מה אורי אורבך היה אומר על מאמר הפרידה ממנו?
"אלפי אנשים, הגיעו לבית העלמין כדי לחלוק כבוד אחרון לשר אורבך. אורי היה מוריד את המילה 'אלפי' (אין צורך להפריז, ואם כבר אז תכתוב מיליוני, שממש יתרשמו), ואת המילה 'שר' (אורי זה מספיק טוב, שר תקרא למישהו אחר)". פרידה מהמורה לתקשורת
עוד כותרות ב-nrg:
- שהרב טאו יתראיין? לא ראוי לאדם ברמתו
- בעקבות הקלטת הרב מאזוז: בנט קורץ לחב"ד
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלפי אנשים, שרובם לא הכירו אותו אישית, הגיעו לבית העלמין במודיעין ביום שני האחרון כדי לחלוק כבוד אחרון לשר אורי אורבך. קצת יותר טוב, אבל אורבך היה מוריד את המילה "אלפי" (אין צורך להפריז, ואם כבר אז תכתוב מיליוני, שאנשים ממש יתרשמו), את ה"לחלוק כבוד אחרון" (נו נו, ממש הקיסר וילהלם נהייתי. מעניין אם גם לו היה שפם) וכמובן את המילה "שר" (אורי זה מספיק טוב, שר תקרא למישהו אחר).
רחבת ההספדים בהלווייתו של אורי אורבך הייתה מנותקת באמצעות מחסומים מהקהל הרב שבא להיפרד ממנו. הדבר נבע משיקולי אבטחה, עקב נוכחותם במקום של ראש הממשלה ונשיא המדינה. אם אורבך היה נקלע לאירוע שכזה, הוא היה נשאר בצד של הקהל ואפילו לא מנסה להידחף לרחבה הסטרילית שיועדה לנבחרי הציבור ולעיתונאים. "יקברו אותו בדיוק אותו דבר אם אהיה שם או כאן", היה מסנן מתחת לשפם ונבלע כדרכו בהמון.
בשנים האחרונות חיו אורבך ומשפחתו בעיר מודיעין. הוא כאמור לא היה איש של סמלים, אבל המקום שבו בחר להשתקע במה שהתברר כישורת האחרונה של חייו, הוא סמל למה שהצליח לעשות כמעט במו ידיו: אמצע הדרך בין תל אביב לירושלים.
לדעת לשאוב ולהיבנות גם מקדושתה הדתית של זו וגם מתרבותה הכללית של זו; דתיים וחילוניים החיים יחדיו בהרמוניה, לא כפוסטר של צו פיוס אלא חיים אמיתיים של שכנים שמבקשים אחד מהשני כוס סוכר ושתי ביצים, ועל הדרך מכירים את אורחות חייהם אלה של אלה; סמל של ישראליות מתונה, סבירה ועדכנית שעומדת כמו כולם בפקקים אבל לא יוצאת מכליה כל–כך מהר.
אורי היה אחד ממלהטטי השפה העברית ועשה בה כרצונו. הוא המציא סיסמאות, ניסח תורה שלמה במשפט קצר אחד, ויצר משחקי מילים נדירים בשנינותם אגב שיחה שבכלל קשורה לנושא אחר. הוא לא טרח אף פעם לחזור על אותה הברקה. מי ששמע, שמע. ומי שלא, לא נורא. ההברקה הבאה כבר מעבר לפינה.
כאיש שאהב מילים והרבה לעסוק בהן, דיברתי איתו פעם על המילה ״לקלס״. "מילה משונה קצת", אמר, "שמשמשת לתיאור שני דברים הפוכים לחלוטין. עם שפה כזו אפשר לעשות הכול״. במהלך ההלוויה חשבתי על מילה נוספת כזו שקיימת בעברית — חלש. מצד אחד היא מתארת אדם חסר כוח, נטול השפעה, בדרך כלל גם צנום ובלתי מורגש. מצד שני, אלכסנדר מוקדון חלש על חצי עולם. ואורי היה שניהם.
למתבונן מהצד הוא נראה חלש. לא רק בתקופה האחרונה, שבה רזה והצטנם עוד יותר. גם בשיא כוחו היה אורי נראה מהחלשים, מאלה שעוד רגע יעופו להם בכל רוח מצויה. אבל במקביל ובו–זמנית הוא גם חלש על שני התחומים המשמעותיים ביותר בציבוריות הישראלית, תקשורת ופוליטיקה, ובשניהם הביא ממש בעשר אצבעותיו את ציבורו, הציונות הדתית, להישגים משמעותיים שאיש לא הגיע אליהם ואיש לא חשב שאפשר, לפני שאורבך נכנס לתמונה.
אם תדפדפו בדפי העיתון מקור ראשון, על מוספיו, תמצאו בכל עמוד שם של כותב או כותבת, ולכל אחד מהם סיפור על איך וכיצד אורי אורבך גרם לו לכתוב. זה יכול להיות במישרין, ויכול להיות כהדהוד למאמרו המונומנטלי מ–1987, "הטובים לתקשורת" (והנה שוב רוחו של אורי נכנסת לטקסט: "אריאל, עשה לעצמך ולי טובה, ותמחק את המילה הארוכה והלועזית הזו. 'מונומנטלי' אפשר להגיד על אנדרטה. המאמר היה בסך הכול לא רע, והיום הייתי כותב אותי בחצי ממספר המילים").
דפדפו ב"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב". דפדפו ב"בשבע״ ובעלוני השבת. דפדפו ואל תדלגו על הפרסומות, כי גם אנשי הפרסום הדתיים קיבלו ממנו השראה וכוח לעשות את מה שפעם היה נחשב כתחום של חילונים בלבד.
תדליקו רדיו ותקשיבו לגל"צ. תעברו לרשת ב' ולגלי ישראל. צפו במהדורות החדשות של שני הערוצים המסחריים. אורי פה ואורי שם. אם רשות ההגבלים הייתה טורחת לחקור, אורבך היה מוכרז מזמן כמונופול בתחום יצירת אנשי תקשורת דתיים.
את אורי פגשתי לראשונה לפני 15 שנים. עבדתי אז ב"רדיו ללא הפסקה", וכהכנסה נוספת כתבתי פתיחים לתכנית פוליטית שהנחה דידי הררי בערוץ "בריזה" המנוח. אורבך היה אז בדיוק בגילי כיום, 39, וכבר אז היה נחשב כאוטוריטה תקשורתית–מגזרית ראשונה במעלה. בהפסקות שבין הצילומים העזתי להציג את עצמי בפניו. "הטקסטים שלך לא רעים במיוחד, אבל למה אחרים צריכים לקחת עליהם קרדיט", שאל–קבע.
"לצילומים בשבוע הבא תביא לי 400 מילה על נושא אקטואלי שבוער בך". זה היה משהו על ש"ס, לא זוכר בדיוק מה, אבל אני כן זוכר שבמשך כל הפסקת הצהריים שבוע לאחר מכן, במקום לאכול,
זהו סיפור אישי אחד קטן שדרכו אפשר להבין את ההשפעה של אורבך על התקשורת הישראלית. כי שעתיים לפני וחמש שעות אחרי שאורבך ישב איתי על הטקסט במקום לאכול צהריים, הוא עשה זאת עם עוד אחד ועוד אחת. ולמחרת עם עוד שניים, ואז בערב התפנה לשיחת טלפון עם מישהו שמתלבט אם ללמוד תקשורת או לא, וכיום בזכות אותה שיחה, המתלבט דאז הוא אחד מאלה שראש הממשלה ושריו קוראים את טוריו בכל יום שישי.
אם האדמה הייתה פוצה את פיה ביום שני האחרון ובולעת את כל מי שהגיע לבית העלמין במודיעין, מדינת ישראל הייתה חוזרת ברגע אחד ל–1987. לימים שבהם הציבור הדתי הקשיב לרדיו והתעצבן, קרא עיתון והתרגז, צפה בטלוויזיה ולא ידע לאן להוליך את הזעם. לימים שבהם המפלגה הדתית–לאומית הייתה מפלגת גבאים קטנה ובלתי נספרת. לתקופה ארוכה מדי שבה היינו צל של עצמנו. שלא האמנו שמישהו אי–פעם ישים לב שיש כאן ציבור גדול וראוי ומשובח ומוכשר, שיכול וחייב להשתתף בהנהגת המדינה כשווה בין שווים.
אבל אדמת מודיעין פצתה את פיה ולקחה אליה ביום שני האחרון רק איש אחד צנום, שידע תמיד לקרוא את המציאות שלושה צעדים קדימה ולהתייצב במקום הנכון. על פני האדמה נשארנו אנחנו, דור לא קטן של תלמידים–בנים, שינסה להתמיד בדרכו. ורגע לפני קלישאת סיום כלשהי שאורי היה דואג לנכש, נגיד רק מילה אחת. תודה.
המאמר פורסם במגזין 'מוצש'
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
