"דתיים מתקלקלים בתקשורת, אבל בצבא יותר"
מנחם הורוביץ ועקיבא נוביק, שני עיתונאים מובילים, נפגשו כדי לגלות איך נראית התקשורת החילונית–שמאלנית מבפנים, ומה עושים עם העניין הזה של קידוש השם
עוד כותרות ב-nrg:
- איך באמת מרגיש ילד מזרחי במגזר הדתי?
- הרב אבינר: בעלך מקלל אותך? קבלי בהכנעה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באותה שעה ממש, מקסימום שעתיים–שלוש אחרי, אמא נוביק תעשה את דרכה לבית החולים "משגב לדך" בירושלים, בדרך ללידת בן הזקונים שלה, שלימים (שמונה, אם אתם מתעקשים לדייק) יקרא שמו בישראל עקיבא.
לא יעברו שנים רבות עד שעקיבא ימצא את עצמו נובר בכל מה שאפשר לקרוא על דתיים בתקשורת, בולע בשקיקה כל פרט רכילותי עליהם בטורי הברנז'ה. באחד מעלוני השבת הוא ייתקל בציטוט מפיו של מיודענו הצפוני: "לא צריך להשתלט על התקשורת, צריך להשתלב בה". נוביק הצעיר יצקצק בצער ויאמר לעצמו: "הנה עוד אחד שהתקלקל".
מתקלקלים בתקשורת?
"בטח שמתקלקלים, אבל בצבא מתקלקלים יותר", אומר עקיבא, עדיין צעיר (26), אבל כבר עמוק בתוך העסק. "החיכוך עם העולם החילוני בצבא גדול יותר, והקושי הדתי גדל. זה נכון גם לגבי משרד עורכי דין מעורב או משרד רואי חשבון. מי שהדבר מהווה אצלו שיקול, לא יכול כמעט לצאת מהישיבה".
"אנחנו עובדים במקום עבודה שהוא חילוני מאוד לפעמים", אומר הורוביץ, שבקרוב ימלאו לו 59 אביבים. "צריכים הרבה מאוד סייעתא דשמיא כדי לא להיגרר. זה מתרחש בכל מקום שבו הציבור לא דתי, ובתקשורת לא קורה שום דבר שלא קיים במקומות אחרים. זו קריאה לכל אדם שהתחנך כאדם דתי — שהיצר הרע לא יגבר עליך".
עבודה משותפת עם חילונים יכולה לקחת גם למקום הפוך, למקום של אחריות בגלל הכיפה שלראשך.
"זה בהחלט נכון", אומר עקיבא. "אני צם את הצומות הקטנים, דווקא בגלל שאני במקום חילוני". "כשאתה דתי במקום חילוני, מתבוננים בך", מוסיף הורוביץ. "בוחנים איך אתה מדבר עם כתבת, בודקים את גודל הכיפה שלך ואת האוכל שאתה מכניס לפה. הכול נבחן ונבדק".
נוביק מעיד על עצמו שהיה מאלה שעוקבים אחרי כל פס שיורד מהכיפה של אנשינו בתקשורת. כשזה מגיע אליו, יש לו פתרון פשוט: "יש כאלה, כמו אוריה אלקיים, שעברו לקסקט כדי לבלבל את האויב. אצלי זה קצת אחרת: יש לי באוטו עשר כיפות שונות בגדלים שונים, שאף אחד לא יידע מה באמת גודל הכיפה שלי". "אוריה אלקיים קיבל ממני סוכריות בבית כנסת לפני 15 שנה", מסכם מנחם.
את הקריירה העיתונאית שלו התחיל הורוביץ לגמרי במקרה. זה קרה ב–1978, במהלך מבצע ליטאני, כאשר קטיושה נחתה מול ביתו (רחוב יהודה הלוי 15, חשוב לו לציין). "ניגש אליי כתב גלי צה"ל צעיר וראיין אותי כעד שמיעה", הוא מספר בקולו המתון, שמקשה מאוד להבחין בין הרגעים שבהם הוא מתרגש, מתלוצץ או אולי בכלל מתרגז. מה שבטוח, הוא מצליח לרתק.
"באותם ימים הוקם הטלפון האדום בגל"צ, וביקשו ממני שאם קורה משהו שאתקשר להודיע". מאז, בכל פעם שהיה אירוע ביטחוני צעד הורוביץ אל מלון הצפון בקריית–שמונה, שבו ניצב הטלפון הציבורי היחיד בעיר. "סיקרתי מלחמות שלמות דרך טלפונים ציבוריים", הוא אומר. "לעקיבא כבר יש ביפרים". "איזה ביפרים?" מזדעזע עקיבא מהניחוח המיושן שעולה מדברי חברו הבוגר, "היום הכול מדווח דרך הוואטסאפ".
"במשך חודשים דיווחתי לגל"צ תמורת 20 שקלים לחודש", מספר הורוביץ. "במקביל המשכתי לעבוד כמורה וכמחנך בבית הספר יבנה. יום אחד התקשרו מפקדי גל"צ והזמינו אותי לתחנה. הגעתי לרחוב יהודה הימית ביפו, שאלו אותי עשרים שאלות של ידע כללי, כמו למשל מי מכהן כנשיא ארגנטינה. בסופו של דבר הכניסו אותי לאולפן להקריא טקסט". רק כשסיים להקריא את המשפטים שהוגשו לו, התפנה הורוביץ לשאול לשם מה בכלל הגיע לשם. מפקדי התחנה הביטו זה בזה ואמרו: "אנו מכריזים בזאת שאתה כתב גל"צ בצפון". הורוביץ ציין שהוא בקושי מצליח להתמודד עם ילדי כיתה ו' בעיר ושלא למד מעולם תקשורת, אבל בני שיחו התעקשו בכל זאת להכריז בזאת.
נוביק, לעומת זאת, התאמץ קצת יותר כדי להגיע לתחנה הנחשקת. בעוד חבריו מתאמנים לקראת הגיוס בשכיבות סמיכה וריצה בשבילי עפרה, הוא שינן ערכים באנציקלופדיה בריטניקה ("זה לא עזר בכלום, לא שאלו אותי שום דבר ממה שלמדתי שם"), השתתף בתשלום בכנסים של אנשי תקשורת וסיכם הרצאות של פוליטיקאים. השכן של משפחת סגל מהבית הסמוך, שראה את עמית המבוגר ממנו בשש שנים משתלב בתעשיית התקשורת, בחר להתגייס למסלול דומה למרות שהיה בעל פרופיל קרבי. "בכל שנה מתקבלים שני חיילים בלבד בעלי פרופיל גבוה", הוא מסביר. "ניסיתי להוריד פרופיל בכל צורה, המצאתי מלא תחלואות ולא הצלחתי. הייתי בריא".
בעיה.
"בהחלט. שלחתי מכתבים לכל מיני אלופים דתיים בצבא, הסברתי להם את חשיבות העניין".
כמי שגדל בחברה מתנחלית שבה כולם רוצים להיות הכי קרביים שיש, לא קשה ללכת על מסלול כזה?
"זה באמת היה מבאס. כל החיים רציתי להיות קרבי, ואפילו בבקו"ם התברר ששיבצו אותי גם לנח"ל וגם לגל"צ. אחד הקצינים עלה לאוטובוס שבו ישבתי, ושאל אותי שוב אם אני בטוח שאני רוצה ללכת לגל"צ. גם ברגע ההוא עוד הייתה התלבטות. מבאס לגמרי כשהחבר'ה חוזרים בשבתות עם חוויות קרביות, ואתה עם הסיפורים העיתונאיים שלך. אין מה לעשות, גל"צ לא תורמת למדינה כמו יחידה קרבית, וחייל בגל"צ לא תורם כמו החברים הקרביים שלו. זה יוצר רגשי נחיתות ותחושת החמצה, אבל בסופו של דבר השתכנעתי שזה לא פחות חשוב".
גם ביישוב כנראה חשבו שזה לא פחות חשוב, ועקיבא זכה לברכה חמה בדף המידע היישובי לכבוד גיוסו ("חברים שהתגייסו ליחידות הרבה יותר חשובות לא קיבלו ברכה כזו", הוא מציין). בשלב מאוחר יותר הוא אפילו כובד בהדלקת משואה בטקס יום העצמאות היישובי, בשם אנשי התקשורת המקומיים. "אם מנחם נתפס כמשהו חריג מאוד בזמנו, אצלי זה כבר היה ממש מובן מאליו", אומר נוביק. "מנחם וחבריו הניחו את התשתית. אצלו אנשים הרימו גבות כשהוא התחיל להופיע בתקשורת. אצלי סתם הסתלבטו".
"כשאני התחלתי לעבוד בתקשורת באמת כמעט שלא היו עיתונאים דתיים, למעט כמה ברשות השידור", מסכים הורוביץ. "ב–1980 התחלתי לעבוד בעיתון הארץ. הייתי 'סופר הארץ בצפון'. עבדתי גם בג'רוזלם פוסט ובעיתון 'חדשות', מהיום הראשון עד האחרון שלו. הבעיה היחידה ב'הארץ' הייתה שבאופן קבוע כשכתבתי 'בשטחי יהודה ושומרון', הם היו משנים ל'הגדה'".
בעיה נוספת ומרכזית יותר הייתה סוגיית השבת "הסברתי לעורכים בהארץ שלדווח בשבת על קטיושה זה לא פיקוח נפש", אומר הורוביץ. "אני יודע שהיו דיונים שלמים בסוגיה הזו. גם בגל"צ אמרו לי שאני בניסיון. הניסיון נבע כי הם כנראה לא כל כך התלהבו ממני, וגם כי נושא השבת נורא הטריד אותם, ובצדק". "החשש הזה קיים עד היום", מעיר נוביק.
הורוביץ: "בזמנו זה היה בעייתי יותר. לא היו אפשרויות המדיה שיש היום, לא מחשבים ולא טלפונים ניידים. אם לא הודעת שהייתה קטיושה, לא ידעו שהייתה קטיושה. בסופו של דבר החליפו אותי כתבי חיפה והסביבה. פעם לרוני דניאל נמאס מההקפצות בשבת, והוא אמר: 'זהו, אני חוזר בתשובה'. אני מאמין שברגע שהם ראו שממוצ"ש ועד שישי אחר הצהריים אני עובד קשה מאוד, הם הבינו ששווה להם לספוג את בעיית השבת".
האמת היא שגם להורוביץ עצמו לא היה קל עם הריחוק הזמני מהשטח. "בכל פעם שהייתי שומע מסוקים ורואה את מטוסי הפינוי נוחתים, הייתי נדרך. לא פשוט כשאתה לא יודע מה קורה וכשאתה לא יכול לעדכן".
הדיווח הראשון של הורוביץ ככתב רשמי של גל"צ הגיע דקות אחדות לאחר ששב לביתו מאותו ראיון עבודה מפתיע. "נסעתי בקו 841 לקריית–שמונה, ומיד דיווחתי על קטיושה שנפלה ב כּפר גלעדי. אחרי שעה התקשר אליי איש מנומס, ואמר לי: 'מר הורוביץ, אתה מורה! אומרים בכפר ולא ב כּפר!' זה היה ד"ר אבשלום קור".
"היום זה כבר לא יכול לקרות", אומר נוביק. "כשבמשך חודשיים אתה מתחיל את הבוקר בשעתיים של עברית עם בחינה בשבע וחצי בבוקר, אתה לא טועה. אתה לומד לנקד מילים, מתי לשים דגש ומתי לא. היינו משננים שירי מחתרת כדי לזכור את הכללים לקראת הבחינה. אגב, אבשלום קור לא קרא לזה בחינה אלא הזדמנות. אבל צריך לזכור שהיום יש ממנו גם סמסים, כלומר מסרונים, מהכיוון האחר. למשל 'שימחתני בפועלך, במעשה ידיך ארנן".
אבשלום קור, כידוע, הוא החתום על סיסמת "הטובים לתקשורת", שבהמשך הפכה לכותרת המאמר המכונן של אורי אורבך ז"ל. אבל אם תשאלו את הצמד הזה על שליחות, הם יחייכו בסלחנות. "אחרי שהבנתי שאני עיתונאי, וגם האנשים בסביבה שמעו אותי ברדיו והבינו שאני חלק מהתקשורת, התחילה הסאגה הזו שקובעת שהתפקיד שלך בעולם הוא לגרום לקידוש השם", אומר הורוביץ.
"מעכשיו אתה מייצג את הציבור הדתי, וזה מלווה בדרישה די ברורה להיות עיתונאי מטעם. אבל הרי לא מוניתי לתפקיד על ידי הציבור הדתי ולא בטוח שלּו היו שואלים את הציבור הזה, אז או היום, הוא היה בוחר דווקא בי. מה גם שאני לא מאמין בגישה הזו. כשמגיעים לגלי צה"ל עם מטען מטופש של מי שרוצה לשנות סדרי בראשית, שונאים אותך ואטומים בפניך. כשאתה בא לעבוד באמת ורואים שאתה עיתונאי רציני, אתה יכול לשנות דפוסי חשיבה. היום, כשאני אומר שצריך לעשות כתבה על יקבים ביהודה ושומרון, מבינים שאני מציע את זה כי יש פה סיפור אובייקטיבי. אם לא הייתי מקצועי, זה לא היה משודר".
"לוקח זמן עד שמשתחררים מהקידוש השם הזה. זה קשה, אבל הכרחי", אומר נוביק. "היינו פעם בפאב בירושלים ופגשנו שם יועץ של שר, דתי מהסוג שכולנו היינו פעם. הוא שתה מיץ תפוזים, והבחורה הכי יפה במקום ניגשה אליו והתחילה איתו. בשלב מסוים היא שאלה אותו: 'אז מה אתה עושה בחיים?' והוא ענה: 'אני עושה מה שטוב לעם ישראל'. הבחורה ברחה. רציתי לרדוף אחריה, אבל לא הספקתי. מה זו התשובה הזו? אבל גם אני דיברתי פעם ככה. במכינה ובישיבה התיכונית היינו מתפלפלים שעות מה הכי נכון לעם ישראל".
ומה רע בזה?
"היום החברה הדתית לא רוצה מילים מפוצצות כמו שליחות וכאלה", עונה נוביק. "הרי עשיתי גם לביתי. יש משהו לא צנוע בלקרוא לעבודה שלי שליחות, כי במיקרו אתה עושה קריירה. אתה לא קם כל בוקר וחושב איך אני מאזן היום את התקשורת או מייצג טוב יותר את הדתיים–לאומיים. ממש לא.
"השיח היום בתקשורת הוא עדיין מאוד גוש–דני ותל אביבי, וזו תופעה חמורה לא פחות מהשיח השמאלני. הכול משודר בתל אביב ודרך העיניים של תל אביב. מדובר במאבק של הפריפריה מול המרכז, ולא רק של המתנחלים. גם הערבים וגם הצפוניים והדרומיים איתי בזה. וגם הדתיים בעצמם הם כבר לא ציבור אחד. יש הרבה קהלים פגועים מחוסר סיקור. אין למשל הרבה עיתונאים חרד"לים, והם סובלים יותר מאיתנו".
בכל זאת, יש בך צד שמייצג את הדתיים והמתנחלים?
"יש עדיין אינסטינקט כזה שגורם לי להיפגע כשתוקפים דתיים, גם אם זה על דעה שאני בעצמי רב עליה כשאני בין דתיים. אבל אני מייצג רק את עצמי. בהרבה מובנים ואמונות 'עצמי' זה הציונות הדתית, אבל זה לא מחויב. כמו מנחם, גם אני לא מוניתי להיות שליח הציבור הזה, ואם אני רואה שם משהו לא בסדר, אין לי שום רתיעה לפרסם".
"באותה נשימה, למרות שלא נבחרתי רשמית לנציג הדתיים, קבעתי לי כמה כללים שאני שומר עליהם", אומר הורוביץ. "לעולם לא אכנס למסעדה שאין בה תעודת כשרות, גם לא לשתיית כוס מיץ. זה לפעמים דורש מאמץ אדיר. לא פעם אני עושה כתבות בנושא אוכל. לא קרה שצילמתי במסעדה או במקום שאין לו תעודה של הרבנות. הפרסומאים והיח"צנים מתלוננים, ובצדק מבחינתם. אני לא אתבייש לעולם בדתיותי. בערוץ 2 יש היום לא מעט עיתונאים דתיים, ומספרם הולך וגדל. צריך לומר מילה טובה בעניין הזה לאבי וייס, מנכ"ל החדשות שלנו, שמבין את החשיבות שבשילובם".
ואכן, אם צריך לקרוא בשם לנקודות הציון המשמעותיות ביחסי התקשורת והדתיים, נראה שנכון לכנות אותן: עמית סגל, סיון רהב–מאיר, עופר חדד ויאיר שרקי. "עמית סגל הוא ההוכחה לכך שאם אתה עיתונאי טוב, הכיפה איננה מדד ולא גורם משפיע", אומר הורוביץ. "מהר מאוד הבינו שעמית הוא עיתונאי מאוד מאוד רציני, מאוד מאוד מוכשר, והפכו אותו לכתב בכנסת. הוא עשה שם עבודה מדהימה, וכך המשיך להתקדם. במיוחד בשביל עמית איחדו שתי משרות, כתב בכנסת וכתב לענייני מפלגות. כעת עמית מחזיק במשרה הבכירה ביותר בערוץ 2".
"יום יש בגל"צ יותר בוגרי 'מקור חיים' מבוגרי תלמה ילין. אחרי יאיר שרקי ראו כי טוב", אומר עקיבא.
ובכל זאת, כששרקי הגיע לערוץ, כולם התרכזו בפאות שלו.
"גם כעיתונאי מחונן וגם נוכח מראהו החיצוני, שרקי הוא שיעור במהפכה שעוברת התקשורת הכללית", אומר הורוביץ. "בתקופה שלי, וגם עשרים שנה אחרי שהתחלתי, לא היה שום סיכוי שדמות כזו תשדר או תסתובב בכלל במסדרונות ערוץ 2. הוא התקבל כי הוא הוכיח את עצמו ככתב מעולה בגל"צ. אז אני יודע שיש הרבה מאוד עיניים שנפערו כשהוא התיישב ליד יונית לוי, והציבור סקר יותר את המראה החיצוני שלו, אבל היום עוקבים אחרי מה שהוא אומר".
"האינקוויזיציה הולכת ונגמרת", אומר נוביק. "איך ששרקי הופיע, מיד קפצו האינקוויזיטורים האחרונים וכתבו עליו 'נוער גבעות'. שרקי, גם אם היה עושה קרחת, היה מצוין באותה מידה. אני יכול לנחש שהייתה לו התלבטות בעניין הפאות, אך כל בעל פאות בישראל שמח שהוא השאיר אותן".
"כל אחד מאיתנו הגיע על הפלטפורמה של זה שקדם לו. קלמן ליבסקינד, עמית סגל — כל אחד מהם הכין את הקרקע לזה שבא אחריו. אני לא יכולתי להיות בוגר גל"צ וכתב 'ידיעות אחרונות' לענייני שטחים וחרדים, לולא רועי שרון ועמית שקדמו לי. האנשים שסתם לעגו לשרקי הם באמת הסימן הכי טוב שהמהפכה התקשורתית הצליחה. ניסו להקים קול זעקה על החנוכייה שהוצבה מאחורי מגישי החדשות בחנוכה. פעם כל המדינה הייתה מדברת על זה, היום כלום. מישהו כתב משהו, עמית סגל שיפד אותו בטוויטר ובפייסבוק, וזה נעלם".
אי–אפשר לדבר על דתיים ותקשורת בלי להתייחס למותו הכואב של אורי אורבך. "את אורי פגשתי לראשונה ב–1980 בקריית שמונה", מספר הורוביץ. "הוא למד בישיבת ההסדר והצטרף לצוות המורים בבית הספר שבו לימדתי. בנועם הליכות, בביישנות רבה, הוא לימד את הילדים, שמאוד אהבו אותו בגלל חוש ההומור שלו. לאחר מותו פגשתי את אחד מעורכי העיתונים הגדולים במדינה. הוא סיפר שלאחר שאורי נקלט ב'ידיעות' כמה עיתונאים חשובים הרימו גבה. הם כל כך חששו מדתיים, שהם לא קלטו רבים שפנו אליהם. ואז אורי התחיל לכתוב, ופתאום התברר שהוא לא נושך ומתלהם, ובעיקר שהוא עיתונאי מוכשר מאוד. מאז הפכה קליטת דתיים לפשוטה יותר".
"למען האמת, בכלל לא הייתי אמור להיות עיתונאי", אומר נוביק. "אבא שלי חקלאי, והסתמנתי כנהג טרקטור לא רע במערך החצרנות היישובי של עפרה. כנראה שלא הייתי נופל לעיתונות לולא שכני עמית סגל שלחץ עליי, ובעיקר לולא ההכשר שאורבך נתן לזה בעולם הישיבות. כדי להגיע לתקשורת בגיל 18 הייתי צריך לפתוח שתי דלתות: גם בגלי צה"ל, אבל גם בישיבה שבה למדתי. לא פחות משהתקשורת עברה שינוי ביחס לדתיים, היה גם שינוי הפוך שבזכותו נערים דתיים התחילו לחשוב בכלל על לסמן 'אשכול דוברות ומידע' בשאלון ההעדפות הצבאי. בשני השינויים האלה יש לאורבך מניות יסוד".
"כיום יש בתקשורת הרבה מאוד עיתונאים ועיתונאיות דתיים שנמצאים בפרונט וגם כאלה שיושבים מאחורי הקלעים ומאחורי הזכוכית. יש לכך חשיבות לא פחותה. הרי גם בחדשות מספרים סיפור מסוים לפי האווירה במערכת. התקשורת היום היא פרו הקהילה הגאה, וכל דבר ביקורתי בנושא מתויג מיד כהומופוביה. זה בא לידי ביטוי בסיפור הרב רונצקי ובסרטוני הבית היהודי. אם מאחורי הקלעים היה מאוזן יותר, הטקסט של הרב רונצקי לא היה הופך לכותרת. השיח היום עדיין לא פתוח ואין בו הרבה גוונים".
"גם הפוליטיקאים צריכים ללמוד שלא להגיב לכל דבר", אומר הורוביץ. "לא מוכרחים תמיד להתראיין. גולדה מאיר אמרה שהיא לא מצטערת על שום דבר שהיא לא אמרה. הנציגים הפוליטיים של המגזר מתפתלים מאוד בניסוחים שלהם, שיפסיקו עם זה ויאמרו דברים ברורים. אף אחד לא צריך לשנות את דעותיו כי הוא הופך לעיתונאי או לאיש ציבור". "הרגע אמרת שלא צריך להתראיין על כל דבר", מזכיר לו עקיבא". צודק", אומר מנחם, "בעיה".
בצד העשייה שלהם בתקשורת הכללית, השניים מככבים בתחנת הרדיו "גלי ישראל" — נוביק כמנחה אורח בתוכנית הבוקר של אראל סג"ל, והורוביץ בתוכניתו היומית "עושה עניין", שמשודרת אחר הצהריים. "שמחתי מאוד להצטרף לתחנה לפני שישה חודשים", אומר הורוביץ. "הריאות שלי התמלאו בחדווה ובשמחה מול תחנת הרדיו הזו, שבה אני מגלה את כל הדמויות העיתונאיות של מי שהיו יכולים להיות הילדים שלי", הוא מתפייט בדרכו המשעשעת. "לכתחילה התחנה מיועדת לתושבי יהודה ושומרון, אבל המטרה שלנו היא שאת קלמן, אראל סג"ל ושרה ב"ק ישמעו לא רק שם אלא גם בגוש דן. את לא מאמינה כמה מאזינים הצטרפו לאחרונה לתחנה המוצלחת הזו".
עיתונאי יכול למצוא היום שידוך בקלות?
הורוביץ: "כשהתחלתי לחזר אחרי בנות ישראל למטרת נישואים, לא תמיד התלהבו בצד השני מהעיסוק שבו בחרתי.
נוביק: "לא היה אז את מוצש כדי שיידעו שאתה רווק מבוקש". "היה הצופה", מזכיר הורוביץ. "שמו אותך שם ליד נרשמו לנישואים?" מקשה נוביק. "לא, אבל רציתי מאוד להגיע למדור הזה". "יש סיפורים עסיסיים מאותה תקופה?" מנסה נוביק את כוחו. "יש, אבל הם לא מתאימים לפרסום במוצש", מחייך הורוביץ. מי שהצליחה לעכל את המקצוע הזר למגזר הייתה תחיה, שהצפינה איתו עד לקריית שמונה. לזוג שלושה ילדים — איתמר, נגה וחגי.
היום העניין העיתונאי הוא כבר לא מכשול בדרך לחופה (והמגזר, כמו בני המשפחה, מחכה בסבלנות שעקיבא יוכיח את זה באמצעות שבירת כוס), וגם לא ההיסטוריה הפוליטית של ההורים. כולם מכירים את העבר המחתרתי של אבא של עמית סגל, אבל לא רבים יודעים שאבא נוביק ישב עם סגל באותו תא בכלא, על חלקו שלו במחתרת היהודית. "בניגוד לסגלים, שנושמים אקטואליה מגיל אפס, אצלנו לא מכניסים הביתה עיתונים מאז המחתרת", אומר עקיבא. "אם אמא שלי רוצה לקרוא מה כתבתי, אני מביא לה את המוסף הספציפי בלבד וגם הוא לא יסתובב אצלנו בסלון. השכנות עם סגל כמובן השפיעה עליי, ואני מתייעץ איתם הרבה מאוד. אני מתייעץ המון בעיקר עם אבא שלי, איש חכם פי כמה ממני ומכל מי שאני מכיר".
גם בעניין המחתרת, התקדים של סגל סלל לנוביק את הדרך. "בראיון בגל"צ שאלו אותי: מה תעשה אם תידרש לסקר פינוי יישוב? עניתי שאני פשוט אסקר. שאלו אותי: איך תסקר? עניתי: אסקר את מה שאני רואה. הקשו עליי: אז מה ההבדל בינך לבין כתב תל אביבי? עניתי שיש עשר דרכים לסקר אירוע, וכדאי שכל העשר יישמעו".
רגע לפני שנוביק הגיח לתקשורת, הוא קיים מפגש עם כתבנו בצפון. "הייתי שמיניסט בישיבת חספין, והיה לנו בן כיתה שהיה עצלן קיצוני", מספר נוביק. "באותה תקופה אריק שרון היה בתרדמת, ולקראת
הורוביץ מחייך בשביעות רצון דשנה, ומעיר: "אני מגלומן". כשאנחנו צוחקים, הוא מוסיף בחיוך רחב: "היפה הוא שכולם חושבים שאני אומר את זה בצחוק ונהנים מהבדיחה המצחיקה, אבל זה נכון!". רגע לפני שאנחנו מתפנים איש איש לדד–ליין התקשורתי שלו, אני מבקשת מהמגלומן לשלוח את עקיבא עם ברכת הדרך. "תשמור על עצמך מהאווירה שאופפת אותך בעבודתך, שלא תמיד מתאימה לאדם דתי", אומר הורוביץ.
עקיבא מהנהן, ואומר: "העולם לא מתחלק באמת בין ימנים לשמאלנים או בין ספרדים ואשכנזים. החלוקה האמיתית היא בין בעלי חוש ההומור לאלה שפשוט אין להם הומור. תסתכלו בכנסת ותבדקו מי יושב עם מי, ותראו שתמיד אלה שלא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה יהיו ביחד. הם אלה שגם ישתפו פעולה בתחומים שונים. בעניין הזה, מנחם הוא מהטובים, הוא מבעלי ההומור. שמעי, הבן–אדם זרם עם ילדים בכיתה י"ב!". מנחם מחייך אלינו ואומר: "אני מתלבט אם לאפשר לך לסיים את הכתבה בציטוט שלי: עקיבא, אני מאוד מקווה שאתה מבין את הכבוד שנפל בחלקך". תודיע לי מה החלטת עד לירידה לדפוס. "מוסכם".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
