא נכונות, ויפתח את הראש להרבה דברים נכונים. כשאני מדבר על השפעה, על זה אני מדבר. התורה מובילה אותנו לקחת אחריות על החיים, וברגע שאתה לוקח אחריות, ברור שאתה משפיע על מה שיש בד‘ אמות שלך. התורה במשך תקופה ארוכה לא הייתה שם, ועכשיו היא נמצאת במקומות האלה“.
במבט לאחור על תקופה של 27 שנים, הצלחת ביעדים?
“זאת שאלה קשה, כי אני נגד ישיבה על זרי דפנה. אין ספק שהחברה הישראלית, והשותפות של הציבור שלנו במדינה, במערכת הביטחון, במערכות המוניציפליות ואפילו בעבודת הכנסת, שונות היום ממה שהיה לפני 27 שנה. אבל זה לא רק אני, זו רוח שלמה של הרבה אנשים שמובילים את הדבר הזה. נפלא שאפשר להסתכל אחורה ולהגיד ‘וואו‘, אבל אני יכול להעיד לפחות על עצמי – לא באתי הנה עם תוכניות לשנות את הפרצוף של הצבא. אני יודע שכולם עושים מזה דבר גדול, אבל אני ראיתי בחורים במצוקה, אנשים שרוצים ללכת לצבא אבל מפחדים שמא יבולע להם מבחינה רוחנית“.
סדן, יליד תל־אביב של 1948, ממעט מאוד להתראיין. לא כותב מאמרים בעיתונות, לא נואם בהפגנות, לא עונה לשו“ת במסרונים. יש לו מזכירה, עוזר צמוד ומשרד, ולכאורה הוא מנותק מהרחוב הדתי־לאומי, ספון במגדל השן שהקים וטיפח, סוג של גורו מרוחק. אבל האיש שחתום על המהפכה אולי הכי גדולה של המחנה הדתי מאז ימי הרב צבי יהודה קוק מחזיק בידיו את קצותיהם של חוטים רבים שמחברים אותו עם כל שדרות החברה. בוגרי הישיבה שלו פזורים במוסדות החינוך, בשירות הציבורי ובפרט במערכת הביטחון. הוא מקיים ערוץ ישיר מול מפקדי הצבא בכל הדרגים, ושרי ממשלה ובכירים אחרים מתייעצים איתו דרך קבע.
הוא סולד מסופרלטיבים על כוחו ומהפכנותו, אבל לוקח אחריות מלאה על המהלך שכבר כמה שנים מעורר פחד אצל גורמים מסוימים, בעיקר משמאל. את השלכותיו של המהלך הזה עוד מוקדם לסכם, אבל תוצאותיו ניכרות היטב ברחבת המסדרים של בה“ד 1. שיעור הצוערים הדתיים שמסיימים את קורס הקצינים עומד היום על כ־40 אחוז, לעומת 2.5 אחוזים בלבד בשנת 1990, טרום עידן סדן והמכינות - כך על פי נתונים של אכ“א שפורסמו בכתב־העת ‘מערכות‘.
בעיני הרב סדן, ההצלחה לא מתבטאת רק בכיפה שנשארת על הראש, אלא בעיקר במה שקורה מתחתיה. “גם קודם היו קצינים דתיים, במובן הזה שהם שמרו שבת, אכלו כשר, הניחו תפילין - אבל בראש הם חשבו בדיוק כמו החילונים. אתה יכול להיות דתי, אבל לתפוס בצורה חילונית לגמרי את המדינה, את מערכת המשפט וכולי. דוגמאות לשמות שכולנו מכירים עומדות לי על קצה הלשון, אבל אני מתאפק. אני סבור שלנו יש מסר ערכי, מסר תוכני, ביחס לכל מערכות המדינה. אמונה יוצרת גם ערכי חיים. היא לא רק אומרת לך להניח תפילין ולשמור שבת, היא גם גוזרת ממך דפוסי מחשבה - איך צריכה להתנהל חברה, איך צריכה להתנהל מערכת חוץ, איך צריכה להתנהל מערכת ביטחון“.
ואתה רוצה לראות מדינה שמתנהלת אחרת מכפי שהיא מתנהלת היום.
“בדיוק, ובשביל זה אנחנו צריכים קודם שיהיו אנשים שמסוגלים לעשות את זה. אתה צריך למלא אנשים בהמון עומק מחשבתי, וזה מאוד לא פשוט. המהפכה הכי גדולה שעשיתי היא שבניתי מוסד שבו חצי יום לומדים אמונה. על זה רבו איתי הכי הרבה. ‘מה זה לא לומדים גמרא? צריך ללמוד גמרא, בכל הישיבות לומדים שלוש שנים גמרא. אתה לוקח חבר‘ה, מספר להם סיפורים, מחשבת ישראל. זה צחוק כזה. למה אתם לא לומדים כל היום גמרא, כמו שנהוג בעולם הישיבות?‘
“לצערי הרב, עד היום זה לא בנוי כמו שצריך. יש צורך לשדרג ולהעמיק את הלימוד. הרבה אנשים נהיו חילונים בצבא לא כי הם לא הצליחו לשמור שבת, אלא כי הם לא הצליחו להתמודד מנטלית מול רעיונות ומול מחשבות ומול חברה שמרגישה אחרת וחושבת אחרת. אתה משרת ביחידה עם חברים שהם בחורים נהדרים, אתה מאוד אוהב אותם, אתה סוחב יחד איתם את האלונקה, אתה מסתער יחד איתם על האויב בשג‘עייה, הם חילונים לגמרי והם אחלה אנשים. ואתה שואל את עצמך - מה רע? למה אני צריך להניח תפילין? למה אני צריך לשמור שבת? זאת שאלה פשוטה, אבל אני אומר לך שרוב האנשים שמתגייסים בגיל 18 לא יודעים להתמודד איתה. וזאת הסיבה שבגללה כל כך הרבה חבר‘ה אצלנו נעשים חילונים, לא כי מישהו כופה עליהם“.
בניגוד לרבנים בזרם החרד“לי שמבקרים בחריפות את נפתלי בנט, הרב סדן מעניק ליו“ר הבית היהודי ייעוץ, גיבוי ותמיכה בשדה הקרב הפנימי האכזרי של המחנה הדתי. “נפתלי עשה דבר מדהים“, הוא אומר. “הציונות הדתית הייתה מפוררת ומפולגת בתוכה שנים רבות. בא בחור צעיר שאסף את כולם, גיבש את כולם ואמר ‘נלך ביחד‘ - ועל הדבר הזה מגיע לו להיות ראש התנועה. זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לציונות הדתית. עכשיו, להוביל לכך שכל הציבור הדתי באמת ילך אחריו, זה לא פשוט. האם הוא מצליח או לא - אני עוד לא לגמרי בטוח. אני רואה שהוא משתדל, ואני רואה גם שלפעמים הוא לא מצליח.
“המבחן של נפתלי בנט זה לא אם הוא יודע ספר כוזרי בעל פה, אלא האם לאורך זמן הוא יצליח להשאיר את הציבור הדתי־לאומי יחד, ואני מוכרח לומר שזו משימה קשה. בציבור הזה יש הרבה מאוד גוונים, ולהתאחד ערב הבחירות כדי לקבל עוד ארבעה מנדטים זה נורא נחמד, אבל להמשיך ללכת ביחד שנים רבות למרות כל חילוקי הדעות - זה כבר סיפור אחר. אם יתברר שנפתלי מצליח לגבש מאחוריו גם את ישיבות הקו והרב דב ליאור והרב זלמן מלמד, וגם את הציבור היותר לייטי, והם נשארים יחד, אז הוא הצליח בגדול. ואם הוא הצליח בגדול, אני לא בא לבדוק את הציציות שלו ולא בא לבדוק אותו בבית שלו“.
בנט יכול להנהיג את המדינה?
“באופן כללי, אסור שבראש מדינת ישראל יעמוד אדם שמייצג מיעוט די קטן של החברה. הציבור הדתי בישראל מונה כיום 10־15 אחוז מהאוכלוסייה, לא יותר. לא נראה לי הגיוני שהמדינה תנוהל על ידי אדם שהוא מנהיג של חלק כזה קטן מהחברה הישראלית. נכון שהחברה שסועה בכל דבר, ונכון שהמפלגות נהיות יותר קטנות, אבל עדיין בשביל להוביל מדינה אתה צריך שרוב העם ירגיש שאתה מייצג אותו“.
אז דווקא הכיפה על הראש אמורה להפריע לו להיות ראש ממשלה?
“אגיד בצורה בוטה – אני בז לאדם שרוצה להיות ראש ממשלה. אני מאמין באנשים שרוצים לעשות דברים טובים לעם ישראל. ראש ממשלה זה תפקיד שפירושו
“אם אתה מחליט שיותר חשוב לך להיות ראש ממשלה, בבקשה - תניח את הכובע הזה ותעבור למסגרת אחרת. אם בנט ירצה להיות ראש ממשלה, ייתכן מאוד שהוא יעזוב את הבית היהודי, ילך לליכוד, יזכה שם בפריימריז ויהפוך לראש ממשלה. והוא יהיה ראש ממשלה מצוין“.
בסדקים שבין הזרם המרכזי של הכיפות הסרוגות לזרם החרד“לי נמצאת בין היתר שאלת מעמדם של הפוליטיקאים מול הרבנים: הראשונים נבחרו כדי להנהיג במגרש הפוליטי, אבל האחרונים התרגלו במשך השנים לסמן את הדרך ולעתים גם לקבל את ההחלטות. לרב סדן ברור שפוסקי ההלכה צריכים להשאיר מרחב תמרון ניכר לנבחרי הציבור. “תפקידם של הרבנים הוא לסמן מוסרי או לא מוסרי, אסור או מותר. הם צריכים להציג את תפיסות העולם היהודיות ביחס למה שצריך להיות. אבל איך להתפתל באופן מעשי בתוך הפוליטיקה - אני חושב שהרבנים לא יודעים את זה. אף אחד לא יודע את זה, חוץ ממי שנמצא בשטח. יש רבנים שיגידו לפוליטיקאי ‘יישר כוח, ככה צריך לעשות‘, ויש רבנים שאומרים לו ‘זה איום ונורא‘ - והוא צריך להתנהל בתוך זה. אני לא מקנא בו. איך אני מתמודד עם ח“כים כמו עליזה לביא ואלעזר שטרן, שרוצים לחוקק חוקים פלורליסטיים? זו שאלה שאני לא חושב שהרבנים יודעים לענות עליה“.
אם בנט מתקשר אליך, אתה אומר לו להקשיב לרב אליקים לבנון מהזרם החרד“לי, או לרב דוד סתיו מהזרם המתון יותר?
“אני אגיד לו את האמת: התפקיד שלך הוא לדאוג שכל הציונות הדתית תלך אחריך. איך תעשה את זה - זבש“ך, אתה מבין בזה יותר ממני. אני לא מרגיש את עצמי פוליטיקאי. בזמנו הרב חנן פורת ז“ל ביקש ממני כמה פעמים לעזוב את החינוך ולעבור לפוליטיקה. אמרתי לו: ‘חנן, קצת בחיי? ברוך השם, בחינוך אני מצליח. בפוליטיקה אני לא מבין, ללא ספק אכשל בזה, מה אתה רוצה ממני?‘
“החשבונות הקטנים של הפוליטיקה דורשים כישורים מסוג אחר. היו לנו כמה רבנים שנכנסו לפוליטיקה, ואף אחד מהם לא הצליח. אני חושב שזה לא במקרה: הרבנים עסוקים בהתוויית החזון ובבירור הערכים, והפוליטיקאי זה אחד שיודע לעשות אקזיט. אם בפוליטיקאי הזה יש ענווה, והוא מרגיש שהוא מייצג את עולם הערכים של הרבנות, הוא יחבר בין העולמות“.
מבין הקצינים הרבים שהצמיחה המכינה של הרב סדן, הבכיר ביותר והמוכר ביותר הוא אלוף־משנה עופר וינטר, בוגר המחזור הראשון של ‘בני דוד‘. קריאת הקרב שניסח וינטר כמפקד חטיבת גבעתי בתחילת מבצע ‘צוק איתן‘ גררה גינויים, והחזירה לסדר היום הציבורי את העיסוק בשאלת השפעתם של הקצינים הדתיים בצבא. שוב נשמעו גורמים באקדמיה ובפוליטיקה שהאשימו את הקצינים חובשי הכיפות בנאמנות כפולה – לרב ולא רק לצה“ל. אצל הרב אלי סדן זו כנראה נקודה רגישה; העלאת הנושא הזה גורמת לו, בפעם הראשונה והאחרונה בראיון, להרים את הקול ולצאת למתקפה. “אלה רק אנשים רעים שרוצים לפגוע בדתיים“, הוא אומר. “אין שום חשש של השתלטות, זה הכול שטויות. אופיו החילוני של הצבא דומיננטי בצורה שלא תיאמן. מי שיש להם בעיה בצבא הם לא החילונים, אלא הדתיים שעדיין נמצאים בתוך חברה שמנוגדת לתפיסת עולמם הפנימית.
“אני שירתי שנים במילואים, פגשתי עשרות מח“טים, ולא פעם הם דיברו בשפה כזאת שהאוזניים שלי נשרפו. איך מח“ט מדבר ככה בפני קהל? אבל אין מה לעשות, אנשים מביאים את העולם הפנימי שלהם, והצבא מתנהל ככה הרבה שנים. אז כשאומרים ש‘אם אתה דתי, אסור לך להביא את העולם שלך‘ - אני חושב שזה לא מוסרי ולא דמוקרטי. אני מסכים שאסור שאדם יכפה או ינצל את הכוח הפיקודי שלו כדי להשפיע על חייל. מי שמכיר את מח“ט גבעתי יודע שהוא פלורליסט בצורה מדהימה, כל הסגנון שלו הוא כזה, ואין אצלו שום ניסיון לכפות משהו. אבל כשהוא יוצא לקרב, הוא מרגיש שמה שנותן לו כוח זה להגיד ‘שמע ישראל‘“.
עולמו הפנימי של וינטר ניכר היטב גם בטקס מינויו למפקד החטיבה הסגולה. “הוזמנתי לטקס הזה“, מספר הרב סדן. “המח“ט היוצא דיבר שם כמו שמדברים בצה“ל: ‘מי שחלם גבעתי יבוא לגבעתי, גבעתי חטיבה טובה, ניצחנו, הצלחנו, עשינו וננצח‘. בסדר. אחר כך דיבר המח“ט הנכנס, והוא פותח במילים ‘הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מגודל האחריות והתפקיד, להיות אחראי על אלפי חיילים ולהוביל אותם לקרב. אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, תן לי את הכוח‘. ככה הוא מרגיש, ועכשיו אני שואל אותך, זה לגיטימי או לא לגיטימי?“
אחרי הטקס ניגש הרב סדן לאחד האלופים שנכח שם. “אמרתי לו: ‘תגיד, מה זה עושה לך שפתאום מח“ט בצה“ל מדבר ככה?‘. הוא ענה: ‘תביאו כמה שאתם רוצים אנשים כאלה, ושידברו איך שהם רוצים. אני רוצה את העוצמה של המפקד הזה‘. אז וינטר מדבר בשפה כזאת, מביא את העולם הפנימי שלו, אבל בכל מקרה השאלה החשובה באמת היא איך הוא מוביל את החילים לקרב. זה מה שקובע. וכל אלה שיש להם מילה רעה על הדבר הזה, במחילה - שיהיו קצת יותר צנועים וקצת יותר דמוקרטים.
“בוא לא נתבלבל. רוב המח“טים בצה“ל הם לא דתיים, והם מביאים לשם את עולמם הפנימי ומקרינים אותו. וזה בסדר גמור. כל זמן שהוא לא מנצל את זה בצורה לא הגונה, אתה לא יכול לדרוש מאדם שילבש מעיל של מישהו אחר. אני חושב שהמפקדים הדתיים יודעים בדיוק איפה הם מדברים בשפה שלהם ואיפה לא. אם יש לי טענה היום לצה“ל, היא שיש מפקדים חילונים שחושבים שהם צריכים להעביר את הדתיים חינוך מחדש, להסביר לדתיים שהם צריכים להשתנות“.
גם ב־2014 אתה נתקל בזה?
“גם ב־2014. לא אמנה פה שמות ולא אביא דוגמאות, אבל לצערי הרב יש עד היום מפקדים בצה“ל שמנצלים את הדרגה שלהם כדי לערוך חינוך מחדש לדתיים. הם עושים את זה בתמימות: הם באמת חושבים שיש סכנת הדתה בצה“ל, הם מאמינים שיש הקצנה דתית, ומרגישים שהתפקיד שלהם הוא לאזן את הדברים. הם לא עושים את זה מתוך רוע לב, אבל הם טועים במציאות. כל המפקדים הדתיים שאני מכיר יודעים בדיוק מה מותר להם ומה אסור להם לעשות. לפחות אנחנו בישיבה מאוד מחנכים לדברים האלה“.
יחד עם ההדיפה הנחרצת של קמפיין ההדתה, נותר הרב סדן חרד לממלכתיות, חרד ללכידותו של הצבא. מכאן עמדתו באשר לאפשרות, ההולכת והופכת לריאלית, של רמטכ“ל דתי בצה“ל. “אני חושב שבסיטואציה של היום, אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה מינוי כזה“, הוא מפתיע - או מאכזב, תלוי את מי שואלים. “הרמטכ“ל צריך קונצנזוס לאומי כדי להוליך את הצבא קדימה. במצב הנוכחי במדינה, אני חושב שהרבה אנשים יחששו מרמטכ“ל דתי ולכן אני מתנגד לזה, אלא אם כן יהיה מדובר בדמות פנומנלית. אני לא רוצה שתהיה לרגע אחד תחושה שהדתיים כופים את עצמם ומוליכים את המדינה למקום שרוב הציבור לא רוצה בו. זה אסור, זה קטסטרופה, זה יחריב את המדינה“.
הרב אלי סדן, המהפכן הכי גדול של הדור האחרון בציונות הדתית, לא מוכן לקבל רמטכ“ל דתי?
“אני לא יודע מה זה מהפכן, ואני לא מחויב לשום הגדרה של מישהו אחר; אני מחויב לאמת שלי. אני יודע שמדינת ישראל של היום מורכבת מחלקים שונים של האוכלוסייה שצריך לשמור אותם ביחד. כך התחלנו בה‘ באייר תש“ח, וזה תנאי לקיומה של המדינה. זו מלאכת מחשבת, וצריך לטפל בה כמו בחנות חרסינה, עם הרבה חוכמה ושכל.
“לכן אני לא עסוק בקידום הדתיים; אני רוצה שיהיה טוב למדינת ישראל, וטוב למדינת ישראל שנהיה ביחד. יכול להיות שתיווצר איזושהי קונסטלציה, שיבוא בחור דתי מבריק, וכולם יעריצו אותו, וגם כל החילונים לא יחששו ממנו, ומה שנקרא ‘על כפיים יישאוהו‘ ויבקשו ממנו למלא את התפקיד הזה כי לכולם יש בו אמון. זה לא דבר שלילי. אבל לפי איך שאני מבין את הקונסטלציה החברתית הנוכחית במדינת ישראל, רמטכ“ל דתי היום זה לדעתי אסון“.
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
