הרב טאו מתחרד? תגידו תודה, הוא מציל אתכם
"הרב צבי טאו מתאמץ להציל את הציונות הדתית מבינוניות, משטחיות, מפשרנות הלכתית, ומה שחמור יותר – מאימוץ דעות חילוניות. יש הרבה דברים טובים שכדאי ללמוד מהחרדים". הרב אלי סדן מגיב על התחקיר לפיו רבני "הקו" מתחרדים
עוד כותרות ב-nrg:
- התחקיר המלא על הרב צבי טאו שעורר סערה בציונות הדתית
- הרב טאו מגיב לתחקיר בתום שיעור שמסר בישיבה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המילה "חרדי" אינה מילת גנאי. יש הרבה דברים טובים שכדאי ללמוד מהחרדים, לא פחות ואף יותר ממה שיש לנו ללמוד מ"התרבות החילונית", אשר לפי כותב המאמר "הציונות הדתית מרבה לחבקה", אלא שיש לנו מחלוקת יסודית עִמם ביחס לתקופה ולדור. אליבא דהחרדים, מדינת ישראל במקרה הטוב היא כמו "פולין", ובמקרה הפחות טוב היא אויב וסכנה לתורה.
לעומת זאת, אנו קיבלנו מרבותינו שהתקופה היא אתחלתא דגאולה ומדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", ומכיוון שדור עקבתא דמשיחא הוא טב מלגיו וביש מלבר, אין להתייחס לחילונים כאל אפיקורסים, שביחס אליהם פוסק הרמב"ם על פי הגמרא שחובה לשנוא אותם, כי אם כשוגגים או אף אנוסים על ידי הדעות הזרות שמושכות אותם, וממילא חלה עליהם מצוות ואהבת לרעך כמוך.
בתמצית, אלו יסודות המחלוקת ופשוט וברור שבמובן זה מעולם לא ניכרה שמץ חרדיות אצל רבני הר המור וההולכים בעקבותיהם, לא ביחס לתקופה, לא ביחס למדינה ולא ביחס הנפשי ל"חילונים".
אלא שבכתבה נטענה טענה נוספת, שדרכה של הציונות הדתית היא "לחבק את התרבות החילונית", לא להתנזר "ממוזיקה לועזית ומסרטי קולנוע", ולא "להחמיר בכל הקשור ביחסים בין המינים", ושהרב טאו יוצא נגד תופעות אלו, רחמנא לצלן. האם זוהי חרדיות פסולה? וכי נאמנות לתורה כְּיום נתינתה בסיני היא מונופול של העולם החרדי או שמא כל מי שהתורה יקרה לו ודאי רוצה לשמרה כראוי?!
ייאמר הדבר באופן ברור: לפי הבנתי מו"ר הרב טאו מתאמץ להציל את הציונות הדתית מבינוניות, משטחיות, מפשרנות הלכתית, ומה שחמור יותר – מאימוץ דעות חילוניות אשר במסווה אקדמי מתגנבות לתוך עולם הרוח שלנו ואף לתוך בתי המדרש. אין לזה שום קשר עם התפיסה החרדית האנטי ציונית, אבל בהחלט יש לזה קשר עם החוסן הרוחני שיש בעולם החרדי שגורם לו לשמור על דקדוק מצוות קלה כבחמורה, ועל זהירות מפגיעתן הרעה של דעות זרות.
האם הפתיחות שבאה לידי ביטוי בכתבה היא רק כלפי התרבות החילונית או שמא מותר לנו לאמץ גם דברים טובים שישנם בעולם החרדי?
אין זה המקום להיכנס לגופם של הדברים, אך ייאמר ברור: מותר להתווכח על פרט זה או אחר האם הוא מוצדק או לא, וכידוע נערכים ויכוחים רבים ביחס לשאלה היכן צריך לעבור גבול ה"פתיחות", מהו "תוכו אכל" ומהי ה"קליפה" שיש לזרוק. ואולי נכון יותר להשתמש בביטויים הפוכים, כמו שכותב מרן הרב קוק זצ"ל באורות:
מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על ידי העולם... ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם ... ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ (אורות ישראל ה ב).
כלומר, בשאלות של מוסר וערכים, אמונה ויראת שמים, רק התורה מדריכה אותנו. אמנם ביחס ל"כלים", אמנות, מדע, דרכי מִנהל ציבורי - יש מקום לקבל מהעולם שסביבנו. לגיטימי הוא שמדי פעם יש מחלוקות בתוך עולם התורה מה ראוי להיכנס אל בית ישראל ומה אינו ראוי, אבל הטענה שיש כאן חרדיות היא הטעיה דמגוגית של הקורא.
לא אוכל להימנע מלנצל הזדמנות זו כדי לומר שוב ושוב אשר עם לבי: המכשול היותר גדול שעומד כיום בפני החברה הישראלית הוא הנחת היסוד שיראת שמים אמיתית לא יכולה ללכת יחד עם מעורבות בחברה החילונית של מדינת ישראל. הנחה זו היא הסיבה ההיסטורית העיקרית שבגללה העולם החרדי מתנער ממדינת ישראל, בהיותו סבור שההתבצרות וההיבדלות הן הדרך היחידה לשמור על התורה כראוי.
הציבור החילוני גם הוא ברובו מאמין שהתורה האותנטית של העם היהודי היא התורה שהציבור החרדי מייצג, והיא תורה מנותקת מהחיים ומהמציאות המודרנית, וזה גופא הסיבה שבגללה הוא בוחר בחילוניות. יוצא שגם החרדים וגם החילונים (בהכללה גסה כמובן) מסכימים על אותה תזה שקרית.
הציונות הדתית, לעומת זאת, מאמינה שהתורה מדריכה את כל תחומי החיים, ושדווקא מתוך הנאמנות המוחלטת לד' ולתורתו עלינו להיות מסורים לעבודת הקודש של תחיית האומה בארצה על פי תורתה. כיוון שהתרבות הרווחת במדינת ישראל היא חילונית ברובה המשימה מורכבת וקשה, אך הכרחית. אני מאמין שכאשר נוכיח במופת חיינו שהדבר אפשרי, החרדים ייפתחו אל המדינה, וגם החילונים ייפתחו אל התורה.
יש ויכוח נוקב על קווי היסוד של "הציונות הדתית": איך לוקחים אחריות על מדינת ישראל כאשר תרבותה הכללית היא חילונית, ועם זאת שומרים על נאמנות לתורה במובן האישי ובעיקר בתחום הציבורי והממלכתי?
הגבורה והתקיפות של מו"ר הרב צבי טאו לעמוד מול זרמים שונים שמנסים לחדור אל עולם התורה, החינוך והתרבות של הציונות הדתית כדי לתת לה אופי פלורליסטי, מתפשר, או בלשון העם להיות קצת יותר "לייט", כדי לגשר על הפער בינינו ובין העולם החילוני, חשובות מאין כמותן, דווקא לשם הצלת הציונות הדתית. רק מכוח עבודת הקודש הזאת תוכל הציונות הדתית לעמוד באתגריה המורכבים.
אחד המרואיינים צוטט בכתבה:
אני מאמין שהרב קוק לימד אותנו תפיסה הוליסטית והרמונית שמושתתת על ראיית האלוהי כמתגלה דרך האנושי ... תפיסה הרואה בצלם אלוהים באדם, בהתפתחות האנושית ובבניינו של עולם את הדרך לגילוי אלוהי, ומכאן צומח היחס החיובי לחול, למודרנה ולציונות.
זו דוגמה מצוינת למשפט שהמרחק ממנו לרפורמיות קצר ביותר. משפטים ברוח זו אפיינו את החשיבה הרפורמית בראשית דרכה, וזה בדיוק המדרון החלקלק שאליו אנו עלולים ליפול אם לא נעמיק בדברים!
הגילוי האלוהי היחיד שיש לנו הוא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כפי שהיא מתבררת אצלנו כמסורת קבלת התורה מסיני מדור לדור. חכמי התורה הם הצריכים לברר לנו על פי התורה מהם הצדדים החיוביים שיש בציונות, במודרנה ובהתפתחות האנושית, ומהם הצדדים השליליים שיש להרחיקם (כמובן שניתן לטעון שכל הבריאה כולה היא גילוי אלוהי, ובמובן מסוים זה נכון, אך לא זהו ההקשר העולה מן הדברים כפי שצוטטו).
עוד נטען בכתבה שהרב טאו "פירש את תורת הרב קוק כתורה מטאפיזית, כמו אצל אפלטון ... וממילא היחס לעולם על שלל הופעותיו הוא מעוות", וש"באופן זה מתנתק השיח מהמציאות ההיסטורית החברתית".
הטענה היא שכביכול הרב טאו לקח את משנת הרב קוק לצד הרוחני המטאפיזי ובכך הפך אותה לבלתי רלוונטית, וזהו יסוד "ההתנתקות" מעם ישראל שבאה בעקבות "שינוי הקו".
הסתירה העובדתית לאמירה זו נמצאת בתוך הכתבה עצמה, שהרי דווקא מבית המדרש הזה יוצאת רוח גדולה המניעה קצינים רבים בצה"ל, חקלאים, אנשי התיישבות, גרעינים תורניים רבים ועוד. גם הטענה ש"כיום קשה להאמין שרבני הקו היו יוזמים את הקמת המכינות הדתיות" מופרכת מיסודה מפני שגם כיום הרב טאו ותלמידיו מעודדים את המכינות, וראשי המכינות באים להתייעץ עם הרב טאו בשאלות רבות והוא מחזקם ומעודדם. בוגרי הר המור יוצאים ללמד במוסדות אלו גם כיום.
מי שבקיא במשנת הרב קוק יודע שאדרבה, במקומות רבים מלמדנו הרב שככל שיונקים ממקור עליון יותר יש יכולת לטהר ולקדש מקומות נמוכים יותר. כמו שנשמת האדם גבוהה יותר מנשמת המלאך ודווקא לכן היא יכולה להתגלות בגוף ולטהרו ולקדשו, כך מתוך ההתרוממות לתורה גדולה ועמוקה, למחשבות עליונות, שמתוך עליונותן הן כלליות יותר - משם ודווקא משם ניתן לשאוב את הכוחות ואת ההדרכה והחכמה איך לנהל את חיי המעשה.
פעמים רבות כותב הרב קוק שהקודש והחול לפי המבטא הרגיל שלהם סותרים זה את זה ונלחמים זה בזה. אמנם סתירה זו יש ליישבה "ברום עולם, במכון קודש הקודשים". התביעה להתרומם להשגות עליונות ועמוקות יותר היא המפלסת דרך ליישב את עולם הקודש ועולם החול, כדי שישלימו זה את זה ויביאו ברכה לאומה. אין די בסיסמא של "אחדות הקודש והחול". צריך לברר סוגיה זו לעומקה. באותו האופן, גם הסיסמאות על "אהבת ישראל" ו"אהבת חינם" צריכות בירור מעמיק, מה לקרב ומה לרחק, וכן הדבר בסוגיות נוספות.
דרכה של הציונות הדתית היא מורכבת וקשה, ויכולות להיות בה דרכי תעייה לא מעטות. אשרינו שיש לנו גדולי תורה שיעמיקו, יבררו ויכוונו את הדרך בדייקנות. לא כל עיתונאי, פוליטיקאי או מנהיג חברתי יורונו בסבך סדרי הגאולה. צריך גדולי רוח וענקי קדושה שיעלו לרוח עליון של קודש הקודשים ומשם יורונו את הדרך, ובזה נהיה בטוחים שאנו מפלסים דרכנו על פי אורה של תורה.
סיפור קטן: בתחילת הדרך, בשנותיה הראשונות של המכינה בעלי, היו כמה ראשי ישיבות הסדר, תלמידי חכמים גדולים, שנלחמו בנו בכל עוז וניסו לעצור את המהלך החדש בדרכים שונות. יום אחד נכנסתי אל מו"ר הרב טאו ואמרתי לו שאני ירא לעמוד מול תלמידי חכמים גדולים ממני בתורה. הושיבני ופתח מקורות שונים בכתבי הרב קוק ותמצית דבריו הייתה שאין להיבהל ממאבק זה.
המכינה ששולחת תלמידיה לצבא, והישיבה ששואפת להגדיל תורה ורוצה שתלמידיה ילמדו שנים רבות – במובן הגלוי הן אכן תרתי דסתרי, ועל כן במובן הפשוט יש כאן ניגוד, ואותם תלמידי חכמים שתפקידם לבנות את התורה מרגישים מאוימים על ידי המכינה. אמנם במבט רחוק יותר, עליון יותר מניגודי האינטרסים המקומיים, הרי התורה עצמה מתברכת מהופעתה בכל מרחבי החיים, ועל כן אין להתיירא מן המאבק, ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאה". וברוך השם שאכן כך הם פני הדברים כיום.
מלבד כל זאת, יש בכתבה פרטים שאינם נכונים כלל, ויש בהם כדי להטעות את הקוראים. אמנה אחדים מהם.
מעולם לא תמכנו במכינות "מעורבות"! אמנם יזמנו את הקמת המכינה החילונית הראשונה "נחשון", כדי ליצור בנוער החילוני תהליכים מקבילים לאלו שיצרנו בנוער הדתי, שתוצאתם הגברת המוטיבציה לשירות משמעותי ולחיים של חלוציות. אצל החילונים אין הפרדה בין בנים לבנות ועל כן המכינות שלהם מעורבות, אך מעולם לא תמכנו בהקמת מכינות "מעורבות", כלומר של דתיים וחילונים יחד וממילא של בנים ובנות יחד.
הטענה כאילו תלמידי הרב צבי יהודה אימצו גישה מחמירה יותר בענייני צניעות ובהינזרות מתרבות חילונית היא הבל. מי שהכיר את הרב צבי יהודה "הישן והטוב" (בלשון אחד הדוברים בכתבה) יודע שהוא החמיר מאוד מאוד בענייני צניעות יותר ממה שמקפידים כיום רוב תלמידיו.
הטענה שבהר המור אין כיום דיונים והתייעצויות אף היא שקר וכזב. מי שמכיר מקרוב יודע שיש ויש. כמובן יש שאלה עם מי מתייעצים, אך כל המכיר יודע שיש בהנהגת הר המור תלמידי חכמים חשובים
ההשערה שהקשר העמוק של הרב צבי יהודה לרב טאו נבע בין השאר מכך שהוא היה בקיא בהשכלה כללית – שלא כמו שאר הצברים שלמדו אז – מצוצה מן האצבע. תריסר שנים זכיתי להיות מקורב לשני אישים גדולים אלו, ומעולם לא שמעתי את הרב צבי יהודה מזכיר את ידיעותיו של הרב צבי טאו בהשכלה כללית, אבל פעמים אינספור שמעתי ממנו שהרב טאו גאון וצדיק ו"יועץ טוב". אגב, באותן שנים (תש"ל-תשמ"ב) לא היה אפילו אחד שישב כל כך הרבה בשיעורים ובהתייעצויות אצל הרצי"ה כמו הרב טאו שליט"א. היו כמובן עוד תלמידי חכמים חשובים ומכובדים, אבל מי שהיה במרכז הרב באותן שנים ראה איך הרצי"ה סמך בשתי ידיו על הרב טאו, באופן שלא היה שני לו.
מהיכן החוצפה?
לבסוף אני רוצה להתייחס לרוח הכללית הנושבת בכתבה. האין זו עזות פנים לכתוב על מי שהוא בוודאי אחד מגדולי הדור שהוא שינה את השקפת עולמו, ושרבים מתלמידיו, עשרות ואולי מאות תלמידי חכמים גדולים וראשי ישיבות, פשוט לא שמו לב שהקברניט סובב את הגה הספינה? כלומר, הם כולם בעצם אינם מבינים את מה שהם עוסקים בו יום ולילה?! אתמהה! כיוצא בזה, לעמוד כביכול מלמעלה ולקטלג מרחב עצום של ישיבות ותלמידי חכמים - מי בקו, מי מחוץ לקו ומי עומד על הגבול, האין בכך מידה לא מבוטלת של התנשאות ויומרנות? ייטב לכולנו אם במקום לעסוק בהדבקת תוויות, נשאף לשיח חיובי, מכבד ומברר.
הרב אלי סדן הוא ראש מוסדות "בני דוד" בעלי
המאמר פורסם במוסף שבת במקור ראשון
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
