ניצולי השואה באוקראינה נאלצים שוב לברוח
בין מאות אלפי הפליטים במלחמה הניטשת באוקראינה יש גם אלפי יהודים שעזבו את בתיהם ומקום עבודתם ונאלצו להימלט הרחק מהקרבות. מסע אל "מחנות הפליטים" היהודיים: בית אבות שהפך למקלט לניצולי שואה שחזרו לברוח, דירות דלות של משפחות שאיבדו הכול, ואנשים שמגלים, אולי לראשונה, שיש מי שמוכן לקלוט אותם. סיפור של קהילה במצוקה
אנו מופנים לבית הכנסת, שם מחכים הפליטים. כארבעים בני אדם - נשים, גברים, ילדים, סבים וסבתות – ולכולם אותו ייאוש בעיניים. כן, למזלם יש להם מקום לינה ושלוש ארוחות כשרות ביום, אך הם רוצים לחזור הביתה, לחזור לעבודה וללימודים, לחזור לחיים. "משהו רע קורה כאן, אני לא מצליח לחשוב על מילה שיכולה לתאר זאת", אומר לנו לייב צוקרמן (82), ניצול שואה וזקן השבט המקומי. "ההבדל בין מה שקורה עכשיו ובין מלחמת העולם השנייה הוא שאז פינו אותנו במאורגן מהערים באוקראינה לאוזבקיסטן. אז לא היינו פליטים, ואילו הפעם פשוט ברחנו".
את שנות מלחמת העולם השנייה הוא עבר בבית יתומים, משם נשלח מדי יום לשדות לקטוף כותנה, שהייתה דרושה לייצור מדים לחיילי הצבא האדום. יותר משבעים שנה אחר כך, עם פרוץ המהומות באוקראינה, מצא עצמו נמלט עם משפחתו מהעיר לוגנסק לדונייצק. כשגם בדונייצק חלה הידרדרות, המשיכה המשפחה לדניפרופטרובסק. על חברי הקהילה היהודית שקלטו אותם יש בפיו רק מילים טובות. "הם ממש הוציאו אותנו מהלהבות. כרגע אנחנו חיים פה חיים שלווים ונעימים, אבל אנחנו רוצים הביתה", אומר צוקרמן. כל היושבים בחדר מהנהנים בראשם, וכמה מהנשים דומעות. "הבעיה היא שבמצב הנוכחי אי אפשר לחזור לשם. מעבר לעניין הביטחוני, הממשלה האוקראינית לא נותנת פנסיות למי שמתגורר באזורים האלה".
בעיית הקצבאות היא אחת הנקודות הכאובות ביותר לפליטים, בפרט המבוגרים שבהם. מצד אחד, כולם היו רוצים להישאר בבית, בלוגנסק או בדונייצק; מאידך גיסא, מי שמתגורר באזורים שהכריזו על עצמאות כבר לא מוכר בידי שלטונות אוקראינה כאזרח, ואינו יכול למשוך תשלומי פנסיה או קצבאות ביטוח לאומי. לכך נוספת כמובן בעיית היעדר התשתיות. "היינו במשך 45 ימים בלוגנסק בלי חשמל ומים", מספר צוקרמן. "גם כשיש מים, הם לא מתאימים לשתייה אלא רק לשטיפת הרצפה".
כניצול שואה, חשבת שתצטרך שוב לחיות במנוסה?
"לא. בסיוטים הכי גרועים שלי לא יכולתי לדמיין מצב כזה. זה לא טוב, זה נגד ההיגיון".
פתיתי שלג גדולים ואווריריים כיסו לפני שבועיים את אדמת אוקראינה, והטמפרטורה צנחה למינוס 21 מעלות. במדינה, שמורגלת בחורפים קשים, לא מתרגשים משלג כבד, אך הפעם הוא הקדים את בואו בחודש, והעתוי גרוע במיוחד. כחצי מיליון תושבים ממזרח המדינה חיים כפליטים, וחורף קשה עלול להיות הרה אסון בשבילם. כן, שמעתם נכון. במדינה אירופית בשנת 2014 יש מאות אלפי פליטים שבן לילה איבדו את בתיהם, את מקום עבודתם ואת כל שגרת חייהם. גברים, נשים וילדים נאלצו לעזוב את הערים שהפכו לשדות קרב, ולצאת אל הלא נודע. מאות אלפים אחרים נותרו בבתיהם אך חיים בתת־תנאים, בלי חשמל, מים או גז. העולם כמעט אינו מודע למצבם, וגם אלפי הפצועים שאינם מקבלים טיפול רפואי ראוי לא זכו להתגייסות בינלאומית.
הכול החל בסוף 2013, כשבאוקראינה פרצו הפגנות סוערות בדרישה לסלק את הנשיא ויקטור ינוקוביץ', שנטה לשיתוף פעולה עם רוסיה ונמנע מחתימת הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. מוקד המהומות היה בכיכר מיידאן שבקייב, במרכז המדינה, ומשם צמחה תנועת "יברומיידאן" העממית. בחודש פברואר סולק ינוקוביץ', והשלטון במדינה עבר לידי הגורמים הפרו־מערביים. רוסיה כמובן לא אהבה
בתקופת המשבר בקרים פרצה התקוממות פרו־רוסית גם בערים דונייצק ולוגנסק. בעקבות המהומות הקשות נפגעו קשות התשתיות במחוזות הללו, ותושבים רבים החלו לברוח. הבדלנים הכריזו על רפובליקה עצמאית, נובורוסיה, בחבל דונבאס, שבו שוכנות דונייצק ולוגנסק. כוחות גדולים של צבא אוקראינה הוזרמו לאזור והחלו לנהל קרבות כבדים מול הפרו־רוסים, אך לא הצליחו להשיב לידי ממשלת אוקראינה את השליטה בחבל. בתוך המסה העצומה של פליטים שנמלטה מחבלי הארץ שבמזרח, כמה אלפים, ואולי אף עשרות אלפים, הם יהודים. חלקם הקטן דתיים או מסורתיים, הרוב הדומם הם כאלה שהקשר שלהם ליהדות דל מאוד, תוצאת שנים רבות של שלטון קומוניסטי. אך גם הקשר הזה מספיק כדי שארגונים יהודיים יירתמו לעזרתם. עשרות "מחנות פליטים" הוקמו ברחבי אוקראינה במיוחד בשביל היהודים ממזרח המדינה - בבתי אבות, באכסניות, במחנות קיץ ובדירות ארעיות. בשקט־בשקט דואגים כמה ארגונים לספק להם קורת גג זמנית, מזון ובגדים לחורף המקפיא של אוקראינה.
את הפרק הראשון במסע שלנו אל הפליטים היהודים של שנות האלפיים מנווט זליג ברז, מנכ"ל הקהילה היהודית החמה של דניפרופטרובסק. בבית האבות בעיר מספרת לנו צופיה מינוק, תושבת דונייצק בשנות ה־50 לחייה, כיצד השתלטו הבדלנים הפרו־רוסים על עירה. "הם ירו בכספומטים, הרסו בתים והחריבו את כל בתי הדפוס שבהם הדפיסו את העיתונים. לאחר מכן פוצצו את שדה התעופה והחלו לתלות כרזות תעמולה ברחבי העיר. פתאום החלו להופיע חיילים במדים ורעולי פנים חמושים. היינו חייבים לברוח". היא מדגישה כי בניגוד למה שפורסם בתקשורת, לא כל תושבי לוגנסק ודונייצק רצו להיפרד מאוקראינה. "פוטין גם כך לא יקבל אותנו", היא אומרת.
לפליטים אין מקור מידע אמין שיעדכן אותם על המתרחש בעריהם ובבתיהם. כולם ניזונים משמועות וכך גם מינוק, שחוששת מאוד לגורל בני משפחתה וחבריה שנותרו מאחור. "הבנתי שהולכים להטיל מצור על העיר. יאסרו על אנשים לצאת, ומי שינסה יסתכן במוות. אנחנו רוצים הביתה, אבל אנחנו גם רוצים לחיות", היא אומרת בבכי גובר.
בבית האבות אנו פוגשים גם את מייקל זמרודין (23), בחור דתי עם ציציות משתלשלות. הוא היה אמור להתחתן במהלך הקיץ, אך בעקבות המהומות נאלצו הוא וארוסתו לדחות את האירוע. כבר ארבעה חודשים השניים שוהים כאן, בדניפרופטרובסק. דחיית החתונה היא לא הגדולה שבטרדותיהם. אביו של זמרודין נשאר בדונייצק, מפני שהסבתא המבוגרת אינה יכולה לצאת למסע.
"אין לדעת איך הם ישרדו. אין פנסיה, אין אוכל, אין כלום. לפחות לנו הקהילה היהודית מסייעת במגורים, אוכל ומים, וזה לא מובן מאליו. אני רוצה לעלות לישראל", מוסיף זמרודין. "המצב באוקראינה גם ככה לא טוב. אתה יכול לעבוד 24 שעות ביממה, ולקבל 150 דולר". במהלך הסיור בבית האבות הנאה מספר לנו ברז שהקהילה מטפלת כעת ב־260 יהודים שנמלטו מהקרבות. הפליטים השוהים כאן מסייעים בתחזוקת המקום, מתוך רצון להביע את תודתם למארחים. בין השאר הם מנקים את החצר משלג, עוזרים במטבח ומארגנים פעילויות. ברז עצמו אומר שאינו מסוגל לדמיין איך היה מצליח לחיות בצורה כזו עם משפחתו. "זה פשוט שובר לי את הלב בכל יום מחדש", הוא אומר.
ארגונים רבים, קרנות ותורמים פרטיים נחלצו לסייע ליהודי מזרח אוקראינה בשעה הקשה הפוקדת אותם. סיוע כלכלי מגיע בין השאר מהפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, וכן מ"הקרן לידידות", שמלבד התמיכה הקבועה שלה ביהודי אוקראינה העבירה מיליוני דולרים לטיפול במצוקה הנוכחית. מי שעובד בפועל מול הפליטים הם בעיקר אנשי ארגון הג'וינט ונציגי הקהילות היהודיות שברחבי אוקראינה - קהילות חב"ד וקהילות חרדיות־ליטאיות וציוניות. בכל עיר עם קהילה יהודית תמצאו פליטים יהודים מהערים והכפרים של מזרח המדינה. האמידים יותר הצליחו לרכוש דירות במדינות אחרות, או לעלות לישראל.
אחד ממובילי מבצע הסיוע הוא הרב שמואל קמינצקי, רבה של דניפרופטרובסק. קמינצקי, אב לתשעה וסב לשניים, הגיע לכאן בשנת 1990 כנציג חסידות חב"ד. "זו הייתה שליחות קשה מאוד בהתחלה", הוא אומר. כיום, 24 שנים אחרי, עומד הרב קמינצקי בראש קהילה יהודית גדולה ומבוססת, שחברים בה בין היתר כמה אוליגרכים ומיליארדרים יהודים. הללו שיתפו פעולה בהקמת המרכז היהודי "מנורה", שמעטים כמותו בעולם: 60 אלף מ"ר של שטח בנוי הכוללים את בית המלון המפואר ביותר בעיר, מסעדות כשרות ובתי קפה, בתי כנסת ובתי מדרש, סופרמרקט כשר, משרדים של ארגונים יהודיים שונים וגם 1,400 מזוזות. הקומפלקס האדיר, שהוקם בסכום צנוע של 100 מיליון דולר, משמש כעת גם מעין מרכז שליטה לטיפול באלפי הפליטים. באופן סמלי, משרדו של רב העיר נמצא בקומה ה־18 של המגדל הגבוה במרכז מנורה. הרב קמינצקי מספר לנו שבאוקראינה חיים היום כחצי מיליון "יהודים הלכתיים". אם סופרים את זכאי חוק השבות ו"זרע ישראל" - בעלי דם יהודי כלשהו - המספר מטפס עד למיליון. "זו הקהילה היהודית החמישית בגודלה בעולם, וצריך להתייחס אליה ככזו", מסביר קמינצקי.
על הפליטים הוא אומר: "הם פשוט מסכנים. חלקם בעלי עסקים מצליחים, אנשים נורמטיביים בעלי חיים נורמטיביים, היו להם חברה ומעמד - והם פשוט איבדו הכול. הם שבורים ורצוצים, חלקם הפכו בן לילה לעניים ממש". הפליטים שמגיעים לעיר סובלים לדבריו גם מפחד שאינו מרפה. "יש מהם שטוענים שהמורדים או אנשיו של פוטין עוקבים אחריהם. חלקם חוששים להראות את פניהם ברחוב, שלא לדבר על ראיונות בכלי התקשורת המקומיים".
בבתי הספר של הקהילה, מספר הרב קמינצקי, השייכים לרשת "אור אבנר", לומדים היום כשישים ילדים ממשפחות הפליטים. חלקם חיים כאן בפנימיות בעוד הוריהם מתגוררים בערים אחרות, עד יעבור זעם. "הגיעו אלינו משפחות שלמות, ואנחנו עוזרים להן בהתחלה בדיור מרוכז במחנות פליטים, ולאחר מכן בשכירת דירות באופן זמני או לטווח ארוך. ידוע לנו על כ־4,500 יהודים קשישים שממשלת אוקראינה לא מוכנה לשלם להם פנסיות כי הם גרים בערים בשליטת הבדלנים. השלטונות אומרים להם: צאו משם, ותקבלו את הפנסיות. אבל חשוב להבין שפיזית, מנטלית וכלכלית, לא כולם יכולים לעזוב".
שיחתנו נקטעת כשהרב מתבקש להגיע לטקס ברית מילה לנכד של אחד מעשירי הקהילה, באולם האירועים הענק שבקומפלקס. "גם המוהל פליט", הוא מספר. המנה שתוגש לכל אחד ממאות המוזמנים לאירוע עולה קרוב ל־300 דולר. זה מעיד משהו על המיפוי הסוציו־אקונומי של הקהילה: יש מיליארדרים ויש עניים מרודים, פליטים ומקומיים. "מעמד ביניים אין כאן", אומרים לנו בקהילה. את לוניה (אריה) קרסנפולסקי אנחנו פוגשים בבית הקפה הכשר "קופי לייף", המזכיר מאוד סניף של רשת סטארבאקס האמריקנית. גם קרסנפולסקי הוא פליט: בחודש יולי ברח מדונייצק, והשאיר מאחוריו דירה ועסק מצליח לבגדי גברים. "אני מוכר בעיקר חליפות ויש לי גם חנות באינטרנט", הוא מקדים, ומנסה בדרך אגב למכור לי חליפה, "רק 150 עד 200 דולר". לפני שעזב את דונייצק, הוא מספר, הספיק לשבת בשבי. "במשך חמישה ימים הייתי בבית כלא מאולתר של הבדלנים הפרו־רוסים, בבניין שהיה שייך בעבר לקג"ב. התפללתי לקב"ה בכל יום שישחררו אותי לפני שבת. אמרתי 'כל עם ישראל חוגג את השבת, ורק אני אהיה תקוע פה?' לשמחתי, לפני שבת השתחררתי".
למה עצרו אותך?
"חשבו שאני מרגל. הייתי אקטיבי, פעלתי בפייסבוק וגם סייעתי לצבא האוקראיני. אני דעתן, לא חוסך את עמדותיי. בסך הכול הם התנהגו אליי בסדר, לא התעללו. אין לי אפילו בעיה שתכתוב את השם שלי בכתבה".
אשתו וילדיו נמצאים איתו בדניפרופטרובסק, אבל הוריו עדיין תקועים בדונייצק, מה שמדאיג אותו לא מעט. "אני כל הזמן מנסה לשכנע אותם לבוא לפה. אבא מסכים, אבל אמא פוחדת. היא חושבת שיאנסו אותה. תבין, היא בת 80, אבל שטיפת המוח של פוטין דרך המדיה שם הטריפה אותה. פוטין הוא פוץ", קובע קרסנפולסקי, שכאמור אין לו שום בעיה להביע את דעתו. "האנשים שלו עוקבים אחרי כולנו". לדבריו, הוא נהנה מאוד מהקהילה ומהחיים החדשים בדניפרופטרובסק. "אני מרגיש כאילו אני נמצא בירושלים בזמן המקדש. לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות כאלה חיים יהודיים".
התגובה של הישראלי הממוצע לידיעות על משברים שחוות קהילות יהודיות בתפוצות היא בדרך כלל בשאלה למה הם לא עולים לישראל, ואת השאלה הזו הצגתי למקסים לוריא, שליח הסוכנות היהודית למזרח אוקראינה. לדבריו אכן יש זינוק במספר היהודים העולים מאוקראינה לישראל, ומתחילת השנה גדל מספרם ב־300 אחוזים.
"עד עכשיו הרבה משפחות לא חשבו על עלייה לארץ, ופתאום זו אופציה", אומר לנו לוריא במשרדי הסוכנות במרכז מנורה. "קיבלנו טלפון מסבתא יהודייה בעיר ליד דונייצק. היא אמרה, 'אני מבקשת שתאספו אותי מהבית, המזוודות מוכנות, אני רוצה לעלות לארץ'. היא סיפרה שטיל פגע בדירה שלה ושהיא לא מסוגלת לחיות שם יותר, גם אם זה אומר שהיא מוותרת על הדירה. 'רק תבואו כבר', התחננה". לוריא, שעלה ארצה מאוקראינה לפני שמונה שנים, הגיע לדניפרופטרובסק יחד עם אשתו וילדיו לפני כחצי שנה, בעיצומם של הקרבות. מאז הספיק לבקר כמה פעמים בערים שעברו לשליטת הבדלנים, אף שנסיעות כאלה הן בגדר סכנת חיים.
"בדונייצק נשארו כמה אלפי יהודים", הוא מספר. "כארבעים אחוז מהם מבוגרים או אנשים שאינם יכולים לעזוב מסיבות מסוימות. יש גם חבר'ה צעירים יותר, שחוששים שאם יעזבו את העיר יגייסו אותם לצבא האוקראיני. "גם בלוגנסק המצב לא טוב. בחלק מהאזורים אין חשמל ומים, והם סובלים מהפגזות באופן תדיר. כשיו"ר הסוכנות נתן שרנסקי ביקר שם בחודש ספטמבר ושאל למה הם לא עוזבים, הרבה אמרו: 'בגלל הדירה'. הדירות שלהם שוות בסביבות 3,000 דולר, לכל היותר 5,000 - בזמן שסל העלייה המורחב שהם יכולים לקבל בישראל שווה יותר".
בתחילת השבוע הקרוב יעלו לישראל כ־200 מיהודי אוקראינה, בטיסה שמארגנת הקרן לידידות בשיתוף עם הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה. העולים יקבלו הטבות מפליגות מהמדינה ומהקרן, בשווי עשרות אלפי שקלים. לאחרונה, בעקבות ההתעניינות הגוברת בעלייה, הגדילה הסוכנות היהודית את מספר העובדים שלה באוקראינה. "פתחנו קו חירום שעובד 24 שעות ביממה, ודאגנו לתת את המספר לכל היהודים באזורי הקרבות", מספר לוריא. במקביל הוצבו מצלמות ומאבטחים בבתי כנסת שעלולים להיפגע בעימותים. הסוכנות היהודית מחזיקה גם באכסניה שמשמשת מחנה פליטים מאולתר, ובה מתגוררים כמאה יהודים בכל רגע נתון. הקריטריון לקבלה למחנה הספציפי הזה הוא הגשת בקשה לעלייה ותחילת טיפול בתהליך.
הקהילה היהודית של דניפרופטרובסק מתגאה במערכת חינוך מגוונת. בתי הספר היהודיים בעיר מותאמים לרמה הדתית של המשפחות השונות המתגוררות כאן: יש בתי ספר חב"דיים לכל דבר, אחד לבנים ואחד לבנות, וגם בית ספר יהודי המיועד למשפחות שאינן שומרות מסורת. אנחנו מגיעים לבית הספר בשעת בוקר כדי לפגוש את ילדי הפליטים. התלמידים, רובם ממשפחות שאינן דתיות, חובשים כולם כיפות לראשיהם, והבנות לובשות חצאיות ארוכות. המנהלת מפגישה אותנו עם שני ילדים שהגיעו מדונייצק - נתן עמיהוד הלומד בכיתה ב' ומרק אמברזביץ מכיתה ד'. "עזבנו את דונייצק בשלושה ביולי. בלילה שמענו הרבה מאוד פצצות והיו מטוסים שטסו מעל לבית שלנו", מספר נתן בביישנות, כאילו זו שגרת החיים הרגילה.
זה היה מפחיד?
"ישנתי, אז לא כל כך פחדתי. בבוקר קמנו ופשוט נסענו. אני רוצה מאוד לחזור הביתה, יש לי חברים שם". מרק, שמשפחתו הגיעה לדניפרופטרובסק באחד באוגוסט, מספר שהשכנים בדונייצק דואגים מדי פעם לבדוק שהבית שעזבו נמצא במצב תקין. קשה מעט לדובב אותם, ובגיל מוקדם כל כך קשה לדעת מה הם מבינים מההתרחשויות סביבם.
כמה תלמידות מחטיבת הביניים, גם הן פליטות מדונייצק, מציגות לנו תמונה ברורה יותר, אך גם רגישות יותר למצב. "אני זוכרת המון יריות והפצצות", אומרת לנו אחת מהן. "סבא וסבתא שלי עוד שם, והם מספרים שבכל לילה יש עוד ועוד הפצצות". מריאשה, אחת הבנות, בוכה כשחברותיה מספרות על הבריחה מעירן. "אני מתגעגעת מאוד למשפחה וממש פוחדת מהמצב", היא אומרת לנו. "מריאשה נמצאת פה לבד, בלי המשפחה שלה", מסבירים המורים. בבית הספר הדתי אנחנו פוגשים את מרים וילינר מדונייצק, נערה בת 13 שהגיעה לכאן לפני כחמישה חודשים. הוריה לא הצליחו למצוא עבודה בעיר ונאלצו להמשיך לקייב, אך העדיפו שהיא תישאר בדניפרופטרובסק ותקבל חינוך יהודי דתי ואקדמי כאחד - חינוך שקשה למצוא בבירה האוקראינית. "אני מתגעגעת לבית, לחברים, להכול", היא אומרת לנו בעברית. "אני מתגעגעת במיוחד להורים שלי, אבל אראה אותם בפעם הבאה רק בחופשת החורף".
את ביתם בקייב, שיהיה גם ביתה החדש, היא ראתה רק בתמונות. בינתיים לנה וילינר באכסניה של הקהילה היהודית, שם דואגים לכל צרכיה. במקום מתגוררים ילדים נוספים וכמה משפחות פליטים. "עוזרים לנו לקבל חבילות מדונייצק. הרי כשיצאנו היה קיץ ולא לקחנו בכלל בגדי חורף", אומרת הנערה על רקע הנוף הצבוע בלבן.
מבתי הספר אנחנו חוזרים לקומפלקס מנורה, הפעם כדי להכיר מקרוב את עבודת ארגון הג'וינט במקום. פרויקט "חסד" של הארגון משתלט על קומה שלמה במרכז. לכאן מגיעים דרך קבע גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, כדי לקבל ארוחות חמות וליהנות משירותי הרווחה שנותן הג'וינט.
אנטולי פליסקצ'בסקי, המנהל את הפרויקט, מספר שלמקבלי השירותים הצטרפו בחודשים האחרונים 127 פליטים - או "אנשים שהועברו", כפי שהוא מעדיף לקרוא להם. הללו זכו לדיור, לעזרה כספית בשכירת דירה וכמובן לארוחות חמות. "קודם כול הם מקבלים כסף כדי לקנות מצרכים בסיסיים שחסרים להם, הם הרי עזבו הכול מאחור", אומר פליסקצ'בסקי. בעקבות העלייה החדה במחירי הגז באוקראינה, הוחלט אף לסייע בתשלום החשבונות בדירות ששוכרים הפליטים.
בעיה אחרת שהג'וינט מתמודד איתה היא הטיפול ב"לקוחות" הקבועים - כך קוראים כאן למקבלי הסיוע – שמתגוררים בערי הקונפליקט. הללו, בעיקר אנשים מבוגרים או חולים, היו מקבלים מהארגון בדרך קבע כרטיסי אשראי שנטענים בכל חודש בסכום הקצבה, ובעזרתם אפשר לערוך קניות בסופר המקומי או לרכוש תרופות בבתי המרקחת. אלא שמאז שהבדלנים השתלטו על הבנקים במזרח המדינה, הכרטיסים הללו אינם תקפים. בג'וינט נאלצו לחשוב על אלטרנטיבות, וכעת הם רוכשים כמויות גדולות של מצרכים ומעבירים אותם במרוכז ללקוחות בעזרת עובדים מקומיים שמוכנים להסתכן בכניסה לאזורי האש. "זה מבצע גדול ומורכב", אומר פלסיקצ'בסקי. כמה חדרים הלאה משם יושבת קבוצת פליטים, רובם בגילאי החמישים פלוס. מרחוק הם נראים כקבוצת תמיכה מגובשת, אך בשיחה איתם מתגלות גם המחלוקות.
"יש פה אווירת קהילה עם כל הפליטים האחרים, אבל אנחנו מתגעגעים הביתה", אומרת פאולינה, תושבת דונייצק. "השאלה הראשונה ששאלו אותנו כשהגענו לדניפרופטרובסק הייתה אם יש לנו בגדי חורף. מי שעזב את העיר מוקדם יותר הצליח לקחת איתו יותר דברים. אחרים נאלצו לעזוב בלי כלום. עכשיו הבדלנים יורים במי שרוצה לעזוב, מאוד קשה לצאת".
שאלתי למה היא הכי מתגעגעת. כשדבריי תורגמו לאוקראינית, כל היושבים במקום הגיבו באנחה ובלחשושים. מבחינתם השאלה הזו נוגעת בנקודות כאובות. "עזבנו את כל העולם שלנו. משפחה וחברים, בית, עבודה – הכול", אומרת פאולינה. בעלה מספר שהוריהם הקשישים, שהגיעו לכאן יחד איתם, היו למעשה מי שדחפו אותם לברוח. "הם שרדו את השואה וזוכרים בדיוק מה היה אז. ברגע שראו מול העיניים איך יורים באנשים ברחובות הם הבינו שחייבים לעזוב. זה החזיר אותם לילדות. היה להם קשה מאוד". אינה, סבתא צעירה, בוכה בעקבות השיחה, "ברחתי יחד עם בת אחת שלי, שהייתה בהיריון. היא ילדה פה. הבת השנייה עדיין שם, בדונייצק, כי ההורים של בעלה סיעודיים ולא יכולים לעזוב. אני חושבת עליהם כל הזמן, ואני ממש מפחדת. הנכדה שלי בת שנה וחצי, והיא כבר רגילה להפצצות. היא מחקה את הרעשים. זה מצב לא נורמלי".
כשאני שואל מה הם היו רוצים שהציבור בישראל ידע על המצב כאן, פורצים לפתע חילוקי הדעות. "רוב הישראלים רואים ערוצים רוסיים ומקבלים דיווח מוטעה", אומר גבר צעיר בעל עיניים כחולות. "חשוב לי שידעו שהמצב פה באוקראינה ממש קשה בגלל הרוסים". דבריו יוצרים ויכוח בין הפליטים היושבים כאן: מתברר שחלקם תומכים דווקא ברוסיה. אני בינתיים מנסה להסביר להם שאולי הציבור דובר הרוסית בישראל שמע משהו על בעיית הפליטים היהודים באוקראינה ופיתח עמדה לגבי האחראים לה, אך הישראלי הממוצע כלל אינו מודע לקיומה. אלכסנדר אירינה, מהיושבים בחדר, מבקש להעביר מסר משלו לישראלים. "בבקשה תאהבו את המדינה שלכם, את ישראל", הוא אומר. "תשמרו על הצבא שלכם, שיהיה חזק. אם יקרה משהו רע, תגנו על מדינתכם ואל תסמכו על אף מדינה אחרת שתעזור לכם. אהבת המולדת היא הצעד הראשון לקראת הצלחה. הבעיה שלנו היא שהאומה לא מאוחדת". כשאני מתרחק מהם, חברי הקבוצה עדיין מתווכחים על הסיבות הפוליטיות למשבר. אחת מהם ממשיכה איתי למעלית. בפיה רק בקשה אחת: "תמסור לישראלים להתפלל עלינו".
התחנה הבאה שלנו היא ביקור אצל שתי משפחות פליטים שהצטרפו לרשימת הלקוחות של הג'וינט. כל אחת מהן מגיעה מעיר אחרת וממעמד סוציו־אקונומי שונה, אך כיום הן מתמודדות עם גורל משותף. נציגת הג'וינט שמלווה אותנו אליהן מביאה בהזדמנות זו חבילת מצרכים, שתסייע לעבור את ראשיתו של החורף המושלג.
תחילה אנחנו נוסעים אל משפחת סרגייב. בני הזוג ילנה וולדימיר - היא יהודייה, הוא לא – מתגוררים באופן זמני בדירה הנמצאת במרחק חצי שעת נסיעה ממרכז העיר. כאן הם מגדלים עכשיו את ילדיהם - דימה, בעל צרכים מיוחדים, ונסטיה, תלמידת תיכון. הבניין שהם גרים בו נמצא באזור שיכונים צפוף. חדר המדרגות מלוכלך וקודר, הצבע הירוק על הקירות מזמן צריך לעבור רענון. הדירה קטנה מאוד, ולא לגמרי מאובזרת. עושה רושם שהרהיטים נאספו בתרומות. הסלון הופך בלילות לחדר השינה של שני הילדים. "בהתחלה שלחתי את אשתי וילדיי לדניפרופטרובסק, ואני הגעתי רק לאחר מכן", מספר לנו ולדימיר. "בלוגנסק היה ירי מתמיד, לא יכולנו להמשיך ולגור שם. אספקת המים הפסיקה, וכך גם החשמל. אחרי שפצצה נפלה בבניין של שכנינו, וראינו אותם נהרגים מול העיניים שלנו, הבנו שאנחנו חייבים לעזוב".
ילנה מספרת שיצאה מחוזקת מהסיוע של הקהילה היהודית והג'וינט. "זו הפעם הראשונה שאנחנו ממש גאים להיות יהודים. מרגש אותי לראות שאכפת להם מאיתנו, שאנחנו חלק מאומה אחת גדולה". מצבו הרפואי של ולדימיר לא מאפשר לו לעבוד כבר תקופה ארוכה. ילנה, בניגוד לרבים מחבריה הפליטים, דווקא הצליחה למצוא עבודה כשהגיעו לדניפרופטרובסק. היא עבדה כמנקה בסניף של רשת הבנק שבו עבדה גם בלוגנסק, "אבל בעקבות הלחץ הגדול קיבלתי שבץ מוחי, והייתי מאושפזת תקופה ארוכה. כעת אני בשלבי התאוששות ועדיין לא יכולה לעבוד. המצב שלנו בעייתי מאוד. אם אשתקם, אני מקווה שיקבלו אותי בחזרה לעבודה". בעלה מוסיף: "היא קיבלה שבץ בגלל המלחמה הנוראית הזאת. היא חששה למשפחה".
בני משפחת סרגייב לא הצליחו לקחת איתם הרבה בעת שנמלטו. הג'וינט נתן להם כסף לבגדים, והם מקווים לקבל עוד בגדים דרך מרכז לפליטים השוכן בעיר. מדי פעם הם מתקשרים לשכנים בלוגנסק, ובודקים שדירתם עדיין עומדת על תלה. בזמן שההורים מספרים לנו על תלאותיהם, הבת נסטיה ממררת בבכי. היא מתגעגעת לעיר הולדתה, לחברים ולבית הספר היהודי שלמדה בו.
משפחת סווירסקי מגיעה מרקע שונה לגמרי, אך בסופו של דבר נמצאת היום בדיוק באותו המצב של משפחת סרגייב. ד"ר נתן, אשתו לודמילה ובנם הסטודנט יפים נהנו מחיים טובים ונורמטיביים בשכונה יוקרתית במרכז העיר דונייצק. האב ניהל מפעל גדול, האם עבדה כרואת חשבון. זו משפחה משכילה, דוברת אנגלית, והאב אף למד באולפן בישראל, כך שעברית בסיסית שגורה על שפתיו. כעת גם הם מתגוררים בדירת שיכונים קטנטנה, אחרי שהבדלנים הלאימו את כל כספם. דירתם אמנם מאובזרת בצורה סבירה, אך רחוקה מרמת החיים שאליה הורגלו. בתחילה לא רצו הסווירסקים לבקש עזרה, במחשבה שבתוך זמן קצר יחזרו לביתם. במשך חודשיים גרו בשכירות בדניפרופטרובסק, עד שהבינו שייתכן שלפניהם עוד שהות ארוכה בעיר.
"הבן שלנו סיים שלוש שנות לימודי הנדסת מחשבים ונותרו לו עוד שנתיים. למזלנו הסכימו לקבל אותו להמשך הלימודים כאן", מסביר נתן. "אשתי ואני לא מוצאים עבודה; המעסיקים חושבים שאנחנו פה באופן זמני, ולכן אפילו לא מציעים לנו תפקידים. העתיד שלנו תלוי ביפים. איפה שהוא ימצא עבודה – לשם נעבור". הוא מגיש לנו תה ושוקולדים. "תיהנו, העונג כולו שלי", צוחק נתן וחושף שגם השוקולדים הגיעו בחבילה של הג'וינט. בשבוע הקרוב הוא יחגוג יום הולדת 60, ואז יוכל להתחיל לקבל פנסיה מהמדינה, מה שיסייע במעט למשפחה.
אפשר בגיל 60 להתחיל את החיים מאפס?
נתן משתהה רגע לפני שיענה. "אני מרגיש כמו דג שהוצא מהנהר. הייתה לי עבודה שאהבתי, והיא נלקחה ממני. אין לי כסף לחיות. אני לא יכול להשוות את החיים פה לסגנון שהורגלתי אליו. שיניתי את מקום מגוריי, הדירה כבר לא שלי, אני מרגיש כאילו אנחנו חיים במוטל. הכול זר לנו פתאום".
מה אתה עושה כל היום?
"חושב מה לעשות", הוא צוחק. "אל תשפוט אותנו, בחיים האמיתיים שלנו אנחנו שמחים וחיוניים יותר. עכשיו אנחנו מנסים להתבדח, אך לא תמיד מצליחים", הוא אומר לנוכח האווירה המדכאת בדירתו הקטנה. בעוד אביו מדבר, יפים יושב מכונס בעצמו, ונראה עייף ומהורהר. אני שואל אותו איך הוא מתמודד עם הידיעה שכל עתיד המשפחה מונח על כתפיו. "כרגע אני משקיע את כל הכוחות בלימודים, ואין לי מושג מה יהיה בעתיד", הוא עונה. "אני צריך להגיע לשנה החמישית בלימודים, ורק אז אוכל למצוא עבודה. ברור שזה מלחיץ, אבל אין ברירה, אני מבין שזו התקווה היחידה שלנו".
המסר שנתן מבקש להעביר לישראלים דומה לזה ששמענו מהפליטים במרכז מנורה: "תעריכו את החיים שלכם במדינה נפלאה כל כך. אתם מוגנים מזעזועים כמו אלה שאנחנו חווים באוקראינה. וגם בשאר העולם - שישמחו שהם לא במצב דפוק כמו שלנו". ועם זאת הוא מסכים שמצבם של היהודים, על אף כל הקשיים, טוב לעומת פליטים אחרים. "יש לנו חברים לא יהודים שברחו מדונייצק אבל החליטו לחזור לשם", הוא מספר. "בניגוד אלינו הם לא קיבלו כל סיוע. למזלנו אנחנו יהודים".
הכתבה פורסמה במוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
