לשים סוף לאשכנזיות האליטיסטית בציונות הדתית
ההתיישבות ומפעל הישיבות לא היו מצליחים לפרוץ ללא להט ואידיאולוגיה קשיחה, אך האשכנזיות האליטיסטית שלהם הפכה לאבן נגף שעליה הם משלמים מחירים קשים. סיפור אישי
הזוג הצעיר הגיע לשליחות בעיירת הפיתוח עם הרבה התלהבות, אבל החיים בקסבה המזוהמת והאלימה של רחוב הרצל בקריה לא היו פשוטים. הפער המנטלי דווקא לא היווה בעיה, להורים שלי לא היה קשה להתערות בסביבה. משפחות המוצא שלהם נחתו ממרוקו היישר למעברה, ויושבו מאוחר יותר בשכונת ג'סי כהן בחולון (אמא) ובטירת הכרמל (אבא), כך שהשפה והסגנון התרבותי לא היו זרים להם.
אבל אחרי תשע שנים אמא הרימה ידיים. מה ששבר אותה היה אירועים כמו מזרק משומש ובלון לבן ארוך ומלוכלך שהבאתי מחדר המדרגות, האלימות הבלתי פוסקת בבית הספר, והעובדה שאת האופניים שהיא קנתה לי גנב פורץ מקצועי, שנתגלה כאח של חבר שלי מהכיתה. אי אפשר לגדל פה ילדים, היא אמרה לאבא ודחקה בו לחפש אלטרנטיבה איכותית אך זולה. לבית אל הם הגיעו די במקרה.
ההחלטה על קבלתם ליישוב הייתה דילמה לא פשוטה עבור פרנסי הקהילה. הם אמנם לא היו מרוקאים 'רגילים': בוגר ישיבת הסדר ובוגרת תואר מהאוניברסיטה העברית זה לא הקלאסיקה של אגף הרווחה, אבל בכל זאת, מרוקאים. ולא סתם, מרוקאים מקריית מלאכי. ועדת הקליטה הייתה צריכה לוודא שהיישוב לא ייפול בפח של משפחת מצוקה שתהפוך לנטל על אגף הרווחה והעבירה את ההורים שלי מסע גיבוש אינטנסיבי שכלל שני ימי בחינות פסיכוטכניות וראיונות צולבים. אבא עבר בקלות, אמא התקשתה קצת באלגברה ובטריגונומטריה. לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא גילתה נדיבות מפתיעה והחליטה להעביר אותה לפנים משורת הדין.
לקראת היום הראשון של הלימודים בכיתה ה' הורתה לי אמא להיכנס לכיתה של הקבצה א' במתמטיקה. אם יהיו בעיות תראה להם את הציונים שקיבלת בקריית מלאכי, אמרה לי בערב שלפני. למחרת, בשעה הנקובה של שיעור חשבון, נכנסתי לכיתה של הקבצה א'. חמש דקות אחרי תחילת השיעור נכנס רכז המקצוע, סקר במהירות את התלמידים והצביע עלי: "קריית מלאכי? בוא איתי. אתה לא שייך לכאן. אתה רשום בהקבצה ג'". אמא נלחמה כמו לביאה, התעקשה שבית הספר יבחן אותי במבחן מיוחד ולא ויתרה עד שהם החזירו אותי לכיתה.
על נוסחי התפילה, המקורות שנלמדו בשיעור "דינים" ושאר המרכיבים של החינוך הדתי בכלל לא היה מה לדבר. אצלנו מתפללים נוסח אחיד, הסביר לנו פעם רב בית הספר, עלינו מהרבה גלויות וכאן כולנו מיישרים קו. הנוסח האחיד של בית הספר בבית אל היה נוסח אשכנז כמובן.
אני מדלג על הרבה סיפורים קטנים, על הערות מעליבות לאבא בבית הכנסת ה'מרכזי', ועל התקוטטויות בין ילדים שהמורה המפריד טורח להזכיר לי כי 'כאן זה לא קרית מלאכי'. אנחנו קופצים לכיתה ח', לימי המיונים לישיבות תיכוניות. הישיבה הראשונה אליה ניסיתי להתקבל הייתה ישיבה לצעירים, ישיבת הדגל לאליטות הציונות הדתית שעל יד ישיבת מרכז הרב. התאמצתי מאד במבחן בגמרא וגם בראיון, אבל קיבלתי תשובה שלילית. אמא פנתה למנהל בית הספר בבית אל, שלמד עם אבא שלי בישיבת ההסדר והיה חבר של הרב האחראי על קבלת התלמידים בישיבה לצעירים. הוא הרים טלפון וחזר אליה עם תשובה: הם מילאו כבר את המיכסה. איזה מכסה, שאלה אמא. משתדלים לקבל לא יותר מ-15 אחוז של ספרדים כדי שלא לפגוע ברמה, הוא ענה לה.
הנסיון הבא היה בישיבת נתיב מאיר. בסוף הראיון הבוחן זרק לי הערה, אנחנו בונים כאן מנהיגות והתכנית התובענית לא מתאימה לכולם. גם לשם לא התקבלתי. בשלב הזה אמא הרימה ידיים ולא ניסתה כבר להילחם. בסוף נחתתי באור עציון, ישיבה שחרטה על דגלה את רעיון האינטגרציה אבל לא רצתה או לא הייתה מסוגלת להתמודד באופן רציני עם היישום של הרעיון. הפנימיה שם הייתה כמו הארלם של שנות השבעים: אירועים אלימים מידי לילה, ונדליזם, אמבולנסים, חילולי שבת כדבר שבשגרה, ורב חשוב אחד - הרב חיים דרוקמן - שלכאורה אחראי על הכול אך המעורבות שלו במה שקורה אצלו בחצר האחורית שואפת לאפס.
לאחר התיכון הגעתי לישיבת עתניאל. הישיבה, ייאמר לזכותה, הייתה עיוורת צבעים בנוגע למוצא התלמידים שלה. היא קיבלה את כולם. אבל הקבלה הייתה רק של האנשים, לא של התרבות והשפה הדתית שלהם. לפני הימים הנוראים שאלתי את ראש הישיבה האם ישנה היתכנות לנהל חלק מהתפילות בנוסח ספרדי. הוא ענה לי בציטוט מר' אברום שפירא ממרכז הרב: "בישיבה יש הרבה תלמידים מכל מיני עדות", ענה הרב לתלמידים, "אי אפשר שכל היום יריבו על הנוסח. לכן מתפללים בנוסח של ראש הישיבה. עבור ראש הישיבה – הישיבה היא הבית. התלמידים באים והולכים".
בניגוד לחלק מחבריי, התאשכנזות מלאה מעולם לא עמדה אצלי על הפרק. נוסח התפילה והפיוטים נשתמרו, נדירים מאוד המקרים שבהם אעלה כשליח ציבור שלא בנוסח ספרדי, והפסיקה ההלכתית שלי גם היא בהתאם למסורות יהודי מרוקו. יחד עם זאת אני לא משלה את עצמי, הזהות המזרחית שלי היא יותר משאלת לב ופחות מציאות ממשית. את כתבי אדמו"רי החסידות אני מכיר לפניי ולפנים אבל מעולם לא ראיתי את כתבי הסבא רבא שלי שהיה דיין ומקובל במרוקו. הם שוכבים שנים ארוכות כמיקרופילם באוניברסיטה ומחכים לחוקר שיגאל אותם משיממונם.
המצב הכללי של רוב בני הציונות הדתית ממוצא מזרחי קשה הרבה יותר. רוב חברי הילדות שלי בחרו באחת משתי החלופות: התאשכנזות מלאה או ויתור על ההשתייכות המגזרית לציונות הדתית. ביישוב עמונה לדוגמה, גם כשמחליטים שתפילת מנחה ביום כיפור תהיה בנוסח ספרדי נוצרת בעיה: המתפללים הספרדים לא מכירים את המנגינות שעליהן גדלו הוריהם ורובם לא מסוגלים לעבור לפני התיבה ולהוביל תפילה. דיברתי עם שני חברים לאחרונה, כוכבים עולים בין רבני הציונות הדתית. זהו קרב אבוד, מזמן הרמנו ידיים, ענו לי שניהם.
כשהתיישבתי לכתוב את השורות הללו, הרבה שנים אחרי החוויות מבית אל, שאלתי את עצמי מה גרם לכך שלא הפכתי לפנתר שחור. מדוע האירועים שחלקם תוארו לעיל לא ערערו את יסודות המוטיבציה להשתייך למגזר.
אני עונה לעצמי כמה תשובות: הראשונה קשורה בטעם אישי. אני לא מאמין בבכיינות. החיים הם זרימה והתהוות בלתי פוסקת של מעגלי קיום וזהות. בתוך העיגולים הללו האדם הוא ציר היושר שאמור לעצב ולתקן את המציאות ולא ליילל ולהתאבל על שקיות חלב שנשפכו.
השנייה היא הסלידה הנושנה שלי ממקופחים מקצועיים וממתקני עולם אובססיביים. אני רואה את העולם השטוח והחד ממדי שיצרו הפנתרים השחורים, הפמיניסטיות הרדיקליות, הצמחונים האלימים וחסידי דת השלום, והוא לא מגרה לי את בלוטות הטעם. רובם לוקים בעיוורון צבעים קשה שמחמיר עם השנים ומונע מהם את היכולת לראות נכוחה את המציאות, וחמור מכך, את היכולת לגשת אליה באמפתיה ולעורר אותה לשינוי.
והשלישית, כי באיזשהו מקום אני מסוגל להבין מה גרם לציונות הדתית האשכנזית להתנהג כך. גוש אמונים, כמו מפעל הישיבות, הוא תנועה שלא הייתה מצליחה בלי להט בלתי מתפשר, אידיאולוגיה קשיחה, ריכוז מאמץ ומיצוי הכוח. אם האבות המייסדים היו מבזבזים את האנרגיה על אינטגרציה חברתית לא בטוח שהם היו מצליחים לעמוד במשימות שהם הציבו לעצמם.
כך גם בעולם הישיבות. המטרה של ראשי הישיבה היא לעורר את הבחורים להתלהבות ולמגויסות מלאה לחזון הרוחני שלהם. תפילות הימים הנוראים בישיבה מתאימות למטרה הזו כמו כפפה ליד. זעקות י"ג מידות, ניגונים לוהטים וריקודים אקסטטיים אפקטיביים הרבה יותר מאשר הסגנון המשפחתי הרגוע והעגול של "לכו נרננה" המרוקאי.
האליטיזם ספג וסופג הרבה ביקורת מוצדקת: על ההתעלמות, על ההדרה, על הדחיקה של השוליים, על צרות האופקים. אבל אליטיזם הוא כמעט תנאי הכרחי לתנועות המבקשות לפרוץ דרכים חדשות ולפסוע בנתיב אשר לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. כור היתוך, מה לעשות, הוא תנאי לכל מהפכה חברתית, גם אם ניתן להתווכח על הטמפרטורה הרצויה שלו.
אבל, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה, האליטיזם מתאים לשלב הייסוד של תנועה חדשה, לשלב ההתהוות שלה. בשלב השני והשלישי שבו היא אמורה להתבסס ולהתרחב הוא הופך לאבן נגף, למחולל סטגנציה ושקיעה. הוא מונע את הפיכתו של האוונגרד האנרכיסטי למנהיגות מובילה שמסוגלת באמת ליטול אחריות. הציונות הדתית עברה מזמן את שלבי ההתהוות, והיום היא משלמת מחירים קשים על האשכנזיות האליטיסטית שלה.
המחיר הכבד והמיידי הוא המחיר החברתי הפנימי. המשבר, אבדן האמון וההתפוררות בקרב הצעירים הגיעו להיקף שכבר לא ניתן עוד להתעלם ממנו. ביצות הרווקים בירושלים ובגבעת שמואל מלאות בבוגרים מצולקים של מערכת החינוך הציונית דתית. הם נעים ונדים על הרצף שבין הפנים לחוץ ואינם מסוגלים עוד לגשר על הפער שנפער בין העולם שעליו הם גדלו בישיבות ובמדרשות לבין המציאות הנושכת בחוץ. היקפי הדתל"שיות והתמוססות המחויבות ההלכתית חצו מזמן את רף סטיית התקן הסביר והנסבל.
עכשיו תשאלו איך זה קשור לאשכנזיות. התשובה היא שאשכנזיות היא לא רק מוצא עדתי, אלא בראש ובראשונה תנועה בנפש. היא מבוססת על אתוס מערבי של פריצה קדימה, הצטיינות, חתירה הישגית, אמת בלתי מתפשרת, זרע שיורה כחץ, זכריות כובשת. כל אלו חשובים. כל אלו חיוניים לאוונגרד שרואה עצמו כמוביל ומכווין, אבל העולם בנוי מעיגולים ויושר, מרוח וגם מנפש, וחברה דתית שלא מפתחת הכלה ואהבה וחום לא מסוגלת לתת מענה.
הדתיות הספרדית גם היא תנועה בנפש. היא תנועה שצוררת בכנפיה את האנושיות, את המעגליות, את הקבלה ללא תנאי, את המרחב שמאפשר לפרחים לפרוח מבלי למשוך אותם בכוח למעלה. אלו חומרים שמהם עשויות קהילות בריאות שאינן מתרסקות על צוקים אידיאולוגיים בלתי עבירים. קהילות שמסוגלות גם להעמיד דור המשך ולא רק להבליח כזיקוק קצר ועוצמתי שנדלק וכבה. הספרדיות, כפי שכתבתי פה במאמר אחר, היא התנועה הנפשית שמאפשרת את כוח דהיתרא, אותו כוח שמסוגל לאפשר את קיומה של מסורתיות שאיננה מרסקת את ההלכה ואינה מעוותת את התיאולוגיה בגלל חולשתו של הטבע האנושי.
ברמה הלאומית, הציונות הדתית משלמת על הדרת הספרדיות גם מחיר פוליטי. נסו רק לדמיין איך הייתה נראית היום כנסת ישראל אם מפד"ל ההיסטורית הייתה בונה את עצמה כתנועה שמכילה גם את הספרדים הדתיים. האם היא לא הייתה מייתרת את תהליכי החרדיזציה והליטאיזציה שעברו על החברה הדתית־ספרדית? האם המנדטים של תנועת ש"ס לא יכלו להיות שייכים היום למפלגת הבית היהודי?
זה מתחיל, בין השאר, מהתנכרות להנהגה הדתית. איזו סיבה הגיונית יש לכך שהרב עובדיה לא הפך בחייו לפוסק הדור של הציונות הדתית? נכון, הוא לא למד את כתבי הרב קוק והרב סולובייצ'יק, אבל ברובם של הנושאים החברתיים, קו הפסיקה שלו מתאים לרוחה של הציונות הדתית כמו כפפה ליד. אגב, אם הוא היה מצטרף אל המגזר סביר להניח שהוא גם לא היה מפרסם את הפסק המפורסם שלו בנוגע לנוסחת "שטחים תמורת שלום".
אז נכון, המצב בזירה הזו היום הוא בלתי הפיך. אחרי שלושה דורות אין כבר כוח שיגרור את הספרדים החרדים בחזרה הביתה, אבל הציונות הדתית צריכה לחזור ולהפוך רלוונטית למעגלי ההשפעה של תנועת ש"ס, לשטח ההשמדה האלקטורלי שלה שאיננו חלק מהליבה התורנית והפוליטית שלה. צריך להפריד בין המרכז לפריפריה. את חכם שלום כהן אף אחד לא יגאל מהקללות והגידופים ואת אריה דרעי אף אחד לא יוציא מ"בית הקלפים" הציני והאכזרי שהוא בנה, אבל הציבור הספרדי המסורתי הרחב שעליו הם משפיעים ושאותו הם מתמרנים בהחלט בשל לשינוי.
חלק מהטעויות שעשתה הציונות הדתית בהקשר הזה היו תוצאה של קריאה לא נכונה של המפה. הכיפה הסרוגה מאז ומעולם שאפה להיות גשר, אבל בצד השני היא תמיד ראתה את החילוני הגמור המוצהר. הסמינרים של גשר מפגישים צעירים סרוגים עם קיבוצניקים ממזרע, ואת השריונים הפוליטיים, מפלגת "הבית היהודי" שומרת לדמויות מהימין החילוני. חתירה לחיבורים כאלו היא בעיניי סוג של עיוורון, כי עם הראשונים זה לא יקרה והאחרונים לא קיימים. פירוש, מול האליטות של השמאל הקיצוני מחד אין ולא תהיה שפה משותפת בעתיד הנראה לעין, ואנשי הימין החילוני מאידך מייצגים אחוז זערורי מאזרחי ישראל. למה לא לחפש את הבריתות עם הציבור הגדול מאוד שבפריפריה, ציבור שמסוגל הרבה יותר להזדהות עם רוחה של הציונות הדתית?
אין ספק שישנה גם חצי כוס מלאה. הציונות הדתית של היום איננה בית אל של שלהי שנות ה־80 והישיבות של היום אינן הישיבות התיכוניות של ראשית
אבל כל מה שהתרחש הוא עדיין טיפה בים. שינוי משמעותי לא יקרה בלי מוכנות לנטילת אחריות תרבותית עמוקה. כל עוד בתי הגידול של הציונות הדתית – האולפנות, הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר, המכינות והמדרשות – לא יפתחו את הדלתות ולא ירחיבו את העולם הרוחני והדתי שלהם, הציונות הדתית תישאר אליטה בועתית ומנותקת ולא תצליח להפוך למקור הזנה של תנועת המונים משמעותית.
את השינוי הזה צריך לתכנן כנייר של מדיניות ציבורית. הוא צריך להיפרט לפרטי פרטים של תוכניות ארוכות טווח. הוא חייב לכלול אלמנטים של שינוי יסודי בסילבוס של הישיבות והאולפנות, והיפתחות לעולם היצירה והפסיקה הרחב של רבני צפון אפריקה. ברמה הפוליטית יש לשאת בגאון את הדגל החברתי ולעודד פנייה יזומה לקהלים פוטנציאליים חדשים, וכן, גם לתת להם ייצוג פוליטי. כשבישיבת הר המור ובישיבת עתניאל יפתחו את תפילות יום הכיפורים ב"לך אלי תשוקתי" נדע שמשהו חדש באמת מתחיל.
ד"ר יהודה יפרח הוא ראש הדסק המשפטי במקור ראשון. המאמר התפרסם במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון"
.
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
