ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?
במשך עשרות שנים בנה הרב צבי טאו דור של תלמידים שמשפיעים על ציבור גדול. אבל עכשיו, כששיעוריו וכתביו מעידים על נטישת האידיאולוגיה הדתית־לאומית ואימוץ דרך חרדית, גם המעגל הקרוב מתחיל להעלות שאלות
עוד כותרות ב-nrg:
- הלכות שלג: האם מותר לבנות בובה בשבת?
- מיוחד: סיפור של אורי אורבך של פורסם מעולם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
תחושת האחריות העמוקה למצבה של "האומה" היא אחד המאפיינים המובהקים של האיש, שמעולם לא נשא בתפקיד הנהגה רשמי. כמי שמשוכנע שהכול מתחיל ברוח, ושבידיו ההבנה הנכונה ביותר של מצוות התורה לדור הזה, הרב טאו רואה בעצמו את "בונה האומה"; על כתפיו רובץ כובד המשא של הולכת העם בנתיביה העקלקלים של התחייה הלאומית, על משבריהם וסכנותיהם.
והסכנות, כך סבור הרב בשנים האחרונות, באות מהתרבות החילונית, זו שהציונות הדתית מרבה לחבק. המלחמה התקיפה שהוא מנהל נגד הישראליות החילונית מבלבלת את תלמידיו במעגלים הקרובים, ושולחת את זרמי המבוכה אל מעגלי הציונות הדתית כולה.
המבוכה הזו היא סיפור גדול שעוד יתפוצץ, סיפור שיש לספר. אבל לפני כן יש סיפור אחר הממתין כבר שנים להיות מסופר: קורותיהם של הרב טאו ושל בית מדרשו, המכונה גם "הקו" – אף שרשמית "הקו" אינו קיים, והרב טאו מעולם לא הוגדר כעומד בראשו של זרם כלשהו. זהו סיפור על הגות ואסטרטגיה שמעצבת כבר שנות דור מגזר שלם, כמעט בלי שיידע על כך. שורה ארוכה של מוסדות, של אנשי מפתח ואנשי חינוך, של מסרים ושגרות חשיבה, כולם משמשים ככליו של בית המדרש רב־העוצמה הזה.
זהו בית מדרש סמכותני, כוחני, אפוף חשאיות ומידור, שמוּנע מאידיאליזם גדול ומחולל חברה אידיאליסטית מסורה – וכמעט הכול מכוחה של דמות אחת פלאית, שכאילו מתנהלת ביקום מקביל. בעולם שלנו, על קוצר הרוח והקצב המסחרר שלו, יש מי שרץ למרחקים ארוכים מאוד, מתכנן מראש מהלכים של עשרות שנים, ומסרב בעקביות לכל הצעת ראיון או חשיפה.
הסיפור על בית המדרש הזה מלמד, בין השאר, שגם בעולם של כסף וכוח המתאר את עצמו לדעת במינוחים של דינמיקות סוציולוגיות, יש מי שמתנהל לפי האמונה שהמפתח לכול נמצא במישור הרוחני, והמציאות כמו נענית לו; בעידן של טוויטר ופייסבוק חי אדם המממש את אידיאל איש הרוח הפרוש מהציבור, השקוע במשך שנים בעיון סבלני ומעמיק במשנה רוחנית אחת - והיקום המקביל שלו, מתברר, מתקיים כאן ועכשיו, ונוגע לחייהם של רבים.
והערה מקדימה אחרונה: כאמור, הרב טאו סולד מחשיפה תקשורתית. זוהי עמדה עקרונית וגורפת, כמעט פרנואידית. גם עשרות האנשים שבמעגלים הקרובים אליו נמנעים כמעט כולם ממגע עם התקשורת, כולל המגזרית, ורואים בה מעין אויב.
ימים ספורים אחרי שהתחלתי בשיחות לקראת הכתבה הזו כבר רחש מרחב "הקו" כולו בשמועות על "הכתבה העוינת" שנרקמת במרתפי מקור ראשון. גם במעגלים רחוקים יותר – אפילו בקרב דמויות שכבר מזמן אינן חלק מחבורת הקו, אך נותרו קשורים אליה – חששו מלהיות מצוטטים כאן בשמם. הם יודעים שאם ייתפסו כמערערים על השיטה, כמבקרים אותה או אפילו רק כמעלים את הסוגיות הנידונות בתוכה לשיח ציבורי רחב, לא ייחשבו עוד ל"אנשי שלומנו".
מצד שני, לכל מי שפניתי אליו היה הרבה מה לספר ומה לומר. לכן תמצאו כאן הרבה א' וע' וט', כאילו מדובר בשב"כ. כמעט כולם אנשי הקו בהווה או בעבר הקרוב: למבקרים ולמתנגדים אפשר להקדיש כתבה אחרת. רוב המרואיינים הם גם מלומדים מעמיקים וחדי אבחנה, שיודעים היטב על מה הם מדברים. מי שמתואר בעמודים אלה כ"תלמיד לשעבר" בהחלט יכול להיות רב בהווה, דוקטור, או שניהם.
צבי ישראל (האנס) טאו נולד ב־1937 בווינה, שאליה הגיעו הוריו ואחיותיו מגליציה. במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ובחצות הלילה של סוף השנה האזרחית, בטרם תפקע האשרה שהשיג האב, הצליחו בני המשפחה להימלט להולנד. את שנות השואה העבירו, בזהות בדויה, בעיר הילפרסום הסמוכה לאמסטרדם. לאחר המלחמה נשארה משפחת טאו בהולנד וחיה בה ברווחה.
צבי נשלח לבית ספר כללי והתגלה כנער מוכשר, אך מדינת ישראל הצעירה קסמה לו: כשהיה בן 17, זמן קצר לאחר שאמו נפטרה ממחלה, ברח צבי טאו מהבית ומהנוחות הגלומה בו ועלה לישראל במטרה ללמוד תורה. לימים ניסה אביו לתבוע ממנו להשלים תעודת בגרות, ואף איים בהדרתו מנכסיו הרבים, אך לשווא. מהאיום נסוג האב רק שנים אחר כך, בהיותו על ערש דווי.
בארץ למד טאו הצעיר תחילה אצל הרב יהודה עמיטל, אז ב"ישיבת הדרום" ברחובות. כעבור זמן לא רב הגיע אל הרב צבי יהודה קוק בישיבת "מרכז הרב" בירושלים והפך לתלמידו הקרוב. הוא התמחה והתמקד בהגות, בעיקר זו של רבו ואבי רבו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
באותה תקופה, שלהי שנות החמישים, הגיעו למרכז הרב כמה מבני שבט "איתנים" של תנועת בני עקיבא. הם מילאו את הישיבה חיים והיו גרעינה של המהפכה התורנית שעתידה לסחוף את החברה הדתית כולה. בני החבורה היו צברים ברובם, ספוגי רוח חלוצית ונעדרי השכלה אירופית. בניגוד אליהם, ובניגוד לניצולי שואה אחרים שמסלול לימודיהם נטרף, טאו זכה להשכלה מסודרת וקלאסית. כילד כתב שירים והקריא אותם בבתי קפה, וכנער ששלט בכמה שפות נמשך אחר הפילוסופיה של עמנואל קאנט ושל הבריטי אלפרד וייטהד, והתעניין בפילוסופיה היהודית של מרטין בובר.
הישגי התרבות המערבית המשיכו ללוות אותו גם עשרות שנים אחר כך, כשכבר הוביל דרך הנרתעת מפני התרבות הזו. תלמידים מספרים ששמעו ממנו שהמוזיקה של בטהובן היא "הדבר הקרוב ביותר לשירת המלאכים", או שאת קאנט חייבים לקרוא בגרמנית.
גם הרב צבי יהודה נחשף לתרבות האירופית בגרמניה ובשווייץ. ייתכן שההשכלה הרחבה של טאו, העניין העמוק שלו בפילוסופיה והסבלנות הלימודית - שאפיינה פחות את הצברים שגדלו בימי המעש הדרמטיים של המאבק בבריטים - יצרו את החיבור העמוק בין הרב לתלמיד. טאו היה שונה משאר התלמידים בנקודה נוספת: בעוד רובם נהגו ברב צבי יהודה מנהג תלמידי ישראלים ברבותיהם, ולא פעם חלקו עליו או התווכחו עמו, טאו הצעיר ראה בו מורה רוחני קדוש, שיש להתבטל כלפיו ולינוק מתורתו בדייקנות ובהתמדה.
היחס הזה לרב צבי יהודה הפך לכמעט מובן מאליו בקרב דור התלמידים הבא, כאשר רוב בני החבורה הראשונה פנו לתפקידי חינוך ולמפעלי "גוש אמונים" השונים, ואילו הרב טאו נשאר בישיבה כיד ימינו של הרב הישיש. במהלך השנים התפתחה במרכז הרב מנהיגותו של הרב טאו, וגישתו ללימוד משנת הרב קוק התבססה כדרך המלך. הוא אמנם סירב להעביר "שיעור כללי" בישיבה, אך נתפס בעיני רוב רבניה כממשיכו של הרב צבי יהודה.
כאשר נפטר הרצי"ה, בפורים תשמ"ב, הייתה באופן טבעי ציפייה שהרב טאו ימונה לראש ישיבה לצדו של הרב אברהם שפירא. הרב שפירא היה אמנם למדן ופוסק שאיש לא פקפק בשיעור קומתו, בן משפחה של הרב קוק ובעל זכויות מסוימות על מורשתו וכתביו, אך מעולם לא היה תלמידו של הרב צבי יהודה ובקושי עסק בהגות שהייתה לכאורה הדגל של הישיבה.
להפתעתם של רבים, הרב טאו לא מונה לראש הישיבה. ר"מים שפרסמו מחאה על כך הועמדו במקומם. במשך יותר מעשור מצאו עצמם הרב טאו והרבנים האחרים שעסקו במשנת הרב קוק נתונים בעמדה משפילה. "הרב טאו ראה כיצד הישיבה נגנבת ממנו", אומר מ'. "אנשיו ראו את המתחולל שם כהחמצה של 'התורה הגואלת' שעל הישיבה לפתח".
בראשית שנת תשנ"ח התחולל הפילוג בישיבת מרכז הרב. הרב טאו, ועמו הר"מים הוותיקים שמונו על ידי הרב צבי יהודה, פרשו וייסדו את ישיבת "הר המור". גם כאן בחר הרב טאו לא להתמנות לראש הישיבה אלא להישאר בעמדה לא מחייבת. הוא המשיך להעביר שיעורים רבים בביתו בקריית־משה, אך תורתו והנהגתו יכלו לפרוש כעת כנפיים.
מה הביא לפילוג? מה גרם לרב צבי טאו לעזוב את הישיבה של הרב קוק הגדול ואת בית המדרש של תפילות יום העצמאות ויום ירושלים בהשתתפות שועי ארץ? מ', שנמנה אז עם חוגו הקרוב של הרב טאו, מספר שבין התלמידים רחשה במשך שנים השאלה ההפוכה - מדוע הרב סופג את עלבון דחיקתו מהנהגת הישיבה ואינו פורש? התשובה הייתה שאין לו מספיק חיילים; כשתגיע השעה, גם הפרישה תגיע. "מי שהבין את הפוליטיקה של הישיבה", אומר מ', "ידע גם אז שהישיבה היא בעצם הרב טאו. כוחו הרי היה גדול עוד בימי הרב צבי יהודה".
אבל הסיבות הרשמיות לפילוג ביטאו משהו עמוק יותר, אידיאולוגי. הרב שפירא ביקש בימים ההם לשלב במרכז הרב מכון להכשרת מורים. מדובר בפרקטיקה מקובלת בישיבות רבות, שמעניקה לישיבה אפשרות להשיג תקציבים ממשלתיים, ומקלה על בוגריה את ההשתלבות בשוק העבודה. המחיר, מבחינת פגיעה בסדרי הישיבה, הוא מינימלי וסמלי בעיקרו.
העניין הפשוט־לכאורה הזה עורר תגובה קיצונית: קבוצת רבנים בהנהגת הרב טאו פרסמה גילוי דעת חריף נגד הקמת המכון בישיבה, ודרשה מתלמידים שכבר נרשמו לבטל את הרשמתם. בישיבה נוצר פולמוס גדול. לתדהמת כולם, סוף הסיפור היה מהיר וחותך: הרב טאו, ועמו הרבנים מרדכי ועמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי, יעקב לבנון ויהושע צוקרמן, עזבו את מרכז הרב והקימו ישיבה מתחרה.
מכון ההוראה סימל בעיניהם, כפי שמשתקף באוסף השיחות "דרך הקודש" שראה אור מאוחר יותר, את מגמות האקדמיזציה של "הורסי יסוד הקודש בארצנו", והכנסתו ללב־לבו של הקודש הייתה לא פחות מאשר "שותפות עם מה שהיה מכונה בפיו של רבנו הרב צבי יהודה 'עבודה זרה', 'חילול השם' או לפחות 'עבודה זרה בשיתוף'. עוד הסבירו: "איננו עוסקים בעניין של מה בכך, בדברים קטנים", אלא בעיקרון "שהתורה עומדת מעל לכול".
כאשר מעמידים מול הרב טאו וחבריו את דמותו של הרב שפירא, שהיה מפורסם בפיקחותו המעשית, הירושלמית, ובחוש ההומור שלו, קל לראות שמדובר בדו־שיח של חירשים. סביר להניח שמבחינת הרב שפירא הטקסטים של טאו ואנשיו היו סינית מדוברת.
מי שהטה את אוזנו היה יכול לשמוע כבר אז את מה שמתרחש בהר המור כיום. "מגמת האחדות של הקודש והחול", אמרו מייסדי הישיבה, "לא תושג אלא ברדיקליות של קודש... אדם צריך להיות כולו קודש". ללא ספק, הנגדה גמורה מול המסרים הקלאסיים של הציונות הדתית: היא שואפת להתבוננות המזהה את ערך הקודש בתוך החול, ואילו כאן מדובר כמעט על ההפך הגמור.
מיד עם הקמתה הפכה ישיבת הר המור למנהיגתה של אימפריה חינוכית. שורה ארוכה של מוסדות בציונות הדתית, שנבנו על בסיס מורשת הרב צבי יהודה, התייצבו לצדה: "עטרת כהנים" של הרב אבינר, "שבי חברון" של הרב משה בלייכר, ישיבת דימונה (שעברה מאוחר יותר למצפה־רמון) של הרב צבי קוסטינר, ואם המכינות הקדם־צבאיות – "בני דוד" בעלי, בראשותו של הרב אלי סדן. גם מדרשת הרובע בהנהגתו של אוהד תירוש, מדרשת מעון של הרבנית שלומית סטיסקין, מכינת עצמונה של הרב רפי פרץ (כיום הרב הצבאי הראשי) ומכינת קשת שבגולן הזדהו עם מה שהחל להתכנות "הקו".
בשנים שחלפו מאז הוקמו מוסדות נוספים באותה הרוח, כמו הישיבות והגרעינים התורניים באילת ובתל־אביב, לצד כמה "כוללים" קטנים, מכון הזוגיות "בניין שלם", הוצאת הספרים "חוסן ישועות" וכמה "ישיבות קטנות" המיועדות לגיל תיכון. מחוגי הקו גם התפתחה תנועת "פנים אל פנים", העוסקת בהסברה יהודית בבתי ספר חילוניים וזוכה להצלחה רבה.
ולא רק מוסדות וארגונים: לאחר הגירוש מגוש קטיף הקימו יוצאי עצמונה בחבל אשכול את היישוב נווה, שיש המכנים אותו כיום "טאו וילג'" - בשל היותו מעוצב כולו ברוח הנהגותיו של מנהיג הקו. אחד מנאמני הקו סיפר לי בהתרגשות כיצד המקום מבטא את העוצמה האנושית שהזרם הזה מטפח, מה שניכר גם במהירות ההשתקמות מהגירוש, בחקלאות הפורחת ובאווירה המיוחדת.
"גם אם ההנהגה של הרב טאו מעוררת שאלות", אומר לי כ', "כשאתה רואה את מה שמתרחש במציאות מכוח ההנהגה הזו, אתה לא יכול לא להתפעל. אלה אנשים מיוחדים ומרשימים, עם רוח אחרת, אידיאליסטים באמת". לדבריו, העוצמה התורנית של האנשים שנבנים בהר המור, אינה דומה לקיים בישיבה ציונית אחרת כלשהי. "הרב טאו בונה את עולם התורה למאה השנים הבאות", הוא אומר.
גם ביתו של הרב טאו היה ספוג ברוחו של הרב צבי יהודה. חנה, רעייתו ואם ארבעת ילדיו, הייתה בעצמה תלמידה של הרב צבי יהודה, לימדה שנים רבות במכון אורה ובמדרשת הרובע, והשתתפה עם בעלה בהפצת משנתו של רבם. המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות העסיק אותה רבות, והיא פיתחה קשר עמוק עם אביטל שרנסקי. בניסן תשס"ה (2005) הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה, כשהיא בת 65 בלבד. שלוש שנים אחר כך, כשהוא בן 71, נישא הרב טאו לבתיה כהן, ועבר מביתו הישן בקריית־משה לביתו הנוכחי ברובע היהודי.
אם לחזור כמה עשרות שנים אחורה, המהפכה התורנית שחוללו בני שבט "איתנים" הכניסה אל המיינסטרים הציוני־דתי את הלימוד בישיבה, והוציאה משם את הריקודים המעורבים. במידה רבה הם הסתפקו בכך: את הרוח הישראלית של בני עקיבא הם לא רצו לשבור, או שלא היו מסוגלים. אבל תלמידיו האדוקים של הרב צבי יהודה, שלימים הפכו להיות "הקו", אימצו גישה מחמירה הרבה יותר, בעיקר בכל הקשור ביחסים בין המינים.
הנורמה של הפרדה מגיל צעיר, צניעות מחמירה בלבוש והתנזרות שיטתית מתרבות ההמונים המערבית - ממוזיקה לועזית ועד סרטי קולנוע - הייתה בהדרגה לנחלת החוג כולו. גם היחס ללימודי החול נעשה מסויג וחשדני יותר, וכך היחס ללימוד יהדות ממקורות שאינם שייכים לאסכולת הקו. לצד אלה גברה הנטייה להאריך בלימוד בישיבה ולקצר בשירות הצבאי (בנוסחה המכונה "הסדר מרכז"). בשנים האחרונות החלה אף הכוונה של תלמידים אל הנח"ל החרדי, ששם החשש לבעיות צניעות קטן יותר וההקפדה במצוות גדולה יותר.
מי שעקב אחרי התהליך היה יכול לזהות תנועה עקבית וברורה בכיוון אחד: התרחקות מן הדתיות השגורה של ה"בעלי בתים", כלומר החברה הדתית הלא־ישיבתית, ואימוץ סטנדרטים חרדיים. עם הזמן התגבש הכינוי חרד"ל - חרדי־לאומי – המשותף לבני הקו ולאחרים בפריפריה הציונית־דתית, הנוטים אל אורחות החיים של החרדים. ההבדל בין החרד"ל ובין החרדים היה קטן בפרקטיקה וגדול באידיאולוגיה, והתבטא בסוגיות הקשורות לשיבת ציון: היחס ליום העצמאות, למנהיגי המדינה, לארץ ישראל, לשמיטה ולצבא.
החינוך האידיאליסטי והרתיעה מהאקדמיה הביאו ומביאים בוגרים רבים של מוסדות הקו לפנות להוראה ולהפוך למחנכים בישיבות ובאולפנות. התוצאה היא שמשנת הקו חורגת בהשפעתה הרבה מעבר למוסדות הזרם הזה, ומגיעה אל רבבות משפחות שרחוקות מאוד מעולמו הרוחני של הרב טאו.
במפתיע, לצד אנשי החינוך מייצר הקו גם מעגלים רחבים של "אנשי מעשה", שאינם דומים באורחות חייהם לבני הישיבה המסוגפים של הר המור. חלק הארי של הקצינים הדתיים המובילים בצה"ל, טוענים בחוגי הקו, נבנה מן הזרם הזה ונאמן לו. דמות המופת היא אל"מ דרור וינברג הי"ד, שהיה בקשר מתמיד עם בית המדרש הזה, וינק ממנו תעצומות רוח. ישיבת הר המור הייתה גם מקור האידיאליזם שגילם סרן דגן ורטמן הי"ד, שנהרג במבצע עופרת יצוקה. את מסלולו הצבאי החל ורטמן רק אחרי שנים של לימוד תורה בישיבה. בהזמנה לאזכרה שנערכה לפני שבועות אחדים במלאת שש שנים לנפילתו, בחרו הוריו לציין מתחת לשמו: "תלמיד ישיבת הר המור".
יום חמישי בבוקר, שכונת מעלה־הזיתים שבראס־אל־עמוד, הצופה אל מקום המקדש. שיעורו השבועי של הרב טאו נקבע לתשע וחצי, ובשעה היעודה כבר נקהלים עשרות בחדר הגדול. שורות של כיסאות פלסטיק שחורים ממלאות את כל החלל שמעבר לשולחן. אני מביט בסובבים: הרבה צעירים, לא מעט אנשי דור הביניים, כמוני, מן הסתם מחנכים, מורים ורבנים במוסדות חינוך, וגם כמה בשנות השישים לחייהם - רבנים ששומעים את השיעור הזה ושכמותו כבר שנים רבות. כמעט כולם מזוקנים, כמעט לכולם כיפות סרוגות. איש מהצעירים לא לובש ג'ינס. אני היחיד שמתעסק בסמארטפון שלו. בעצם, אני אולי היחיד שיש לו סמארטפון.
שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי, כתלמיד ישיבה, שיעור של הרב טאו. והנה הוא נכנס, גבוה כרגיל, בצניעות נטולת גינונים, ומתחיל בשיעור. אף שבחדר יש יותר ממאה איש - חלקם מאזינים בעמידה - מושלך הס של חרדת קודש.
הרב מלמד "עין איה", ביאורו של הרב קוק לאגדות התלמוד. "יש כאן דברים עמוקים מאוד, אני מקווה שנוכל להבין משהו", הוא מקדים, ואז נכנס להקראה בהירה ונינוחה. קולו הברור מוגבר ברמקולים, שמשמיעים את השיעור גם בקומה אחרת, שם מצטופף קהל נוסף. הרב מסביר באיטיות, משווה למקורות מקבילים בכתבי הרב קוק ומרבה להביט בעיניים רכות על התלמידים.
האיש כמו לא הזדקן בעשרים שנה: הדיבור, הדיקציה, ההסברה – כולם במיטבם, יסודיים כתמיד. השנים לא שינו את עמל התורה הבסיסי, המתמיד, וגם לא את דרכי ההוראה; התקיפות הציבורית לא שינתה את העדינות והפשטות של ההופעה בפני חוגו הקרוב.
מה סוד כוחו של הרב טאו? כיצד הפך האיש הצנוע והענייני הזה למי שמעצב את ההתנהלות הרוחנית של אנשים כה רבים? כמעט כל מרואיין לכתבה הזו פתח בקביעה שמדובר ב"גאון וצדיק" בקנה מידה נדיר. חסידיו אוהבים לומר שגם חרדים מתקנאים באישיות כזו, ושגם הם מודים שאין בדורנו אנשים בעלי מסירות כזו לתורה. "ברוך השם שיש לנו את הרב צבי טאו, גאון וצדיק ובעל שכל רחב וישר, ומסור לישיבה", אמר הרב צבי יהודה, באחת משיחותיו המפורסמות.
שיעוריו של הרב טאו אמנם נעדרים כריזמה במובן הקלאסי - הוא אינו עושה דבר כדי למשוך את לב השומעים, ודיבורו איטי ומונוטוני למדי – אבל הפרשנות שלו לטקסטים של הרב קוק יסודית, מעמיקה ומשכנעת, גם בשביל מי שנרתע מן המסקנות. בעלי אוזן רגישה יקלטו בדבריו גם גילויים של הומור שנון ואירוני.
הצדיקות מתגלה הן בהתנהלות המוסרית המחמירה שלו עם עצמו, והן בתמיכה שהעניק במשך השנים לתלמידים שנזקקו לכך. "העברתי אצלו שעות רבות", סיפר לי תלמיד לשעבר, שעבר משברים קשים בחייו האישיים, ומצא בהתייעצויות עם רבו חיזוק ונחמה. בוגר אחר מספר כיצד עזב את הישיבה בעצתו של הרב טאו, שדחף אותו לצבא ולאוניברסיטה גם כאשר ידע שהתוצאה עלולה להיות התרחקות מאורח חיים דתי.
"הרגשתי תמיד שאכפת לו ממני באופן עמוק ואמיתי", הוא מספר. "הייתי מגיע אליו בשעות לילה מאוחרות, והוא היה מקשיב בסבלנות ובנחת. פעם אחת הקראתי בפניו במשך חצי שעה שירים וקטעי יומן מבולבלים שכתבתי בשעת משבר. הוא ישב כל הזמן הזה ובאמת הקשיב לשטויות שלי. אינני יכול לשכוח זאת".
מספרים שבעבר שימש טאו ככותל דמעות לאנשים רבים יותר. טרגדיה קשה שאירעה לאחד מתלמידיו, שהרב טאו חש עליה אחריות מוסרית, גרמה לו להגביל את התמיכה הנפשית שהוא נותן. מאז, מי שהגיע אליו וסיפר על בעיה קשה הופנה לפסיכולוגים מוסמכים.
רוב המושפעים מן הרב טאו לא נהנו מעצתו האישית, וגם את עוצמתו הלימודית אינם יכולים להעריך באמת. נראה שעיקר כוחו נובע מהעצמאות הגמורה של אישיותו, ומהטוטאליות של הגותו – שני דברים הקשורים זה בזה.
אולי אלה הנכסים של משפחתו, המשחררים אותו מתלות כלכלית, ואולי זו פשוט אישיות עשויה ללא חת – כך או אחרת, הנער שברח מבית אביו אינו תלוי גם היום באיש או בממסד כלשהו, אינו מחניף לאיש, ואינו מקווה להתמנות אי פעם לתפקיד כזה או אחר. הוא לא פוסק הלכות ולא מכהן ברבנות – מה שפוטר אותו גם מההליכה הזהירה שנדרשת מרבני קהילות, המתמרנים בין ציפיות "השטח" ובין תפיסתם התורנית. העצמאות הזו ניכרת בהתנהלותו. הוא לא מתייעץ. בתחום שבו הוא רואה עצמו כמנהיג – "הלכות ציבור", כלומר קביעת מדיניות ציבורית בשם התורה – לא מתקיימים דיונים והתייעצויות.
הרב מגבש את עמדותיו בינו לבין עצמו, ואז משתף במסקנותיו את תלמידיו הקרובים, שיקבלו אותן ללא ערעור. "יש לו תקיפות אדירה, בהירות פנימית ונחרצות שמייצרת כריזמה גם כשאין כריזמה חיצונית", אומר מ'. "זה גם נובע מכך שיש לו שיטה ברורה, בנויה היטב, שמציעה יותר ממה ששאר תלמידי הרב צבי יהודה יכולים להציע; וגם מכך שבעניינים האלה הוא לא רואה אף אחד ממטר. או שאתה הולך איתו ומקבל את דרכו, או שאין לו מה לדבר איתך. הוא לא מנהל שום דיון, וזה נותן כוח גדול".
גם המעגל הקרוב ביותר אינו שותף להחלטותיו. "נראה לך שאנחנו נבוא ונשכנע את הרב טאו?" נזף פעם אחד מהרבנים הקרובים במישהו שהעז לתהות. "זה לגמרי לא שייך. מישהו יכול ללמד את הרב טאו מה זה 'כלל ישראל'? הרי הרב צבי יהודה אמר שיש (רק) אחד בישיבה שיודע מה זה כלל ישראל". השיטה הזו, האטומה עד תמיהה, גורמת לנפגעים רבים. בהערת אגב שזרק הרב טאו בשיעור שבו נכחתי, הוא כרך במשפט אחד "רפורמים ומודרן־אורתודוכסים". במשך השנים הוא ניהל סדרת מאבקים מרים, בין השאר נגד שיטות "חדשות" בלימוד תנ"ך ותלמוד, ונגד מגמות של שינוי במנהג, בהלכה או בדגשים.
"הם פשוט מחרימים את מי שלא מסכים איתם", מסביר מ'. "אין שום דיאלוג. אני זוכר כיצד יצאו נגד מישהו, יהודי תמים וצדיק שלימד תורה בדרכו, והם החליטו שזה הרס האמונה. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. בלי להכיר יותר מדי, הוא אמר: אני ארים טלפון לאחד מרבני הקו החשובים ונדבר. הצעקות שהוא חטף הכניסו אותו להלם: 'אני לא מוכן לדבר איתך, אתה הורס את התורה בישראל'".
אחד הפולמוסים החריפים כוונו נגד שיטת הלימוד "רבדים", המתייחסת גם לתקופות השונות של כתיבת התלמוד. הרב בלייכר לא היסס לטעון שמה שעושים אנשי רבדים "גרוע ממה שעושים המחבלים". הניסיונות לחלץ מרבני הקו הסתייגות מהדברים האלה לא צלחו.
לחשם של רבני הקו, ברמות שונות של חרמות, כוון גם נגד רבנים חשובים כמו יעקב מדן, יובל שרלו ומשה צוריאל. הטהרנות פגעה אפילו ברבני הקו עצמם: כאשר הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון כיום, ביקש לשתף פעולה עם "הבית היהודי", הובהר לו שאם יעשה כן, יחדל הרב טאו מלתת שיעור בישיבתו. הרב אתרוג נסוג. רב באחת מישיבות הקו שהצטלם עם נפתלי בנט זכה לשיחת טלפון שהבהירה לו כי מעשה כזה לא ייעשה. ישיבת עטרת כהנים נאלצה לפני כ־15 שנה לוותר על אחד הבולטים שברבניה, הרב אורי שרקי, לאחר שהתבטא באופן מעורר מחלוקת, לטעמה של הישיבה.
כעורך מוסף "שבת", אני זוכר היטב את התסכול מהתייחסות רבני הקו לדיונים שנגעו במשנתם: הם לא טרחו להשתתף בשיח, ולמעשה החרימו אותו. לא פעם הסבירו לי שגישת הרב טאו היא "או שאתה איתי, או שאתה עם האחרים"; דיון אינו בא בחשבון. "לצערי האיום", סיכם הרב י', "בבית המדרש שבו גדלתי אין מקום לשאלה 'למה זה כך ולא אחרת'. אבל אין לי בית מדרש אחר".
כוחו של הרב טאו בציונות הדתית נובע גם ממעמדו כמפרש היסודי והמוסמך ביותר של הרב אברהם יצחק קוק, שמשנתו היא התשתית הרוחנית העיקרית של הזרם הרעיוני הזה. הפרשנות שלו תומכת לכאורה בעמדות היסוד של הרב קוק, המביטות בעין טובה על התחייה הלאומית הציונית ועל תהליכי המודרנה. אבל רק לכאורה. הרב טאו אימץ פרשנות "מטאפיזית" למשנת הרב קוק (ראו מסגרת), כזו המנתקת את השיח מהמציאות ההיסטורית והחברתית, ומשחררת אותו מביקורת ומשיח עם שיטות אחרות.
הכול הלך למישרין כל עוד הייתה הקְבּלה בין המסקנות של טאו וחבריו ובין האינטואיציות הפשוטות של הציונות הדתית. אכן, המנגינה הייתה שונה: בחוגי הרב טאו, הפרשנות הרציונלית, הפשוטה, של המציאות נדחתה מפני ידע הבא ממקור עליון, והממד העל־טבעי וה"סגולי" של התורה ומצוותיה קיבל מעמד נכבד הרבה יותר. למסרים הפשוטים של הציונות הדתית נוסף אצלם ממד של עומק תורני ומיסטי, וגם סבלנות שיש בה מן הפסיביות המתבוננת.
יוצאי בית מדרשו של הרב צבי יהודה הרגיזו ב"הקצנה" שלהם את האגף הליברלי הישן בציונות הדתית, שביקש להפעיל את שיקול דעתו בשאלות התאמת התורה למודרנה; מנגד, הם הרגיזו בסבלנות שלהם את האגף האקטיביסטי, שביקש לזרז את הגאולה בפעולות היסטוריות קונקרטיות – כפי שקרה בפרשת המחתרת היהודית בשנות השמונים. "יש לנו עסק עם כת משיחית, הרוצה להביא את הגאולה עם נשק ביד", כתב הרב טאו על המחתרת.
הוא עצמו דגל בהתבוננות של עומק, צניעות וסבלנות כלפי התהליכים שהחברה הישראלית עוברת. "סבורים אנו כי בעניינים הפוליטיים העיקר הוא המלחמה והשלילה", כך לימד שנים רבות, "אולם לא בזה מקימים את האומה. רק בהבעת החיוב ומתוך אמונה בו אפשר לבנות, ולא בהתמחות בקטנות ובחריפות פוליטית". את עם ישראל הוא המשיל לזחל; העוקב אחריו רואה רק את ההתנשלות הנדמית כחולשה, ואינו יודע שסופו של הפרפר לצמוח מכך. "אשרי העין הרואה כבר עתה את המתחולל מבעד לכל התהליכים הקשים... שכל השלבים האלה צעדים הם במהלך צמיחת גאולתנו".
הרוח הזו הלכה והתפשטה. המוסדות הרבים שהקימו תלמידי הרב צבי יהודה, רובם נאמנים לרוח המטאפיזיקה הטאואית, גידלו במשך השנים רשת של אנשי אמונה שהתאפיינו בצניעות חומרית, באדיקות דתית, באמונת חכמים תמימה ובמסירות לכל דבר הקשור ל"עם ישראל". אנשים שהיו מוכנים בימי אוסלו לעזוב את בתיהם ולישון שבועות באוהל מחאה - אבל סלדו מכל הפגנה כוחנית, פרובוקציה או הטחת מילים בוטות כנגד השלטון הנבחר. הטיפוס האנושי הזה, שפועל עד היום בשדות החינוך וההתיישבות, מביא איתו הישגים ורוח מיוחדת, שגם מתנגדיו הגדולים של הקו אינם יכולים להתכחש לערכו.
המשימה המעשית העיקרית של אנשי הקו הייתה "לרומם את רוח האומה". זו קיבלה את ביטויה המובהק בארגון "אל עמי", שהחל לפעול בסוף שנות השמונים. הארגון עסק בהנחלת תפיסת העולם האמונית לתלמידי בתי ספר דתיים וחילוניים – בכיתות, בסמינרים ובימי עיון. דפי המקורות המאירים שהפיץ סיפרו על עם נגאל השב לכוחות החיים שלו, עם שבו גם מה שנראה כחול הוא בעצם קודש.
בשבילי, כמו בשביל רבים מבני דורי, היו המסרים הללו סם חיים וחיזוק להרבה דברים שרצינו לשמוע: שהתורה מתחברת אל חיי המעשה ורוצה בהם, שעל האדם להיות נאמן לעצמיותו, שכל מחלף שנבנה בארץ הוא גלגל למרכבה. לצד הארת הפנים לחיים, הציעו מסרי "אל עמי" גם עדינות וטהרה פנימיות וחיצוניות, שהלמו היטב את הצניעות החומרית של נושאי דגלה.
אלא שבראשית תשנ"ח התפלגה כאמור ישיבת מרכז הרב, ובתוך זמן קצר רוב המרצים הצעירים של "אל עמי" – שהפכו לתלמידי הר המור – עזבו את הפרויקט החינוכי שהיה אז בשיא כוחו. המשבר העצים את הממד המטאפיזי של משנת הרב טאו, ודחק בתלמידיו, במפורש או במשתמע, "להיכנס למערה" – לצלול אל תוך עולם הלימוד, שם מתפתח הקודש הטהור, ולהניח לעת עתה למציאות הישראלית.
אם במשך שנים גרסו תלמידי הרב צבי יהודה כי צריך "לעורר את התודעה" ולספר לעם ישראל עד כמה קדוש מה שהוא עושה, כעת החלה המנגינה להשתנות. במקום "להעניק למעש הציוני את פס־הקול האמוני", כפי שכינה זאת פעם אפי איתם, בחר הרב טאו ליצור חממה סגורה, מנותקת מהשפעות החילוניות, כדי לבנות בתוכה אלטרנטיבה קדושה יותר לציונות. קשה שלא לדרוש על המהלך הזה את הפסוק בשיר השירים, שממנו לקוח שם הישיבה: "עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". זהו המצב הקיומי של השנים האחרונות: ממתינים לניסת הצללים.
בתחילת דרכה של הר המור עוד נשמר החיבור בין המשנה האמונית שהגיעה מרבניה ובין מסרי היסוד של הציונות הדתית. בשיעוריו המשיך הרב טאו לרומם את רוח האומה ולהביט על כל המתרחש בה בעין טובה, אבל היו מי שהבחינו כי הוא מגיע, בינו לבין עצמו, למסקנות חדשות. "הוא מתבונן על המציאות, ובקריאה שלו היא על סף קריסה", אומר ח', העוקב בקפדנות אחר משנת הרב טאו. "בעיניו, לגישה ה'ממלכתית' שהוא עצמו טיפח אין על מה לחול, כי החברה הישראלית הפכה למדינת כל מגזריה או כל פרטיה".
"הוא תמיד מפתיע", מספר הרב ת', תלמידו הנאמן. "אתה חושב שכבר הבנת ממנו הכול, ופתאום מגיע כיוון אחר לגמרי". הציפייה של רבנים היא פשטנית, הוא אומר, הם רוצים לשמוע מעין "העתק־הדבק" לדברי הרב צבי יהודה, "אבל זה לא עובד כך. לא לחינם הדגשים של הרב טאו היום שונים מאוד משהיו בזמן רבו".
מי שיאזין לשיעורי הרב טאו מהשנים האחרונות, או יקרא את סיכומיהם הערוכים, ימצא את המהפכה שחור על גבי לבן. בניגוד לעמדה האומרת שהלאומיות החילונית בישראל קדושה במהותה, הרב טאו החל לתקוף הן את החילונים והן את הזרם המרכזי בציונות הדתית, וטען כי אין ערך בלאומיות שאינה "מיוסדת מלכתחילה על הקודש" – אפילו כשזו מלאה בתורה ובמצוות.
"אדם מדמיין שלאומיותו מיוסדת על אדני הקודש, כי הוא גם לאומי וגם מניח תפילין ושומר שבת; אולם פעמים רבות לאומיות זו אינה אלא לאומיות חילונית", רשמו התלמידים מפיו. הדרך היחידה להעניק לה עוצמה היא "לעקור את הלאומיות המיוסדת על החול ולשתול במקומה לאומיות ישראלית אמיתית, ממקור הקודש".
לשיטתו, עקירה זו היא פעולה מייסרת וכואבת, הדורשת שידוד מערכות. יש לחסום את זרמי הנפש של הלאומיות "הקשורים לתכנים שליליים של חומרנות, מתירנות והפקרות", כדי ליצור זרימה ממקור אחר. כבר לא מדובר על "להסביר" לחילונים שהם בעצם פועלים מתוך קודש; הרב טאו כמו לועג לתלמידיו כשהוא אומר "זה נראה קל: עד עכשיו הייתה לנו לאומיות בלי אמונה, עכשיו תהיה לנו לאומיות עם אמונה. נדביק הכשר של הבד"ץ והכול יהיה 'כשר למהדרין'... זה לא עובד כך".
"בעבר היה לו אמון עצום במציאות הישראלית", אומר הרב ג'. "הוא הלך בדרכו של הרב צבי יהודה, שהקפיד שתמיד 'העם יהיה איתנו', כי העם יודע מה נכון. כיום, בעיני הרב טאו, פשוט אין עם מי לדבר. הוא לא מבטל את תורת הרב קוק, אבל הופך אותה ל'הלכתא למשיחא', משהו שבעצם לא רלוונטי למציאות. האידיאל של אחדות הקודש והחול הוא בעיניו משהו ששייך רק לצדיקים עליונים, למדרגה שלא קיימת עכשיו. התפקיד שבית מדרשו של הרב טאו ממלא היום במפה האידיאולוגית זהה לזה שמילאה בעבר אגודת ישראל מול הציונות".
נכון להיום, הרב טאו נותר המנהיג הבלתי מעורער של רבני הקו, אף שרבים מהם עדיין דבקים בעמדות שהוא לכאורה עזב. "מדובר בנושאת מטוסים שעשתה סיבוב פרסה", מסביר ח'. "הרבה מאלה שעליה בכלל לא הבינו מה קרה, והם ממשיכים לנגן את המנגינה הישנה".
ביטוי מופלא לסתירה שבין המנגינות היוצאות מבית המדרש של הקו נמצא בכרך "קודש וחול", שיצא לאור על ידי מכון "בניין התורה" של הרב נתנאל אלישיב, מן הרהוטים שבדוברי בית המדרש הזה. מאמר של הרב טאו המופיע שם סותר את כל מה שבחינוך הדתי מלמדים בשם הרב קוק - ביחס לתבונה, למוסר האנושי ובכלל לעולם הזה. "שאיפתנו לתיקון עולם היא לעילא ולעילא מכל מה שאפשר לצייר במושגים אנושיים", מסביר שם טאו. "העולם האמיתי שאנו שייכים לו באמת מצד נשמתנו אינו העולם הזה אלא העולם הבא... האמונה, ולא מחשבות מוסריות אנושיות שנמצאות גם אצל אידיאליסטים שבכל עם ולשון, היא הנותנת את הבסיס להתמסרות לתורה ולמצוות. ודאי שגם המוסר האנושי חשוב הוא, אבל הוא לא עיקרה של תורה".
בהמשך מופיעים מאמרים פרי עטיהם של הרבנים בלייכר וסדן, המשדרים בתדר שונה לחלוטין. כל הבעיות, מסביר שם סדן, מקורן בכך שאצל רוב עם ישראל בימינו "יש תפיסה שהקודש והחול הם שני תכני חיים סותרים". לשיטתו, תיקון הסתירה המדומה הזו מתקיים כאשר אנשי מעשה מקבלים מן התורה כוח לעשייה, כפי שקורה במכינות הקדם־צבאיות. "הקודש מוכרח להאיר את מערכות חיינו, ולעדן, לטהר ולקדש את עולם החול", קובע הרב סדן.
הרב בלייכר מאריך להסביר שם שבעיית הדור היא "שאיננו מאמינים מספיק בגודל הטמון בנו". לדבריו, אנשי מפתח במדינה "נופלים בקטנות רוח ובאובדן תקווה בשל חוסר ההכרה בעוצמות הרוח ובגדלות הפנימית הטמונות בדורנו". כאשר מפגישים את האנשים הללו עם העוצמות, "הם מתחילים לדבר ולחשוב אחרת. הפגישה עם הגדול הזה שאיננו זר להם, אלא טמון עמוק־עמוק בקרבם, נוסכת בהם כוחות ועוצמות שהם לא הכירו קודם". זהו, ללא ספק, הרב טאו הישן.
ההכרעה הפוליטית של הרב טאו לנטוש את מפלגת הבית של הציונות הדתית ולאמץ מפלגה שהנהגתה חרדית – "יחד" של אלי ישי - היא קש שעלול לשבור את גב הגמל ולפורר את המחנה. מאז שנפתחה תקופת בנט במפלגה הדתית־לאומית – בנט, שהיה יכול היה לשמש סמל ההצלחה המובהק של משנת הרב טאו הישנה - פתח הרב טאו החדש במאבק עקרוני נגד המהפכה.
הקרע נחשף במלוא עוזו כאשר סיעת הבית היהודי פעלה להקמת מנהלת הזהות היהודית. בסיעה קיוו ש"פנים אל פנים", ארגון הסברה יהודית בראשות גבע ראפ, המזוהה לחלוטין עם הרב טאו, ייקח על עצמו את הובלת המנהלת החדשה. גם הארגון מצדו עשה רבות כדי להתאים עצמו לתפקיד, אולם נסוג לפתע שעות ספורות לפני סגירת המכרז, בעקבות הוראה של הרב טאו – שהתנגד נחרצות לכל שיתוף פעולה עם הבית היהודי.
הפער שבין הרב טאו לבין האינטואיציות הבסיסיות של בני בית מדרשו הפך גלוי, והשאלות החלו לצוף בצורה בולטת יותר. גם כיום, רבים מנאמני הקו אינם שמים לב למשמעותו הנוקבת של השינוי שעובר הרב טאו. כשאמרתי לבוגר הר המור שרבו שינה את עמדותיו ביחס למציאות הישראלית, הוא נזעק. "לא היה ולא נברא, זה פשוט לא נכון", טען, והחל להסביר לי את גישתו העדכנית של הרב טאו - בלי לשים לב שהוא מדקלם אותה אידיאולוגיה חרדית שהוא עצמו למד להפריך כבר בשנתו הראשונה ב"מרכז הרב".
רבים אחרים כן ערים לשינוי, ומוצאים עצמם במבוכה גדולה. "יש ראשי ישיבות, אפילו ממש מתוך הקו, שמתפוצצים", אומר ח'. "לקח להם המון זמן להבין שהרב צבי שינה כיוון. היו שראו בזה מלחמה נקודתית נגד איזה ניואנס של 'כפירה', ורק עכשיו מתחילים לקשור את החוטים".
ר', העוסק בהוראת יהדות, טוען שהרב יהושע צוקרמן שומר אמנם על חזית אחידה עם הרב טאו, אבל בפועל אומר דברים אחרים לחלוטין – ומנחה בהתאם את תלמידיו. גם הרב סדן חרג מהקו כאשר הורה לחייליו שלא לסרב פקודה בגירוש גוש קטיף – אף שמדבריו של הרב טאו השתמעה תמיכה בסירוב. לדברי הרב ג', "יש מתח עצום, מראשית המכינות ועד היום, בין הרב סדן ובין הקו. הוא מלמד את תורת הרב צבי יהודה הישן והטוב, ואלמלא אופיו הנוח הוא היה חותך מהקו כבר מזמן".
המכינות הקדם־צבאיות דווקא היוו במשך שנים הוכחה לכך שמבחינת תשתית תפיסת העולם, קיים מכנה משותף עמוק בין אנשי הקו לציונות הדתית. המפעל הזה יצר טוויסט מפתיע: לפתע צץ מודל אחר, חדש־ישן, של צעיר דתי הרחוק מגינוני הישיבתיות והחרדיות, ומממש בחייו את האידיאולוגיה האמונית גם כשהוא עוטה כיפה קטנה, מכנס קצר וסחבקיות ישראלית.
יותר מכך: ראשי המיזם המצליח היו בין התומכים הנלהבים בהקמת המכינות החילוניות והמעורבות - שרבים מהמלמדים בהן נחשבים בעיני רבני הקו לכופרים. במכינות הללו גם מערבים בנים ובנות בגיל נוטף הורמונים, שלא לדבר על חשיפת התלמידים הדתיים לתרבות חילונית. כזכור, מהפכת המכינות התרחשה בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, לפני הפילוג במרכז הרב ולפני הפרשנות החדשה, הפסימית, של הרב טאו למציאות הישראלית. לנוכח הרוח הקיימת כיום, קשה להאמין שרבני הקו היו יוזמים את הקמת המכינות הדתיות, ובוודאי שלא היו משתפים פעולה עם גל המכינות המעורבות.
בחודשים האחרונים נוצרה קבוצה של רבני־קו שנפגשת עם הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור, בניסיון להבין את המסרים היוצאים משם ונראים כסותרים את יסודות המשנה הציונית־דתית. כשאני שואל את הרב י' אם השיחות הללו הניבו תשובות, הוא מודה שבינתיים לא, ואומר שהוא וחבריו ממתינים לפגישה שהובטחה עם הרב טאו עצמו.
לדבריו, הרב טאו מתעקש שלפני פגישה כזו יבואו הרבנים השואלים לפגישה אחרת, שבה יוצגו בפניהם "העובדות" – כלומר, מפת האיומים הרוחנית, שתשכנע אותם שהפסימיות של הרב טאו
הדמוניזציה הזו יכולה להסביר את החריגה של הרב טאו ממנהגו, כאשר התערב בביצה הפוליטית עצמה. תחילה הפעיל לחץ נגד צעדים של הבית היהודי, בעיקר בתחומי החקיקה הדתית, מה שהוביל לשיתוק מסוים בתוך המפלגה. כשהתקרבו הבחירות הוא היה מעורב בפרישתו של יוני שטבון (בעוד מוטי יוגב, שקרוב גם הוא לחוגי הקו, נשאר).
כדי לחזק את מהלך החבירה עם החרדים־ציונים של "יחד", שלח הרב טאו לשדה הפוליטי את נאמנו הרב משה הגר־לאו, ראש המכינה ביתיר, אך זה לבסוף פרש מההתמודדות. עוד לפני כן נשרפו הקשרים של הקו עם הרב אלי בן־דהן, בוגר מרכז הרב וכנראה הדמות התורנית המובהקת ביותר בכנסת האחרונה. התוקפנות המילולית של רבני הקו העלתה את חמתו של בן־דהן, שטען שדבריהם על "מפולת" בחקיקה הדתית הם עלילה המנותקת מהעובדות, ושניסיונותיו להידבר עמם עלו בתוהו. "ככה מוכיחים?! בהלבנת פנים ברבים?!" תמה בראיון ל'גלי ישראל'.
"הם נושאים את שמו של הרב צבי יהודה על שפתם, אבל זו לא דרכו. ב'מרכז' למדו בכל יום חצי שעה 'שמירת הלשון' (ספר העוסק באיסור לשון הרע, י"ש)". "הרב טאו קיבל הכרעה נועזת, והוא עקבי בה", אומר הרב ג' על הבחירה להפוך את משנתו של הרב קוק לבלתי רלוונטית בעידן הנוכחי. "קשה לבטל את דעתו כי הוא אכן אישיות גדולה, איש רוח מעמיק. גם אם רבים מתלמידיו ממשיכים לדקלם את המסרים הישנים, הוא עצמו לא מתבלבל לרגע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
