ספינת הדגל? ישיבת פוניבז' איבדה את הכיוון
"ספינת הדגל של עולם הישיבות קראו לה, אך זו כבר מזמן ספינה מיטרפת שאיבדה קברניטה, שכל מלחיה נרדמו, ששניים אוחזין בה כבטלית שכולה שלהם ואך ורק שלהם, מאיימים לקורעה לגזרים"
עוד כותרות ב-nrg:
- צפו: סרבן גט מסולק מבית כנסת בניו יורק
- הומור שחור: סרטון נוסח דאע"ש - הגרסה החרדית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אך מה לגבי לבכות? לא הנחתי לעצמי. מה בוחר היה לעשות כעת רבי ישראל סלנטר אבי תנועת המוסר, לו מיוחסת האמרה בה אתה נאחז? מה הוא היה עושה אם לא לצאת לכיכר העיר, ללבוש שק ואפר ולקונן על חורבנה של תורה? ומה לגבי לצעוק, לצעוק מותר? הרי מה היה עושה רבי חיים שמואלביץ', שטבע בציפור הנפש של כולנו את הצו המוסרי המחייב "כשכואב אז צועקים", אם לא לזעוק זעקה גדולה ומרה?
''כשכואב אז צועקים''. ישיבת פוניבז'
צילום: באדיבות אתר כיכר השבת
כי את עומק השבר הבנתי דווקא במקום הכי פחות צפוי, במהלך שיחת מסדרון אקראית במקום העבודה שלשום. השיחה שעסקה במאורעות ליל אמש בישיבת פוניבז' המפולגת, הגיעה במקרה לאוזניה של אחת העובדות בארגון בו אני שותף, ואת תגובתה לא יכולתי לצפות.
המבט שבעיניה שידר עצב כה אמיתי, אֶבֶל אפילו, כשהיא פנתה אלינו במין תחינה חסרת אונים, "אבל מה עושים, ריבונו של עולם, מה עושים?", מגששת אחר איזה בדל תקווה להיאחז בה. בנה, כך מסתבר, לומד שם. הוא דווקא באמת לומד ואינו קשור לאף צד מהפלגים הניצים, וכמוהו רוב תלמידי המוסד המפואר הזה.
אך תחושת היאוש, הבושה וחוסר האונים מול תהומות השפל אליהם הגיעו היריבים במאבקם, טילטלו את נפשה ומאז אינה מוצאת לעצמה מנוח. כי מה על אמא יהודייה ששלחה את בנה לחבוש את
ספינת הדגל של עולם הישיבות קראו לה לפוניבז', אך מי כמונו יודעים שזו כבר מזמן ספינה מיטרפת שאיבדה קברניטה, שכל מלחיה נרדמו כולם, ששניים אוחזין בה כבטלית שכולה שלהם ואך ורק שלהם, מאיימים לקורעה לגזרים וליטול עימם למצולות את כולנו.
כולנו רואים את האש שיצאה ובאין עומד בפרץ אי אז כשעוד היה ניתן, מצאה קוצים והיא אוכלת בכל פה בגדיש ובקמה וכבר אוחזת בכל פאות השדה. והשדה הזה אינו שדה אחר, היא חלקת האלוקים היחידה של כולנו. היא התורה שמבוזה ונעקדת על מזבח סכסוכי נדל"ן, ונשרפת חיים על מוקד מאבק ירושה משפחתי שאין לו ולו כלום עם מה שנכתב בה. ובעיקר שמי שמשלם, הם לא מבעירי הבעירות ומרעילי הבארות, אלא אנחנו, רק אנחנו, הרוב הדומם והמדמם.
אני לא מפסיק להרהר בו בארון הקודש המוזהב, גאוות הישיבה שהובא ממרחקים על ידי מייסדה האגדי הרב כהנמן זצ"ל מתוך שאיפה יוקדת לפאר תורה ולומדיה, ועתה אפר תחת פאר. שונאים לנגדו ומחבלים בכרמו ואין פרוכת גדולה דיה לכסות על הבושה.
"אבל מה עושים, ריבונו של עולם, מה עושים?" היא שאלה, ואני לא ידעתי מה לומר חוץ מאשר "כשכואב אז צועקים". כי הגיע זמנו של הרוב הדומם, המתקומם במסתרים, המביט ועיניו כלות, לצעוק די. פשוט די!
הכותב שותף בפרויקט 'דוסים'
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
