חג הסיגד בימינו – רלוונטי יותר מתמיד
חג הסיגד של בני העדה האתיופית זוכה בארץ ישראל לעדנה מחודשת. החג שנועד ליצור פיוס בין אנשים ולשבור חומות ומחיצות המפרידות ביניהן, רלוונטי לחברה הישראלית יותר מאי פעם
חגיגות הסיגד
פלאש 90
יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את התורה תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר התורה צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נהגו לשאת על גבם או על ראשם אבן שסימלה את אות ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. מתחילים להבין שעם המעט שיש אפשר להיות מאושרים.
כנראה שלא כך היה בבית משפחת יצחק ורבקה. אנו נתקלים במשבר עמוק בתוך המשפחה, התקוטטות של שני אחים, המתחיל עוד על פי חז"ל עוד בהיריון, בסכסוכים, מריבות וקונפליקטים, עד כדי איום ברצח. הסיבות המביאות לסכסוכים בתוך המשפחה, בין
מכיוון שקיים מחסור תמידי בדברים הללו, זה גורם לתחרות לא בריאה, לסכסוכים ואף להרוג כדי לתבוע את רצונו של האדם. עם זאת נראה שתופעת קינאה ותחרות, מלחמות וסכסוכים אינם מתרחשים רק בגלל מחסור. אולי ההפך הוא הנכון דווקא השפע, נראה שהוא מקור הסכסוכים.
לפיכך, אם נחזור עתה לחג הסיגד, מסתבר שהיום אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים לאבן המונחת על הראש, ומתוך הכנעה להצליח להופכה, לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בתוך המשפחה ובין אנשים שונים מכל המגזרים. הגאווה יש בה לסמא את כוח ההבנה בין אחד לשני. דבר שמאוד קשה לקיים אותו אפילו בבית משפחת יצחק ורבקה. נראה, שכל צד מהאחים הרגיש מאוים או מהסיבה של מחסור או מהסיבה של שפע. מכל מקום יתכן שיעקב ועשיו, ככל הנראה, לא קיומו את חג הסיגד.
הכותב הוא רב קהילה וחבר בארגון רבני בית הלל
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
