בין הלחם לחלב: המכולת שנלחמת על השבת בת"א
"מינימרקט ברמר" הקטן בתל־אביב הוא מרכז העצבים במאבק להחזרת השבת לרחובות העיר. בזמן שבעלי המרכולים מחכים להחלטה שתקבע אם יוכלו להפעיל את העסק בשבת, המכולתניק קובי ברמר מוביל את הקריאה לסגור גם את הרשתות הגדולות ביום המנוחה - ולא מטעמים דתיים, אלא כדי להציל את המכולות מקריסה
אם הייתי מצרפת פסקול לדברים שאומר לי המכולתניק קובי ברמר, ספק אם הוא היה דרמטי וסוער כראוי. ברמר מתאר את חוויות שבע השנים האחרונות בארשת משועשעת, כאילו הוא מספר לי על עוד זוג שהשתדך אצלו במכולת. בכל זאת יש לו תשעה כאלה ברזומה. "ואתה מחייך", אני אומרת לו. "איזו שאלה, איזה כיף. כולם מתייחסים אליי", הוא עונה, ומיד מתפנה להתעניין אם יש לי מישהי להציע לקליינט שלידו: "בשלן, רקדן, אשתו תהיה מאושרת".
גשם שוטף יורד על הרחוב התל־אביבי שמייצג אולי יותר מכול את החילוניות הישראלית פר־אקסלנס. בצעידה לאורכו קשה למצוא את המקום, 30 מטרים רבועים שהספיקו לעשות הרבה רעש. החיפוש אחר סימן מזהה, שלט מאיר שיסגיר שמדובר במכולת, עולה בתוהו, אבל משהו לבן מרצד מלמעלה. רק מקרוב מבחינים שהאותיות העמומות מתחברות ל"מינימרקט ברמר" בכתב ראי. רגע אחרי ההתהפכות המסורתית של המטרייה קלטתי: מישהו הפך את שלט הכניסה כך שגבו פונה לרחוב.
הפרצוף המחויך מאחורי הדלפק, שהספיק לצבור לא מעט הופעות בתקשורת, סימן לי שהגעתי למקום הנכון. העיתונות העניקה חיבוק גדול לחנווני שהפך לסמל המאבק כנגד פתיחת עסקים בשבת. בעלי האינטרסים חיבקו קצת פחות. "בגלל ההתנכלות אליי, בגלל הפקחים שמשגעים אותי עם קנסות, בגלל אלה שרוצים להראות לי מי שולט בעיר, הפכתי את השלט", הוא אומר. "מי שצריך, יודע איפה אני נמצא". ומי שהרגיש צורך, מצא. שכנים הגיעו וערכו הפגנות, ספקים הרעו את תנאי הסחר, קוקה־קולה בחרה להוריד את השלט שלה מחלון המכולת. נפתח גם דף פייסבוק, ששמו חסר המעוף לא הותיר תהיות באשר לתוכנו - "חרם על המכולת של קובי ברמר בשינקין 70 ת"א". אבל ברמר כבר שועל קרבות שבת ותיק, ולא מתכוון להתרגש.
גבר וגברת יושבים בתוך המכולת המצומקת שאליה אני נכנסת. "אנחנו קוראים לזה מועדון", היא מסבירה. "ביום יפה יש כאן פרלמנט בחוץ. שותים קפה, אלכוהול, מסתכלים על הרחוב". בחור גבוה נכנס פנימה. "התגעגענו אליך, קובי, איפה היית היום, תגיד לי?" הוא שואל. בבוקר נסע ברמר לכנס שדרות לחברה וידידות, קיבל פרס על פועלו, ונאם על מאבק השבת שהוא מנהל כמה שנים. החזיק דף שנכתב מראש, אבל היגג מהלב. עכשיו הוא מצ'פח את הגבוה ופונה אליי: "תדעי לך, אני אוהב אותו כמו את אחותי הקטנה". "יש לך אחות קטנה?" הגבוה מתעניין. "לא", ברמר עונה וכולם פורצים בצחוק. ככה זה בברמר־קומדי־קלאב.
"המכולת זה הכול בשבילי. זה האוויר, זה החיים, זה המשפחה", הוא אומר. "אני לא מרגיש שאני בעבודה, אני בחוג. תביני, אני לא נלחם כאן על כסף, אני נלחם על הבית". מישהי נכנסת. ברמר שולף קופסת סיגריות וינסטון מאחור, רושם בכרטיסייה והיא נעלמת. "מכולת היא עניין של התייחסות. ראית? אני יודע מה היא מעשנת. יש אנשים שמתקשרים ואומרים לי: קובי, תשלח מה שאנחנו צריכים. הם לא צריכים לתת לי רשימה, אני יודע מה הם רוצים. זה ערך. פה זה קיבוץ באמצע העיר. כל מי שחושב שתל־אביב מנותקת, לא מבין מהחיים שלו".
אלא שהקיבוץ האידילי הזה, יחד עם עוד עסקים קמעונאיים, חווה בשנים האחרונות משבר עמוק, ולא בגלל מה שנהוג לכנות בספיקת כפיים "שקיעת המכולת". "אין כזה דבר, זה בולשיט", ברמר אומר. "עובדה שחנויות מכולת חדשות נפתחות כל הזמן. לכי לפלורנטין, למרכז העיר, תראי עשרות מכולות בכל פינה. הכול עניין של ביקוש, וכולם מוכרים אותו דבר. יכול להיות שאנשים שפתחו בעבר הרחוק מכולת הזדקנו והתעייפו, לא היה מי שיחליף אותם, והמכולת נסגרה. אבל היום קם דור חדש. הוא לא קורא לעצמו מכולת, הוא קורא לעצמו פיצוצייה. אבל מה זה פיצוצייה? יש שם חלב, יש סיגריות, יש שתייה, יש לחם. ככה התחילה רשת am:pm", הוא אומר, ועם אמירת שם הרשת מתכרכמות פניו.
בשנת 2001 התרחש אירוע שעתיד לטלטל את עולמם – ואת מחזור מכירותיהם - של העסקים הקטנים בתל־אביב: רשת am:pm באה לעולם. מחנות קטנה ברחוב בן־יהודה, סטארט־אפ של גיא אדרי והאחים גל ורן בלינקס, היא צמחה לרשת שהציעה לתושבי גוש דן קנייה זמינה מסביב לשעון, שבעה ימים בשבוע. קניית הרשת בידי איש העסקים דודי וייסמן בשלהי שנת 2006 הייתה נקודת ציון דרמטית מבחינת בעלי המכולות. פריסת הסניפים גדלה, ושעות הפעילות של הרשת, כמו גם הצלחתה המקבילה של רשת 'טיב טעם', היוו איום עבור המכולתניקים שנהגו לפרוש עם רדת הערב לביתם.
"נשארתי בחנות עד תשע, מתחתי עוד קצת, אבל פקח עירוני הגיע ודרש שאסגור בשבע בערב", מספר ברמר. "שאלתי אותו 'למה לסגור בשבע אם רשת am:pm פתוחה כל הלילה?', והפקח אמר לי שהוא קיבל הוראה שרק העסקים הקטנים ייסגרו ולא הגדולים. אמרתי לו שלפי חוק שוויון הזדמנויות זה לא הגיוני. אם יש חוק הוא חל על כולם, כמו שברמזור אדום גם משאית וגם טוסטוס צריכים לעצור. אין חוק מיוחד למשאיות. או כולם או אף אחד. החלטתי שאם זה ככה, נשחק עד הסוף, נילחם גם על שבת".
עד המאבק הנוכחי המדמם, התקיים בתל־אביב מצב אבסורדי. חוק שעות עבודה ומנוחה, שנחקק בתחילת ימיה של הכנסת השנייה (1951), מעגן את זכות העובד למנוחה שבועית. בסעיף 9 שלו נאמר כי בימי המנוחה הקבועים בחוק "לא יסחר בעל חנות בחנותו" - סעיף שזכה לפרשנות מגוונת במהלך השנים, בכפוף לעמדת הצד הטוען. מי שאמור בסופו של דבר לאסור או להתיר את פתיחת העסקים בשבת הם חוקי העזר העירוניים. למעשה עוד לפני קום המדינה נחקק חוק עזר עירוני, שאושר בידי ממשלת המנדט, ולפיו תתאפשר פתיחת בתי אוכל בתואנה פרקטית: כך ניזונים רבים מאנשי תל־אביב. גם אם העיר רחשה פעילות בשבת, זו נעשתה בקול ענות חלושה, מהסיבה הפשוטה שלא היה בה צורך רב. תרבות הפנאי עוד היתה בחיתוליה, וראשי הערים המכהנים לא מיהרו לתת רשיונות לעסקים לפתוח בשבת.
אלא שבימים שבהם קובי ברמר הצעיר עוד היה מסיים את לימודיו בבית הספר, מגיע למכולת של ההורים ומכין שיעורי בית בפינה שהוקצתה לכך במחסן, ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') כבר היה עסוק בלבנות לתל־אביב את התדמית של "עיר ללא הפסקה". הוא היה הראשון שאפשר דה־פקטו בחוק עזר עירוני פתיחת מסעדות, בתי קפה ובהמשך גם בתי עינוג – אם כי עדיין בהגבלות רבות. מסחר, הצהיר ראש העיר שכיהן במשך ארבע קדנציות, הוא מחוץ לתחום. כך למשל נאסרה פעילותן של חנויות גלידה. השינוי הדרמטי הגיע בעידן רון חולדאי, עם פתיחתם התדירה של מרכולים ונקודות מסחר בשבתות. אלה אילצו את בעלי העסקים השכנים, הצנומים מהם, לפתוח בעקבותיהם כדי לשרוד, או לחלופין לכסוס ציפורניים בדאגה מבתיהם. עיריית תל־אביב עצמה עיניה, אפשרה את פתיחת המרכולים ולא אכפה את החוק. היא הסתפקה בקנס שבועי בגובה של 660 שקלים, שרבים מבעלי המכולות הקטנות לא יכולים לשאת, אך הוא חסר משמעות בעבור עסקים גדולים יותר. קופת העירייה התמלאה יפה מהקנסות הללו (כ־10.7 מיליון שקלים בחמש שנים), וזה בלי לקחת בחשבון את דו"חות החנייה שניתנים בקצב מעורר השתאות.
המכולות שניסו להילחם בשוק ופתחו את שעריהן בשבת, התקשו גם לשאת בעלויות ההעסקה של כוח אדם במהלכה. מאוחר יותר יכתוב השופט אליקים רובינשטיין באחת מהפסיקות בנושא, כי "שעה שבידי הסוחרים הקטנים, כגון חנויות מכולת, אין אפשרות לשכור
"הציגו את זה כמאבק של כפייה דתית מול הצביון החילוני של העיר", אומר ברמר, שתרם רבות מכספו למימון הקרב המשפטי. "לא יכולים להילחם בחוק, אז הפכו אותי למי שכופה שמירת שבת. ואני, כמו שאת רואה, לא בדיוק הרמב"ם או איזה אדמו"ר. בצרפת 'איקאה' פתחה ביום ראשון, וקיבלה קנס של חצי מיליון אירו ואזהרה שאם עוד פעם תעשה את זה, היא תיסגר לצמיתות. אבל פה במדינת היהודים זה עובד אחרת. "מישהו הכניס לאנשים בראש שהם חייבים לקנות חלב בשבת. לימדו אותם לחשוב שבלי זה אנחנו איראן. הם יכולים להמשיך עם המנטרות, אבל המאבק הזה התחיל כמאבק חברתי־כלכלי. בא אדם קטן כמוני, עומד מול טייקונים ששווים מיליארדים, ואומר: לא יהיה. החוק שווה לכולם".
המתנגדים אומרים שיש לך אינטרסים סמויים. שמישהו רוצה שתילחם את המלחמה הזאת.
"כן, אמרו שעומדים מאחוריי בעלי הון דתיים. ואני אומר להם: הלוואי, אמן. ברשותך, אני פונה לציבור: מי שרוצה לתמוך בי כלכלית, פיזית, נפשית, הסברתית - מוזמן להגיע. אני צריך את זה. את יודעת כמה אני מושקע בדבר הזה? את יודעת כמה הלוואות לקחתי?".
במחוזי הפסיד ברמר וחויב בהוצאות משפט בסך 70 אלף שקלים, שחלק נכבד מתוכם בחר לשלם במטבעות של 10 אגורות ("באתי עם שקים"). הוא הגיש ערעור לבית המשפט העליון בעזרתו של עו"ד דוד שוב המלווה אותו במאבק, ובספטמבר 2013 התקבלה הפסיקה: על עיריית תל־אביב לפעול לאכיפת חוק העזר לסגירת עסקים בשבת. מהעירייה יצאה הודעה כי בעקבות פסק הדין נקבעה מדיניות אכיפה חדשה, ולפיה תופסק הטלת הקנסות למשך שנה, ובמהלך התקופה הזו תוגש לאישור מועצת העיר הצעה לתיקון חוק העזר. ברמר ואנשיו הגישו עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי ובה טענו שהמדיניות הזמנית פסולה, כיוון שהיא מעניקה ארכה של שנה לכל מי שכבר הפר את החוק ("זה מה שנקרא לתת פרס לעבריינים", אומר ברמר). השופט קיבל את העתירה, ואף חייב את עיריית תל־אביב בהוצאות משפט של 60 אלף שקל. "דומה שגם עיניה המכוסות של אלת הצדק תוכלנה להבחין בצללים הכבדים העולים מכללים אלה", כתב השופט מאיר יפרח בחריפות.
יותר משמונה חודשים אחרי פסיקת בית המשפט העליון נוסח תיקון לחוק העזר העירוני, ולפיו תתאפשר פתיחתם של מרכולים ופיצוציות בשבתות ובחגים, בהתאם לרשימת רחובות המצורפת לחוק. בכל רחוב קבעה העירייה מכסה של מרכולים שיינתן להם היתר כזה. התיקון הובא למועצת העיר, זו אישרה אותו ברננה, והשלב האחרון היה סטמפה משר הפנים, פשוט וקל. אלא שאז, בחודש יוני השנה, קיבל שר הפנים הפורש גדעון סער החלטה בלתי פופולרית בעליל: לא לאשר סעיפים משמעותיים בתיקון חוק העזר העירוני, ולאפשר פתיחת מתחמי מסחר מסוימים בלבד. בנימוקיו טען כי יש בתיקון מתן הכשר לעסקים ש"במשך שנים רמסו את חוק העזר ברגל גסה", וכי "חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה". סער נבר בין כתביהם של גדולי המשוררים כדי לגייס גם את ביאליק למאבק, וציטט ממכתב ששיגר האחרון בשנת 1933: "עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם".
ההחלטה הרימה על סער קול צעקה. האשימו אותו בחזרה בתשובה, בחנפנות לסיעות חרדיות, האשימו את גאולה, את הולדת בנו, טענו שפגע וברח (בטוקבקיסטית זה נשמע יותר רע), וסער הפך לפנים הפוליטיות של המאבק על השבת. בעירייה שקדו על תיקון חדש, שמציע פתיחה דיפרנציאלית של העסקים בהסתמך על מדידת ביקוש. העיר חולקה לתשעה אזורים, כשבכל אחד מהם עמדו לזכות כמה עסקים, לפי הגרלה, בהיתר לעבוד בשבת ("ראש העיר עושה חיש גד בעירייה", מגדיר זאת ברמר). כשהתיקון הזה הוגש, סער כבר החליט לא להחליט, והשאיר את הסוגיה על שולחנו של שר הפנים הבא. 26 אלף חברי דף הפייסבוק "תל־אביב לא שומרת שבת" לא ידעו את נפשם מאושר על חילופי השרים. את רוח התגובות לידיעה אפשר לתמצת באחת מהן: "קולולולולו".
עד שיאושר התיקון לחוק העזר על ידי השר הנכנס, הגישה עיריית תל־אביב לבית משפט לעניינים מקומיים בקשות לעשרות צווי סגירה לעסקים פתוחים בשבת. אלא שבתפנית בלתי צפויה בעלילה, הורה בית המשפט לפני כשלושה שבועות לבטל את הצווים. הנימוק: כיוון ששר הפנים היוצא סירב לאשר את התיקון, ובו בזמן נמנע מביטולו בתקופת 60 הימים שהוקצתה לעניין, צווי הסגירה כפופים לחוק החדש שדווקא מאפשר לבתי עסק מסוימים לפעול בשבת - ולכן נוצר ניגוד בלתי אפשרי.
בינתיים, ברמר ובעלי המכולות לא התכוונו לוותר, והגישו עתירה נוספת לבג"ץ נגד פתיחת מתחמי המסחר שסער כן אישר בהחלטתו הראשונה. בימים אלה הם ממתינים לפסיקה בעתירתם, וכן מכינים עתירה לבית המשפט העליון בדרישת שלמרות החלטת בית משפט לעניינים מקומיים, החוק לא יפורסם ברשומות ולא ייכנס לתוקף. "כל שאנחנו מבקשים הוא שעד קבלת ההחלטה, חוק שעות עבודה ומנוחה יקוים, זה הכול", אומר ברמר.
תמיד היית איש של מאבקים, מאלה שבוועד בית ספר?
"לא, איפה. אני הייתי במגמה סולארית, יושב בים ומשתזף. כל התעודה שלילית. היה מקצוע אחד שקיבלתי בו 90, שירה. אבא שלי אמר: עם כאלה ציונים עוד יש לך כוח לשיר?"
מכיוון הקבינט נשמעים קולות צחוק רמים. הוא בן 44, בזוגיות ואב לשתיים. הוריו עדיין עושים בוקר־בוקר את הדרך מרמת־גן למכולת השינקינאית. מבין חמשת ילדיהם, רק קובי נדבק בחיידק. נשאב לחיי המכולת והפך לממשיך דרכם. בחמש וחצי בבוקר מתייצב, עובד עד תשע בערב. בשעות הצהריים גונב קפיצה הביתה, רחוב אחד משם, להקריא סיפור לבנות. אני מנסה לגשש מה הצביע בבחירות; דעותיות הימניות כבר שורבבו במהלך שיחתנו, משנתו החברתית נמצאת על הדלפק לכל האורך. בבחירות האחרונות, מתברר להפתעתי, הוא הצביע "יש עתיד" ("רציתי שיהיה עתיד, בסוף אין"). ברמר מציין שהוא מאמין בעקרונות החברתיים של מרצ, "רק חבל שהם שכחו אותם בדרך". הוא קיווה שאנשי המפלגה ילוו אותו במאבק החברתי הנוכחי, בסוף הפכו אלה ליריביו הגדולים. בינתיים התאגדו ברמר ועוד אלפי בעלי עסקים קטנים ככוח פוליטי, "ואנחנו נהיה אחת מקבוצות ההשפעה הגדולות". הוא מנהל כבר משא ומתן עם מפלגה חדשה שאמורה להיוולד בקרוב, אבל מנוע מלספק פרטים.
בטלפון סיפר לי ברמר שבעקבות המאבק יש ירידה גדולה במכירות. "הרגו לי את החנות", אם לדייק. בפועל אנחנו לא מצליחים להשלים משפט, כי קליינטים נכנסים בכל רגע לחסות בצל קורתו. "הייתה לי עבודה פי מאה", מסביר ברמר. "פה אנחנו נמצאים באזור שמאלני קיצוני שרואה בי סמל לכפייה דתית, אבל הם התבלבלו קצת. במקום שסוף־סוף יוכלו לעשות פה את הסוציאליזם שהם מדברים עליו כל כך הרבה, במקום להילחם בעבדות מודרנית, הם נכנסים בי. הם לא מבינים שאני מייצג אותם.
"לכמה מאלה שצועקים על חופש ושוויון וסוציאליזם, אכפת באמת מהבחורה האתיופית שעובדת כל הלילה בלי לישון? הם מכניסים אותה למעגל עוני אינסופי. הבחורה הזאת, שאוספת גרושים, ישנה ביום והילדים שלה מסתובבים בחוץ. אכפת להם מהמעגל הזה בכלל? כמה מאות ילדים הלכו בשנה האחרונה לפנימיות, כי האמהות שלהם עובדות בלילה? אם תקראי את המחקרים של לשכת הרווחה את תבכי. וכל זה - כי אנשים רוצים כוס חלב בשבת. אז הפכו אותי לסמל לכפייה דתית, שיהיה להם לבריאות". אני פונה לאחד הלקוחות המבוגרים שפסע פנימה. מוקדם יותר הוא אמר לאחד הנוכחים, בהקשר אחר, "יש לי בעיה עם חזרה בתשובה, מי שנולד ככה אני סולח לו, אבל מי שעובר לשם זה סיפור אחר". לכן אני מוצאת בו מועמד טבעי לדיון בסוגיית השבת. "יש היגיון בשני הצדדים", הוא אומר. "מצד אחד בעלי עסקים נדפקים, אבל מצד שני אתה צריך דברים בשבת, ולמה לא". אז מה הפתרון, אני שואלת אותו. "לא יודע, לא באתי לפתור את צרות העולם, באתי לקנות בקבוקי מים". "לי יש פתרון", ברמר מתערב. "קונים קרטון חלב בשישי וזהו. גם ככה במוצ"ש הכול פתוח". מני, הגברת והגבוה לא עזבו. הם מקשיבים מהצד, מהנהנים לקול טיעוניו.
הקליינטים שלך פה תומכים במאבק?
"הם לא תומכים ברעיון, הם תומכים בי. אני האישיו. אני לא יודע כמה מהם מבינים באמת את החשיבות של עסק קטן. את יודעת, בכל העולם הרשויות באות ומחזיקות עסקים קטנים. בארצות הברית יצא ספר בשם 'מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות', שמדבר על ערים נטושות. איך יודעים שעיר מתה? כשמרכז העסקים הקטנים מת. עסק קטן הוא מרקם חיים. השכנים באים, ו'קובי תביא לי', 'קובי תרשום לי', 'הטכנאי יבוא, תן לו מפתח'. היום אנשים לא מכירים, אז נפגשים במכולת.
"כשהתחלתי את המאבק הייתי חנווני פשוט, היום אני מייצג את העסקים הקטנים. שימי לב שגם הטמבוריות השכונתיות, בתי המרקחת, חנויות הספרים הקטנות – כל אלה נמחקים, ולמה? כי הרשתות שעובדות בשבת מחקו אותם. קחי דוגמה מבחוץ: מתחם געש פתוח בשבת וגורם לכל העסקים בנתניה לקרוס. למה? כי מי שקונה נעליים ביום שבת לא יקנה ביום ראשון. נעליים קונים פעם אחת".
ברשתות הגדולות, מסביר לי ברמר, הוא לא נלחם. ה"ויקטורי" שלידו לא מאיים עליו, למרות המחירים הנוחים והמבחר הגדול. "זה לא מעניין אותי, הוא פועל לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. אנשים אוהבים אותי כי אני קטן ואני נותן שירות אישי", הוא טוען. למרות ההתעקשות שהמאבק הוא כלכלי גרידא, ספרי הקודש במדף מעליו מסגירים משהו מהברכיים שהתחנך עליהן. הספרים של אבא מוריס, שממשיך לעבוד גם בגיל 82, אבל הנשמה היתרה של ברמר הגיעה מעצמה. "עם הזמן נכנסתי לשבת. פתאום הבנתי מי אני, על מה אני נלחם", הוא אומר. "אני מודה שכשאתה גר בישראל אתה כל הזמן עסוק במרדף. אני בא מבית מסורתי, אבל לא התעניינתי בזהות שלי. פתאום דרך המאבק הזה גיליתי את הקידוש. לפני כן מה היה לי ולזה".
הפכת לפחות להיות יקיר הדתיים?
"לא, ממש לא. דתיים לא סובלים אותי. זה מלחיץ אותם, הם פוחדים שאני גורם לכפייה דתית והם יסבלו מזה בסוף. הם גם קונים בחנויות שלהם, זולות יותר".
בקיצור, נשארת בודד במערכה.
"אני הולך בדרך שלי, ואני ניצחתי כבר ברגע שיצאתי למאבק ולא נתתי להם לדרוך עליי. אני לא חייב לנצח כדי לנצח. אני אומר שאף אחד לא יפחד להילחם כשהוא רואה עוול. גם אדם קטן, שיקום ויילחם. אפשר לשנות. הכול פתוח והכול אפשרי. בינתיים, כמו שאת רואה, הגדולים התרסקו וחברות נסגרו. אני מאמין שהעולם עגול, יש לו אינרציה: אתה עושה רע פה, הגלגל יסתובב ויתפוס אותך שם. מה הם רוצים לעשות פה, כל אלה שצועקים 'חופש'? חברה של עבדים? כי זה מה שזה, חברה של אנשים שעובדים מסביב לשעון בלי הפסקה. מוכרים עכשיו שלט, 'לא נעים לראות am:pm סגור'. אבל למי לא נעים? לבעל המניות ברשת. "אותי מעניין רק להביא אוכל הביתה ושהבנות שלי יהיו מאושרות, זה הכול. אין לי מניירות. אני ומשפחתי חיים מצוין. לא נוסעים לחוצלארצים וכאלה, אנחנו אנשים עובדים. כל אלה שמדברים על ברלין וכמה קשה פה, שייסעו. הם ייסעו ויגלו שהכול סגור שם בראשון, גם שם איראן".
נניח שבבג"ץ מחליטים שזהו, סוגרים בשבת. איך אתה יוצא לחגוג?
"יושב במכולת, אוכל במבה עם החבר'ה. מה רע".
מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה: "הטענות בדבר אפליית העסקים הקטנים הן מופרכות, ועומדים מאחוריהן גורמים אינטרסנטיים המבקשים לפגוע בצביונה הייחודי של העיר. "המציאות המשפטית המורכבת והוויכוח הנוקב בחברה הישראלית על צביונה של השבת, הביאו את העירייה לנקוט לאורך השנים במדיניות אכיפה מאוזנת הנמנעת מ'הכול או לא כלום', ומאפשרת לתושבי העיר לחיות בחופשיות גם בשבת. תל אביב־יפו נדרשה להיות חלוצה לפני המחנה ולהכריע על הצביון הרצוי והמתאים של השבת במדינת היהודים בעיר חופשית. הדבר אינו פשוט, ורשויות רבות חיכו למוצא פינו. "העירייה מצאה את הדרך המשפטית להגדיר בחוק את המציאות התל־אביבית המאוזנת, שרובם המכריע של תושבי העיר חיים עמה בשלום. רובה הגדול של הפעילות המסחרית המאפיינת את העיר במהלך השבוע, לא מתקיים בשבתות. בנוסף יש לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הפועלות בכל ימות השבוע הן לעתים המזווה. על פי ההצעה החדשה, העירייה תאפשר ל־165 מרכולים לפעול בשבת. מנגנון ההגרלה בין מבקשי ההיתרים ייתן עדיפות למרכולים ולקיוסקים בקרבת צירים ראשיים ואזורים מסחריים. המנגנון יאפשר תמהיל של קיוסקים ומרכולים שייתנו שירות מגוון, המתאים לצורכי האוכלוסייה השונים. כך תתאפשר פתיחת מרכולים קטנים כגדולים בשבת באופן שייתן הזדמנות שווה לעסקים שקודם לכן לא היו יכולים לפעול בשבת. יש לציין כי רוב העסקים הפועלים בשבת הם עסקים קטנים ולא סופרים גדולים".
הכתבה פורסמה במוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
