ראשי » יהדות » חדשות

למה אני צם בעשרה בטבת?

אני צם כי יכלה להיות תוצאה אחרת: לא היינו חייבים להגיע לחורבן. אז מדוע כן הגענו? מה לא עשינו מספיק טוב ומה בכלל היינו יכולים לשנות? הרב ניר קורן מסביר

וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ.  בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. [מלכים ב' כה]

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃  בֶּן־אָדָם, כְּתוֹב־ (כְּתָב־) לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם, אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה; סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃ [יחזקאל כד]

למה אנו צמים בעשרה בטבת? הרי ביום בו הונח הדייק לא היה שום שנוי פיזי מוחשי בחיי התושבים, היה אוכל והיה בית מקדש. צום תשעה באב, בו חרב בית המקדש מובן לי, אבל מה המשמעות של צום על תחילת המצור? אלא היום הזה הוא תחילתו של תהליך.

שלוש תמונות:

בתמונה האחת, אני רץ ברחובות העיר העליונה משחק חייל במשמר בית המקדש. השמש שולחת קרניים מחממות, שמש של תחילת האביב, עוד מעט יגיע חג הפסח. כמה שאני אוהב את חג הפסח! כולם מתכוננים לקראת חג החירות מכינים שה לבית, כולם מחייכים ושמחים.

בתמונה השנייה, אני מאזין מבעד לדלת לשיחה של אבא עם אמא, כבר הרבה זמן שיש שמועות על משהו נורא, אבא אומר לאמא לא לבכות שהכל יהיה בסדר ושהקדוש ברוך הוא לא ייתן לאף צבא להיכנס לירושלים לעירו של דוד המלך ובנו שלמה, לעיר בה נעקד יצחק, ושממנה הושתת העולם. משום מה, אמא רק בוכה עוד יותר.

בתמונה שלישית, כבר שלש שנים שהחיילים הבבלים עומדים מחוץ לחומות מחכים לפרוץ לעיר אשר הייתה כלילת יופי, ועכשיו, הרעב והפחד חשפו את פניה המכוערות של העיר, תינוקות נפוחים מושלכים לרחובות, שמועות מדברות על כך שנשים מבשלות את ילדיהן. אמא בוכה, כשהבבלים פרצו לעיר הפסיקה אמא לבכות ורגע לפני שמשכוה החיילים הבבליים בשערה צעקה "נצח ישראל לא ישקר".

שלוש תמונות:

בתמונה האחת, אני מנגן עם חברי לתזמורת הנערים של פרנקפורט. אבא ואמא נמצאים בשורה הראשונה, אבא גאה בי מאוד, הן רק הרגע סיימתי לנגן קטע סולו מרגש. אמא מוחה דמעה, הקהל נעמד על רגליו ומריע מבקש הדרן.

בתמונה השנייה, אני קורא בגניבה בעיתון של אבי ומתוודע לעליית המפלגה הנציונאליסטית לשלטון. אבא כבר לא הולך לעבודה. הוא טוען שנמאס לו, ושהוא רוצה להיות עצמאי ולהרוויח כיאה לרופא במעמדו. אבל אני יודע שזה בגלל שהוא יהודי. גם לי צועקים בבית ספר יהודי מלוכלך. אמא מתייפחת ואומרת לאבא אולי הגיע הזמן לשנות, לעלות לארץ ישראל? אבא אומר לאמא לא לבכות, שהכל יהיה בסדר, ושהעם הגרמני לא ייתן לקבוצת המשוגעים והבריונים להלך אימים על העם שהינו ערש התרבות. משום מה, אמא רק בוכה יותר.

בתמונה השלישית, כבר שש שנים שהנאצים בשלטון וכעת החלה המלחמה הגדולה, הרעב מהשפל הגדול של שנת 29, הפחד והשנאה שחררו מערש התרבות הגרמני את החיה הצהובה, כלשונו של ניטשה, ואיך שהיא דורסת. אותנו היהודים כלאו החיות, כחיות מאחורי גדרות. הקור, הרעב, והמחלות, החלו לגבות קורבנות. אמא בוכה, ואומרת שדי אי אפשר, ושעוד מעט גם אנחנו נמות. כששלחו אותה המרצחים אל תאי הגזים הפסיקה לבכות ולחשה "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה נשוב אל ארץ קודשנו עיר בה דוד חנה".

שלש תמונות:

בתמונה האחת, אני עומד בחממות של אבי בנווה דקלים. אבא מאוד גאה בי כי על אף גילי אני אוסף ממש כמו הגדולים. השנה הייתה קרה חזקה, ואם לא נעבוד מהר כל היבול עליו עמלנו חודשים ירד לטמיון.

בתמונה השנייה, אני שומע ברדיו שהוחלט לפנות את היישובים בעזה, אבא ממשיך לעבוד קשה בחממות וכולם יוצאים להפגנות. בבית בשולחן שבת אמא מזילה דמעה, ואבא מחבק ואומר כלום לא יקרה! "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום"! בכייה של אמא רק גובר.

בתמונה שלישית, מדי יום מגיעים לישוב ומנסים לשכנע אותנו לצאת בטוב כי אם לא, תהיה מלחמה ולא תקבלו פיצויים. ואמא אומרת אולי כדאי לשקול לצאת בראש מורם ודמעות שוטפות את לחיה. ואבא אומר אל תדאגי הן לא יתכן שיהודי את אחיו היהודי יגרש. ביום הפינוי, כאשר הגיעה חיילת לפנות את אמי היא אמרה בעצב: בואו ילדים הולכים! ואח"כ כתפילה אמרה "יהודי לא מפחד מדרך ארוכה".

תהליך הוא הקו המחבר בין שתי הנקודות ההתחלה והסוף (גם אם אין הסכמה מהי אותה ההתחלה ומהו אותו הסוף) התהליך מהווה את הסיבה מדוע אחרי פעולה X קרתה תוצאה Y.

לנו כבני אדם פעמים רבות יש הנטייה לראות את התוצאות הסופיות של תהליכים לדוגמא: הר געש המתפרץ או קרחון שמתנפץ בבת אחת. ואולם כל גיאולוג ידע לומר כי להתפרצות ולהתנפצות קדמו שנים ארוכות של כרסום ובעבוע.

בניגוד לעולם הטבע שם שליטתנו מעטה, בעולם האמונה ובעולמנו אנו לדעתי, תהליך = בחירה. אין דבר כזה שאירועים קורים, אלא לנו כיהודים האפשרות לשנות את רוע הגזירה. גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אם לא שינינו, רק אז קוראת התוצאה, לכן החורבן הוא תוצאה של העובדה שלא הצלחנו לשנות דבר בתהליך.

בעולם הקולנוע ידוע כי אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ביהדות, לטעמי, אם אקדח שהופיע במערכה הראשונה ירה בשלישית, אנו צריכים להסתכל איפה שגינו במערכה השנייה, למה לא הצלחנו למנוע את הירי.

צום עשרה בטבת הוא צום על כך שבמודע או שלא במודע, ויתרנו על אותה בחירה, על אותה אפשרות לשנות. אנו עדים בכל דור ודור לחורבן, ואולם לכל חורבן 

היה תהליך שהוביל אליו. אני חושב שעשרה בטבת הוא המייצג את התהליך הזה שלא הכל כתוב וכן יש כוח לשנות, וכאשר לא שינינו במהלך כל המערכה השנייה אזי מתאבלים על ההחמצה.

אנו צמים על התוצאה הנוראה של חורבן המקדש בתשעה באב וביום בו הובקעה העיר, אבל גם בעשרה בטבת. היום בו יכולנו להתחיל את השינוי, הרגע בו הסימנים כבר היו גלויים לעין ועדיין אפשר היה לשנות. כל רגע ורגע שלא הופסק תהליך החורבן, מהווה למעשה החרבה. כפרפראזה על מה שאמרו חז"ל על דור בו לא נבנה בית המקדש כאילו חרב בדורו.

אני צם כי יכלה להיות תוצאה אחרת, לא היינו חייבים להגיע לחורבן. השאלה שצריכה להישאל היא למה כן הגענו לחורבן? מה לא עשינו מספיק, איפה יכולנו לשנות? וחשוב יותר, מה נוכל לעשות בעתיד כדי לא להגיע שנית למצב של חורבן? אני צם כי ליהודי יש בחירה, והוא יכול לשנות. אני צם כי הייתה לי בחירה אך בחרתי לא לשנות!

הכותב הוא רב בקהילה היהודית בקלי, קולומביה, ובעבר רב במונטריי וקנקון במקסיקו. בוגר תוכנית השליחים "שטראוס עמיאל" של "אור תורה סטון"

קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...