איך באמת מרגיש ילד מזרחי במגזר הדתי?
"מה מרגיש ילד שמבין שהתרבות שלו חסרת ערך במדינת ישראל? שהוריו שאמנם לא זכו לעשות תואר אבל ציידו אותו בכלים לחיים ובתמיכה ואהבה אין קץ, הם מקור ללעג בעיני הסביבה?" לבנת בן־חמו טוענת שהגזענות עדיין קיימת בינינו
עוד כותרות ב-nrg:
- מאחורי הקלעים של הריאליטי החרדי הראשון
- הפמיניסטית הדתייה שמוכנה לשבת בעזרה נשים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פתחתם את העיתון של המגזר וניסיתם לסקור את שמות הכותבים או את נושאי הכתבות? יותר מזה, התמקדתם בפרסומות באותם עיתונים? בצבע האנשים שבוחרים המפרסמים לשים בפרונט בעוד פרסומת לפרויקט דיור איכותי של המגזר? בפרסומים על כנסים שונים ובמוצאם של האישים המכובדים המאיישים אותם? אני כן.
''אני מזמינה אתכם לחשוב על המחיר שנדרש איש חינוך מזרחי לשלם כדי להתקבל לאליטה הדתית–לאומית''. תלמידים דתיים, למצולמים אין קשר לכתבה
צילום: נאור רהב
כבר שנים שאני בודקת מי המושכים בחוטים בכל מקום שאני נמצאת בו. לא כי קמתי יום אחד והחלטתי להיות נודניקית, אלא כי זה המחיר הכואב של העיניים שנפקחות, של המודעות החברתית המחלחלת, של חשבון הנפש המעמיק, ושל הרצון לשנות שמתלווה לכל אלה. והתוצאות? הן כמעט תמיד לבנות. מאוד לבנות.
גדלתי באשדוד, עיר מאוד מזרחית. מסביבי ראיתי אנשים כהי–עור, שמעתי אייל גולן ופיוטי בית כנסת ולמדתי עם סבא שלי על חכמי מרוקו. ואז הגעתי לאולפנה, שלמרות שכל הסגל בה היה מזרחי – כולל הרב והמנהל — למדנו בה בעיקר את מורשת הרב קוק. לא הרב עובדיה, לא הרב משאש, לא הבן איש חי ולא הרב אלגאזי.
ולפני שתתהו, אולי בכעס, מה לי כי אלין על הציונות הדתית בעוד שאחיי המזרחים לא מלמדים על הוגים מזרחים, אני מזמינה אתכם לחשוב על המחיר שנדרש איש חינוך מזרחי לשלם כדי להתקבל לאליטה הדתית–לאומית. בוודאי שאף אחד לא דורש ממנו להשיל את עורו בשערי הכניסה הדמיוניים למגזר היוקרתי, אבל אלה מסרים שמועברים מתחת לפני השטח.
אם ראש הישיבה או המנהיג הרוחני בז למוזיקה מזרחית, אזי מבין המזרחי שעליו להצניע את העדפותיו המוזיקליות ולזמזם בפומבי שירים חסידיים. אם אחד הקולגות בעבודה מתבדח על הזקנה התימנית שעובדת בניקיון ועל המבטא שלה, מפנים המזרחי שח' ו־ע' זה רק בבית.
אם בישיבות הנהלה בבית הספר אחת המורות מביעה שאט נפש מהתלמידים הערסים ששומעים קובי פרץ ורגע אחרי אומרים פרק תהלים כששרשרת חי שקיבלו מאמא שלהם לצווארם, אז מבין איש החינוך המזרחי שעליו להיבדל מהזוהמה התרבותית הזו ולמתג את עצמו כמזרחי "איכותי", אחד משלנו, מרוקאי אבל מחונך.
מה מרגיש ילד מזרחי שמבין שהתרבות שלו חסרת ערך במדינת ישראל? שהוריו שאמנם לא זכו לעשות תואר אבל ציידו אותו בכלים לחיים ובתמיכה ואהבה אין קץ, הם מקור ללעג בעיני הסביבה?
אם נפעל מתוך החשיבה הזו, פתאום נבין למה הערסים האלה מתנהגים לפעמים בבוטות או בקולניות. אולי זה כי אף אחד לא שומע או רואה אותם. וכשלא שומעים אותך אתה צריך לצעוק. הציבור הדתי־לאומי הוא המגזר שתופס את עצמו כראש החץ לפני המחנה.
כמי שנושאים את תורת ישראל ופועלים בשמה, עלינו לדעת שהיהדות היא לא רק מאבק למען ארץ ישראל השלמה. היהדות היא גם מאבק למען צדק ושוויון. היהדות היא דאגה ליתום, לגר ולאלמנה. ואם לדבר ברוח הזמנים האלה, היהדות היא דאגה לדיור ציבורי לאזרחים שידם אינה משגת. לא כתרומה נאצלת או כטובה ענקית, אלא כחובה מוסרית. היהדות היא גם יחס רחום ומכבד כלפי אם חד–הורית שבאה לזעוק את שכואב לה, מול פעילי מפלגה שנדמה ששכחו מצוקה מהי. חיוך, מבט מבין, כוס מים להרגיע את סערת הרגשות. לא יותר מדי, נכון?
כל אחד ואחת מאיתנו יכול לבצע מדי יום את הפעולות שתיארתי למעלה. כל אחד יכול לעשות שינוי, אם רק ישמיע את קולו ויבקש לראות ולהראות עוד צבעים וגוונים. כל אחד יכול לדרוש מעצמו לבחור דווקא במי שלא דומה לו, לחשוב שיש לו מה ללמוד מכל אדם — גם אם הוא לא בצבע שלו. המזרחיות היא לא שיח מצומצם שמבקש רק לסמן אשמים, אלא הזמנה אמיתית לתיקון חברתי ולעבודת המידות. ולא, לשמוע עמיר בניון או להתחתן עם מזרחית לא פוטר אף אחד מהעיסוק הזה.
המאמר פורסם במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
