"לא תגזול ולא תלין"? הלנת שכר במגזר הדתי
האם קרה לכם שנתתם שירות כלשהו למוסד דתי ולאחר כמה חודשים הבנתם שאף אחד לא ימהר לשלם לכם? העצמאים יוצאים למאבק: הגיע הזמן שגם במגזר ילמדו לשלם בזמן בלי תירוצים והתחמקויות
עוד כותרות ב-nrg:
- לא עולה להר הבית: הכותל מספיק לי
- פרשת בא: המהלכים הפוליטיים שביציאת מצרים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסיפור לכאורה פשוט ועצוב: בלוך רצה כאלטרנטיבה ציונית–דתית לראשות העיר המתחרדת. היא השקיעה מכיסה 200 אלף שקלים, ועוד 200 אלף שקלים הובטחו על ידי אנשיה לספקי שירות שונים. חודש אחרי ההחלטה לרוץ התבקשה בלוך לדבריה על ידי בנט לפרוש מהמירוץ. היא פרשה, ומאז מספרת אשת החינוך המוערכת שהיא נמצאת במירוץ אחרי הכסף. ההתנהלות הזו, כפי שטוען ליבסקינד, אינה ייחודית רק במקרה של בלוך. בתחקירו הובאו עדויות נוספות על חובות המפלגה במסגרת קמפיינים אחרים ברחבי הארץ.
בדיקת מוצש מגלה שלא צריך לרוץ לבחירות כדי להשאיר חובות. מדובר בתופעה נפוצה ולא מדוברת במגזר, ויש לה שם שאתם בטוח זוכרים מהתנ"ך — "הלנת שכר". האמת היא שתופעת השוטף פלוס פלוס פלוס ("שוטף פלוס" הוא קבלת התשלום כחודש לאחר נתינת השירות, פלוס עוד זמן שהוגדר מראש: 10, 30 ואפילו 90 יום) אינה ייחודית למגזר, אך דווקא בחברה שבה ישנה הקפדה על קיום מצוות בכלל ועל מצוות שבין אדם לחברו בפרט — התופעה הזו, משום מה, נפוצה יותר.
אולי זו העובדה שכולם מכירים את כולם, ו"אין מצב שחבר שהזמין ממני עבודה לא ישלם", אולי זו שיטת ה"סמוך, יהיה בסדר בעזרת ה'" הפופולרית במגזר. כך או אחרת, בלי עזרת ה' הצ'קים פשוט לא מגיעים. תשאלו למשל את ג'קי לוי, מהאמנים העסוקים במגזר שמופיע בפני קהילות, בתי כנסת, יישובים ובתי ספר.
לוי, אמן גדול אך איש עסקים קטן, מסתבר, מוצא את עצמו לא פעם רודף אחרי התשלום המגיע לו. מניסיון של הרבה שנים בהופעות מול קהלים שונים הוא אומר: "המגזר הציבורי מלין שכר יותר מהמגזר הפרטי, והמגזר הדתי מלין יותר מהחילוני. ככל שהמזמין דתי יותר לפי מדד ה'דתומטר', ככה יש סיכוי קטן יותר שתראה את הכסף שלך בזמן".
לוי מספר כי לא פעם מתקשר אליו לקוח מאגף לתרבות תורנית במועצה כלשהי, ובמהלך השיחה מבקש ממנו להיזהר בדבריו במופע. לא לומר דברים פרועים מדי, לא לזלזל בקודשי האומה, "ובדרך כלל תהיה גם השורה 'מדובר בציבור מאוד תורני. יש כאן רגישויות לכל מיני דברים'", מסביר לוי.
בתגובה נוהג לוי לענות כי גם הוא מבקש להקפיד מאוד על משהו מסוים. "אם אפשר בבקשה את התשלום בזמן", הוא אומר. "פשוט אני בן אדם דתי, וכל אחד מקפיד על משהו אחר במיוחד. אצלי במשפחה מאוד מקפידים על עניין הלנת שכר. גם הרב שלי מאוד מקפיד על זה".
לוי: "ואז משתררת דממה. אני שומע את הצד השני מנסה להבין מה בעצם אני אומר, ואני מסביר לו שזה לא עניין כספי, זה עניין דתי, זה פוגע ברגשותיי הדתיים כשהוא מבקש ממני לחתום על שוטף פלוס 90 כשאני יודע שלא אקבל את התשלום גם אז, אלא הרבה אחרי שאני בכלל אשכח את שם היישוב שבו הופעתי".
לוי מיטיב לתאר את הרפרטואר הקבוע בדרך להמחאה המיוחלת, המוכר לכל מי שעבד אי פעם כעצמאי. "בהתחלה זה תמיד 'איבדנו את החשבונית', ואני שומע על זה לא כי הם חלילה טרחו והתקשרו לספר לי את זה, אלא כי אני התקשרתי לבדוק מה קורה עם התשלום. אם אפתח בפניך את פנקס החשבוניות שלי נגלה שברוב הפעמים שבהם הייתי צריך להוציא 'העתק נאמן למקור' לחשבונית שכבר שלחתי, זה קרה רק בגופים דתיים".
אחרי שהחשבונית מגיעה ליעדה מגיע תורה של הנהלת החשבונות. "בכל מקום יש את שולה, מנהלת החשבונות, שתמיד, אבל תמיד, יוצאת לחופש בדיוק כשהחשבונית שלי מגיעה. מדובר בשולה שאין לה מחליף ולא יהיה לה מחליף, וחופשתה מתארכת לאין שיעור. כשהיא סוף סוף חוזרת, מסתבר שבחשבונית חסרה חתימה או משהו אחר, ומפה זה ממשיך כיד הדמיון הטובה".
מה עושים כדי להילחם בתופעה?
" בחוזה שלי הכנסתי סעיף, שבו אני כותב שמאיחור מסוים המזמין חייב לשלם לי פיצוי, קנס על פיגור. ניסחתי את זה בצורה מאיימת עם פונטים מודגשים בסגנון הבן הרשע מההגדה. הכנסתי שם את המילים 'אפנה לעורך דיני', 'הואיל ו...', אבל מכיוון שאני חסר כל חוש עסקי הסעיף שווה כמו חתימה על השלג, והם יודעים את זה".
לוי אומר כי הקושי בהתנהלות לא קיים רק מול אנשים פרטיים, אלא גם מול הרשויות. "מעולם לא גבה אדם פרטי כסף מרשויות והוסיף קנס על פיגורים. זה תמיד יילך הפוך. יצא לי להופיע פעם באירוע לדתיים–חילונים ברשות אחת בצפון הארץ. כיוון שלא היה לי מקום חניה, נאלצתי להעמיד את הרכב במקום שהחניה בו אסורה. כמובן שחטפתי קנס. חלפו ארבעה חודשים. לא קיבלתי את התשלום וגם שכחתי לשלם את הדו"ח. כעת ילדים יקרים עזרו לנו לגלות, מי שילם כפל קנס ומי נאלץ להסתפק בהתנצלות? ומדובר באותה הרשות בדיוק".
איך אתה מסביר את המציאות הזו?
"העניין הזה נוגע לשאלות חמורות, ובמרכזן השאלה למה אנשים שמחמירים כל כך במצוות שבין אדם למקום, מזלזלים כל כך במצווה שבין אדם לחברו. התשובה לדעתי היא שמרגע שההגדרה הדתית העצמית שלי מורכבת מ'כמה אני יותר מקפיד' והדוגמה השלילית שלנו היא האדם החילוני, אז מצווה שבין אדם לחברו, שגם החילונים מכירים בה, איבדה מזוהרה. מתי לאחרונה נשאל מועמד לגיור על מצוות שבין אדם לחברו? ביררתי את זה וקיבלתי תגובת תדהמה הן מצד מתגיירים והן מצד דיינים. הם לא נשאלים איך מחמירים ב'לא תגנוב', אלא 'איך מכשירים כבד'. כשאומרים שמישהו 'מתחזק', הכוונה תמיד תהיה שהוא לומד יותר תורה, ולא שהוא מקפיד יותר על 'לא תלין שכר שכיר'. כולם זוכרים את הפסוק הזה אבל לא כולם זוכרים לקיים אותו, וזה מאוד עצוב".
לא משנה אם אתם גרפיקאים, צלמים, עיתונאים או אפילו בייביסיטר (!) ברגע שאתם לא עובדים כשכירים עם תלוש מסודר, תמצאו את עצמכם פעמים רבות רודפים אחר מזמיני השירות בתחינה לקבל את הברור מאליו — השכר שלכם.
פינחס יאמין, מרצה ליהדות ושדר רדיו, מכיר לצערו היטב את הנושא. לא פעם הוא מבצע עבודה ומחכה להמחאה שממאנת להגיע, והוא בהחלט מסכים עם הקביעה שהבעיה מחמירה אצל אנשי המגזר. "אתה רוצה לנהל אורח חיים כלכלי מסודר ואתה לא מצליח, לא בגלל שאתה לא עובד קשה. אתה עובד אבל הכסף לא מגיע. ובינתיים אתה צריך לשלם בסופרמרקט ולהקפיד על תשלומי המשכנתא. ההרגשה היא שאתה תמיד נמצא על כרעי תרנגולת".
למה לדעתך זה קורה דווקא במגזר?
"בגלל חוק הדתיים השלובים. כולם מכירים את כולם, ותמיד יש את הקטע הזה של הקריצה שרומזת להנחתה בגלל שהיינו יחד בתנועה או כי ההורים שלנו התפללו באותה הקהילה. אתה לא מאמין שמישהו שאתה מכיר יעשה לך תרגיל ולא ישלם, אבל עובדה שזה קורה".
יאמין מאמין שהבעיה מתחילה דווקא אצל נותני השירות. "אני יודע שיש כאלו שלא אכפת להם לעבוד בשוטף פלוס פלוס פלוס. אם נעמוד על כך שאנחנו רוצים את הכסף עכשיו או מקסימום בטווח של כמה ימים, ואם כולם יעשו כך, אז יש סיכוי שזה יקרה. מהצד השני, אני דורש מהמשלמים שהפסוק 'לא תעשוק שכיר' יעמוד לנגד עיניהם, בוודאי אם הם אנשים שומרי תורה ומצוות".
אביטל אריכא מ"הלל הפקות" היא עצמאית שרוב שנותיה הבוגרות מתפרנסת מהפקת אירועים והרצאות. את נושא ההתנהלות הכלכלית למדה כבר בתחילת הדרך. "יועץ עסקי שאצלו למדתי היה מבקש לראות צילום צ'ק דחוי עוד בטרם נפגש איתי, וממנו למדתי שאסור להתבייש. כל עוד הכדור בידיים שלי והשירות עוד לא ניתן, וכל עוד המוצר שלי ייחודי בשוק, הלקוח זקוק לי. אחר כך זה כבר משהו אחר.
"לשמחתי, מס הכנסה מאפשר לעסקים כמו שלי להוציא קבלות לפני הוצאת חשבוניות. אין סיבה שאני או מפעילים של 'הלל הפקות' יעמדו בתום אירוע כמו עניים בפתח וימתינו לצ'ק. אני גם חושבת שזה לא מעמד נעים ללקוח, ולכן החלטתי שהזמנת עבודה היא תשלום מלא על התוכן שבו בוחר הלקוח. התשלום פרוש לבחירת הלקוח בהמחאות או באשראי עד לאחריו".
אבל גם אריכא למדה על בשרה שיעור כואב ויקר. "היה לי פעם לקוח מתחום התיירות שהזמין פרויקט ענק של הפעלת צוות בידור בחו"ל במשך פסח שלם. בתום החג הוא ביטל את הצ'ק והתגלה כקרימינל שלא שילם גם לצוות המטבח וליתר הספקים. לפחות לי היה עם מה להגיע להוצאה לפועל. העצה הכי טובה שלי לעצמאים בתחילת הדרך הוא לקחת אחריות, לאזור אומץ ולבקש את התשלום מראש".
הסטאנדפיסט יאיר אורבך נלחם בתופעת השוטף פלוס פלוס כבר שנים. לפני כשנה הוא אף פתח בפייסבוק את הקבוצה "אומרים לא לשוטף פלוס", שאיגדה עצמאים מתחומים שונים בניסיון למצוא פתרון לבעיה.
דווקא הוא לא משוכנע שמדובר בבעיה מגזרית. "גם במגזר החילוני אנשים משלמים בשוטף פלוס תשעים יום, ולכן היום אני מתעקש שלפחות את הצ'ק אקבל במקום. כך אני מבטיח שהשוטף פלוס יתחיל מרגע סיום ההופעה ולא חודשיים אחר כך, כשיטרחו להתחיל ולטפל בחשבונית שלי. הדבר הזה צריך להיות מעוגן בחקיקה. לא ייתכן מצב שבו אני אהיה במינוס, למרות שאני לא, רק כי אנשים חייבים לי עשרות אלפי שקלים. אני צריך לפרנס משפחה ולא הגיוני שאני אתן סתם ככה 'הלוואות' לאנשים".
מי שעוקב אחרי התופעה בדאגה הוא מנכ"ל פעמונים, אוריאל לדרברג. במסגרת עבודתו הוא נתקל לא פעם בפרילנסרים מהציבור הדתי–לאומי שמגיעים ל"פעמונים" במצוקה כלכלית קשה, ולא בגלל שהם לא עובדים מספיק. "אלו אנשים שעובדים קשה והעיכוב בתשלומים מדרדר אותם", הוא אומר. "זו מכת מדינה אבל חד וחלק, ואני אומר את זה בכאב רב, בציבור הדתי זה קורה יותר, והרבה אנשים טובים לא מצליחים לשרוד בגלל מוסר תשלומים לקוי".
מה קורה במגזרים אחרים?
"במקומות אחרים אנשים עובדים בצורה יותר מסודרת, מתנים עבודה בקבלת צ'ק ביום האירוע או עובדים עם חוזה מסודר. אצלנו יש את שיטת ה'סמוך', והתוצאות בהתאם".
לדרברג מביא לדוגמה משווק ספרים לבתי ספר שעובד בכל המגזרים. "הוא סיפר לי שבמוסד חילוני ישלמו לו מקסימום שוטף פלוס 30, במגזר הדתי התשלום נדחה ונדחה, ובחרדי מי יודע אם בכלל
לדרברג אומר כי מדובר בבעיה דתית ומוסרית, אך מה שמעסיק אותו כמנכ"ל עמותה המסייעת בליווי כלכלי היא "שרשרת הנפגעים" כתוצאה מהעיכוב בתשלום. "לא מדובר על מונופול שמקבל כסף דחוי, אלא על עסקים קטנים שמנסים לשרוד. כל תשלום דחוי גורם להם לשלם ריבית בבנק על המינוס, ובנוסף יש כאלו שגם מעסיקים אנשים נוספים וגם להם אין להם איך לשלם, כי הם לא קיבלו את התשלום. זו בעיה חברתית מאוד גדולה. ישבתי עם המון פרילנסרים שהכדאיות העסקית שלהם מוטלת בספק, אך ורק בגלל האשראי שנכפה עליהם. בנוסף, האנשים האלו אמורים לעסוק בפיתוח העסק ובמקום זאת הם עסוקים בלרדוף אחרי החובות ובבעיית התזרים של העסק".
מה אתה מציע לעשות כדי למנוע בעיות מראש?
"אני מציע לנותני השירות לבדוק טוב טוב את מקבלי השירות, וכמובן שאם גוף מסוים שילם באיחור משמעותי, אז בפעם הבאה כדאי לשקול טוב טוב האם זה נכון לממן את מזמין השירות עד שהוא ייאות לשלם את הכסף המגיע".
מהבית היהודי נמסר בתגובה: הגברת בלוך הגיעה להסדר עם המפלגה לשביעות רצון כל הצדדים.
הכתבה פורסמה במגזין 'מוצש'
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
