אסור לנו לתת מקום בתוכנו לתופעות "תג מחיר"
הגרפיטי שרוסס על בית הכנסת הבין-לאומי בתל אביב "זכה" לגינוי רפה מיו"ר מרצ, זהבה גלאון. הרב רפי פוירשטיין מ"צהר" חושב שחברה שלא יודעת להציב קווים אדומים, היא חברה בסיכון
הגרפיטי על קיר בית הכנסת הבין לאומי בתל אביב
ארגון רבני צהר
זה שקבוצת אנשים או בני נוער נסערה בעקבות פיגוע איננו מצדיק הפגנת שנאה קולקטיבית על קירות מסגד. זה שקבוצת אנשים נסערת בגלל 'חוק הלאום' או כל דבר אחר, איננה מצדיקה את מעשיהם, ואין לקבל בהבנה את רגשותיהם. חברה שלא יודעת להציב קווים אדומים, היא חברה בסיכון. היא חברה שמאפשרת לרקב פנימי לפרק מבפנים את התשתית שמדביקה אותה.
התורה לימדה אותנו שעל מנת להתקרב לריבונו של עולם נדרשות מצוות-עשה רבות מצוות שבין אדם לחברו, ומצוות שבין אדם לאלוקיו. חמשת הדברות הללו היו חרותות בלוח הימני של עשרת הדיברות. אך היה גם לוח שמאלי. בלוח הזה היו כתובות מצוות 'הלא-תעשה' כמו "לא תגנוב" ו"לא תרצח". הציוויים האלה נראים טבעיים וברורים. מדוע צריך בשביל זה תורה אלוקית? והתשובה היא כי לא די במה שאנו חשים, צריך קווים אדומים, כמו הפס הלבן החוצץ בין שני נתיבים, שתמיד לימדו אותנו שהנהג צריך לתפוס אותו כקיר בטון בלתי עביר.
ולכן את השיר נורא כמו 'אחמד' של עמיר בניון, שהוא יוצר נפלא, אנו צריכים להקיא מתוכינו בתיעוב. השיר נכתב כנראה בעקבות פיגוע בשכונה בה אני מכהן כרב, 'בהר נוף', לא גורם לי להבין את נפש המשורר. הגינוי לא יכול להיות בשפה רפה, הוא צריך להיות ברור וחד משמעי. אחרת, אנחנו
ומאידך, אמירות רפות מהסוג שנקטו בהם אנשי שמאל: "אנחנו מתנגדים למעשה, אך מבינים לליבם" של מי שהשחיתו בית כנסת, כביטוי להתנגדותם ל'חוק הלאום'. זוהי תחילת המדרון החלקלק המוביל לכרסומם של הקווים האדומים. כרסום שאמור לפרק הקודים ההכרחיים לקיומה של החברה שלנו.
אנו ניצבים בפני מערכת בחירות. במערכת הזאת מנבאים הסקרים האחרונים ניצחון די משמעותי למפלגות הימין. אם אכן כך יהיה, ניצחון הוא ניצחון. אבל ללא ספק יהיה כאן מיעוט גדול בכנסת ובעם, שימצא את עצמו מחוץ למעגל ההשפעה וההכרעה. המנצחים, לכשינצחו, יהיו חייבים לדבר עם העם כולו. גם ובעיקר עם אלה שלא ימצאו את עצמם ואת עמדותיהם במעגל ההשפעה. אסור שניצחון של הימין אם יבוא, יסמא את העיניים ויאטום את האוזניים של מנהיגי העתיד מלחוש, לחוות ולהתייחס למורכבותה של החברה שלנו.
לנצח זה יותר מלעשות את מה שאתה מאמין בו. הדוגמא הבולטת של מנהיג חזק ואהוד ביותר, שידע להכיל את האופוזיציה המרה שלו בתוך מעגל ההשפעה היה דוד המלך. הוא ידע להכיל את יואב בן צרויה, שהיה רמטכ"ל הצבא שלו, שקנאותו הובילה כמה פעמים את דוד כמעט לעברי פי פחת. ושמעי בן-גרא ואחרים, שחכמתו של דוד עמדה לו לדעת להכיל אותם בתוך הממלכה ומעגלי ההשפעה, על מנת לתעל את כוחותיהם לכיוון הרצוי גם אם לא בצורה מושלמת.
כל זה חשוב, אבל איננו בא במקום הרישא של דברי. אפס סובלנות כנגד פשעי שנאה, ואפס הבנה למניעיהם. וכן, לקווים אדומים ברורים בחברה המאותגרת שלנו.
הכותב הוא יו"ר עמית של ארגון רבני "צהר"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
