לא אדריך בבני עקיבא? הלך השידוך
איומים על מדריכים, לחצים על קומונריות והתרסקות פיזית ונפשית של חניכים — זה מה שקורה לא פעם בתקופת הכניסה להדרכה בתנועות הנוער. מסתבר שזה נובע מהפחד להיות מתויג כמי שלא התקבל להדרכה. עכשיו מחפשים פתרונות
עוד כותרות ב-nrg:
- למה הרב ליאור לא יהיה במועצת החכמים של "יחד"?
- הרב שרקי: לירות במחבל גם אם הוא אוחז תינוק
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
צעירים בני 16–17 מחכים ליום שבו ייכנסו להדרכה — היהלום שבכתר, חוד החנית. הם מתאמצים לשם כך במשך שנים, אבל אז מגיע הרגע שבו מודיעים מי ייכנס ומי לא, והם מגלים שנשארו בחוץ. חלקם מקבלים זאת בהבנה, אולי אפילו בהקלה. אחרים מתרסקים.
עדויות שהגיעו למוצש מספרות על המדריכות, נערות בנות 17, שמקבלות איומים מהורים וחניכים הדורשים להיכנס להדרכה; על משפחות שלמות שמסתכסכות, ובמקרי קיצון אפילו על צעירים שמאיימים לשים קץ לחייהם אם לא ייתנו להם להדריך.
כל מי שהיה חניך בתנועת נוער מכיר את התקופה הזו. קצת אחרי תחילת כיתה י' מתחילים הדיבורים על כניסה להדרכה. ברוב המקרים השבט גדול מדי, ואין אפשרות להכניס את כולם. מאותו רגע מתחיל המירוץ: סאגה שלמה של לחשושים, חנפנות וניסיונות ללחוץ על צוות הסניף — המדריכים והקומונרית. התהליך מגיע בדרך כלל לשיאו בערב אחד שבו מכנסים המדריכים את החניכים ומודיעים על השיבוצים. שם נחרצים הגורלות. מי זוכה להדרכה הנכספת, ומי ממשיך ל"גרעיני הגשמה".
"לא אשכח איך עמדתי המומה בשביל הכניסה לסניף, נערה בשיא גיל ההתבגרות שלה", מתארת נעמי יונגרייס, חניכה לשעבר בסניף עזרא בני ברק. "אחרי חודשים של ציפייה שבהם לא למדתי ולא ישנתי, הסבירו לי שמתוך 15 בנות, רק אני ועוד שתיים לא נדריך. באותו רגע הבנתי שמבחינתי הסניף נגמר. כולם יהיו מדריכים, יטיילו יחד וישבו בישיבות צוות יחד, ורק אני אשאר בבית".
יותר מ–16 שנה עברו מאז אותו היום. יונגרייס היום בת 31, אבל הרגעים הקשים ההם מלווים אותה עד היום. "אני עדיין זוכרת את המתח", היא מספרת. "חודשים ארוכים של חוסר ודאות שנמתחו כמו מסטיק, ובסוף מפח הנפש הזה, ששינה את כל מסלול חיי. בגלל שלא הייתי מדריכה החלטתי להתנדב במד"א. היום אני עובדת כדולה וכמטפלת הוליסטית, יש לי עסק משלי, ואפשר אפילו לומר שהחוויה שעברתי פיתחה אצלי סוג של חוסן. הכישלון הזה לימד אותי שלא הכול ילך לי בקלות, ובכל זאת אני לא יכולה להתנתק מהתחושה שאם הייתי מדריכה הדברים היו מסתדרים אחרת בשבילי. זהו בהחלט רגע שמשנה חיים".
רמת העיסוק בנושא אמנם עלתה בשנים האחרונות (כנסו כנסו לפורומים השונים ותראו את ההודעות הלחוצות שמשאירות הגולשות), אבל לא מדובר בעניין חדש. כבר ב–1966 פורסם בעיתון "הצופה" מאמר שטען כי הציונות הדתית הופכת לחברה סלונית, משום שכל מי שלא נכנס להדרכה נותר מחוץ לעניינים. נראה שצמיחתן המואצת של תנועות הנוער הדתיות רק החריפה את המצב, והיום הורים לא יבחלו בשום דרך כמעט כדי להשפיע על התוצאות.
כמה רחוק מגיעים לעתים הדברים? משיחות שערכנו עם הורים לחניכים בתנועה עולה תמונת מצב מטרידה מאוד. בסניף בשפלה ניסתה נערה לשלוח יד בנפשה. באחד היישובים בגוש עציון ישנן משפחות שלמות שלא מדברות ביניהן בשל הכניסה להדרכה, ואנשים שם חוצים את הכביש כשהם רואים אחד את השני. ההורים מתארים מציאות של נערים ונערות שמסתגרים במיטתם ימים שלמים, לא מסוגלים לתפקד או להגיע לבית הספר, ויש גם אלימות פיזית.
בכתבה שפורסמה בשנה שעברה בעיתון התנועה "זרעים" סיפר אמיר סנדלר, ראש מחלקת ההדרכה בהנהלה הארצית של בני עקיבא, שהוא לא מצליח לישון בלילה. "מתי הבנתי שיש בעיה? כשהאירועים החריגים הפכו לשגרתיים", אמר. "חניכה תקפה מדריכה כי לא הוציאה אותה להדרכה. כמה חניכים איימו בהתאבדות, ונדרשה התערבות מיידית של אנשי מקצוע באמצע הלילה".
לא רק החניכים המיועדים להיכנס לתפקיד סובלים מהתהליך. גם המדריכים עצמם, שלחלקם טרם מלאו 18, נאלצים לעמוד כמעט לבדם בחזית המאבק ולהתמודד עם איומים, הודעות נאצה בטלפון, וניסיונות של הורים להטות את ההחלטה באמצעות פרוטקציות והפעלת לחץ. האמידים שבהם מגדילים לעשות ותורמים סכומים נדיבים לפעילות הסניף, במטרה ליצור התניה בין התמיכה הכלכלית לכניסת ילדם להדרכה.
"אני זוכרת תקופה לחוצה מאוד", מספרת ג' מהמרכז, בת שירות לאומי שהכניסה את חניכותיה להדרכה בעזרא לפני שנתיים. "הרגשנו כמו אלוהים קטנות. את מסתובבת באולפנה והחניכות מנסות להתייפייף ולשחק אותה, ואת חייבת להיות בונקר. נלחמנו הרבה כדי להשיג מקומות לכולן. לקחנו את הנושא מאוד ברצינות, הייתה המון חשיבה מאחורי זה. התייעצנו וניסינו לעשות התאמות".
ואילו תגובות קיבלתן מההורים?
"היו הורים שהתקשרו ושלחו הודעות ממש קשות. באותה תקופה בכינו כמעט כל יום. על חברות שלי שהדריכו לפני כמה שנים ממש איימו. אמרו שיהרסו להן בשידוך, דברים כאלה. אנשים שוכחים שמדובר בסך הכול בנערות בנות 17. שנתיים שלמות הדרכתי, נתתי את הנשמה, ופתאום נראה שכל מה שיזכרו ממני מכל התקופה הזו הוא רק את עניין ההדרכה".
תוך כדי התהליך, שאלתן את עצמכן למה בעצם מטילים עליכן אחריות כזו כבדה?
"זה עבר לי כל הזמן בראש. השתדלנו לעשות שיקולים אמיתיים, נקיים מאינטרסים, אבל אנשים תמיד יפקפקו במניעים שלך או יחשבו שקיבלת את ההחלטה ברגע".
בישיבות ובאולפנות מכירים את העניין מקרוב, ובכל שנה עוברים את התהליך מחדש. "מתחילת השנה ועד סוכות יש מתח גדול באוויר", מספרת מירי פיליפ, מחנכת באולפנה. "כשהגזירה נופלת, הספסלים מוצפים בבנות בוכות. גם המדריכות נמצאות במבוכה. הן מגיעות לבית הספר מסביב, שלא יראו אותן. בורחות מהשער האחורי".
ניסיתם לפנות להנהלת התנועות?
"אני יודעת שהתנועות מאוד מודעות ומנסות לייצר פרויקטים חלופיים וכל הזמן להמציא את הגלגל. נקראתי אפילו לישיבה עם מזכ"ל עזרא כדי לטכס עצה מה עושים, משום שהמצב הוא שעולמן של הבנות חרב עליהן. זו פגיעה עמוקה מאוד באגו, ויש כאלו שההחלטה לא להכניס אותן להדרכה מטלטלת מאוד את עולמן. אז יש פרויקטים חלופיים, וכשהפרויקט מצליח יש לו תועלת. אבל צריך פתרון יותר יצירתי.
"אני בזמנו חשבתי שאולי צריך דווקא לקצץ במדריכים, כדי שהשבט ימשיך לתפקד ואז המהלך לא יהפוך לכל–כך טרגי, אבל לא ראיתי שזה מיושם. מנסים, מגדילים מכסות, אבל אז נוצרים סכסוכים בתוך צוות ההדרכה. יש הרבה סיוע ומעורבות מצד רכזי המחוז והקומונרית, אבל לצערי לא השתנה משהו אמיתי".
את מרגישה שבשנים האחרונות המצב החמיר?
"אני חושבת שכל האירועים האלו משקפים בסופו של דבר עלייה ברמת האידיאולוגיה. לפני שלושים שנה, כשהכניסו אותי להדרכה, התחננו לפניי שאבוא. היום, כמות הבנות שבשלות ומעוניינות להיכנס היא עצומה. ההיצע הרבה יותר גדול מהביקוש. הן מבינות שההדרכה מפתחת ומעצימה, אבל זה לא רק מסיבות אידיאליסטיות. בנות מפחדות שזה ידפוק להם בהמשך, שבלי הדרכה יהיו להן פחות סיכויים להתקבל בשירות הלאומי לאן שירצו. זה הפך למין תנאי קבלה לעתיד".
כשמדברים על מצוקת המקום בשבטים, חשוב להבחין בין סניפים גדולים לקטנים. בסניפים הקטנים יש בדרך כלל מקום לרוב החניכים. תחושת הבדידות של אלה שלא מתקבלים להדרכה אולי חריפה יותר, אבל אם יש רצון טוב ומחשבה, מצליחים להרחיב את השורות ולשלב את כולם.
בסניפים הגדולים המצוקה גדולה יותר. מתוך שבט של 60–80 ילדים, רק כ–20 יזכו להיכנס להדרכה. בתנועות ניסו לפתור את העניין על ידי יצירת גרעינים משימתיים ("נחשון" בבני עקיבא ו"מסלולי הגשמה" בעזרא), שמטרתם לשמור את השבטים פעילים. בפועל הרבה מהם מתויגים כ"חניכים סוג ב'", ומעל הכול עולה הטענה כי במקרים מסוימים מערכת השיקולים לגבי מי נכנס ומי נשאר בחוץ לא תמיד ברורה, משום שהתנועה לא מציבה סטנדרטים אחידים לעניין.
לעתים בוחרים להשאיר את החלשים מבחינה דתית בסניף המקור כדי שיישארו דתיים, ואז החזקים ישלמו את המחיר ויצאו להדרכת חוץ. "הסניף הופך ללשכת סעד", כפי שמגדיר זאת אחד מההורים, "והכול על הגב של הילדים שלנו". במקרים אחרים יתרחש ההפך — החזקים מבחינה דתית ייכנסו לסניף המקור והחלשים יצאו להדרכת חוץ או יישארו בבית, דבר שעלול להחליש אותם אפילו יותר.
"כל השיטה לא נכונה", טוענת רונית זימן מגבעת שמואל, שעברה את התהליך עם שלושה מילדיה בבני עקיבא. "אני כואבת את הנושא, למרות שילדיי היו מדריכים. אני כואבת את החברות שלי שהילדים שלהן לא נכנסו. אם יחלקו את נטל ההחלטה בין אנשים, אז לא כל העול ייפול על שתי בנות צעירות שאמורות להחליט מי נכנס ומי לא. לא יכול להיות שרק שניים יחליטו, צריך לערב בזה עוד גורמים, לחלק את ההכרעה בין אנשים שונים.
"בני עקיבא חייבת לגבש אג'נדה כוללת, כי כרגע כל אחד מחליט לפי השיקולים שלו. המדריכה של הבת שלי למשל החליטה שמי שנמצאת בחוג ג'אז לא יכולה להיות מדריכה. היא רצתה להחתים את הבת שלי שתעזוב את החוג כתנאי לכניסה להדרכה. אם בני עקיבא הייתה מוציאה נוהל כזה הייתי מבינה שזו דרכה של התנועה, אבל לא יכול להיות ששנה קודם הכניסו בנות מהג'אז, והמדריכה הספציפית הזו החליטה שאצלה זה לא יקרה. בסופו של דבר הבת שלי לא נכנסה לגבעת שמואל והפשרה הייתה שהיא נכנסת לסניף חוץ כי שם 'לא כל כך דתיים', שזה בכלל נורא בעיניי".
בתנועות הנוער מכירים את התופעה, וכאמור עושים מאמצים רבים כדי למזער את התלונות ולחפש פתרונות לנערים ולנערות שלא נמצא להם מקום כמדריכים. לאחרונה, למשל, הקימה קבוצת הורים פורום מיוחד שיעסוק בנושא בבני עקיבא, בעידודו ובתמיכתו של מזכ"ל התנועה, דני הירשברג.
הפורום מתגבש בשבועות האחרונים, וחברים בו בעיקר הורים לילדים מהסניפים הגדולים בתנועה: גבעת שמואל, שוהם, מודיעין, רעננה ופתח תקווה. בימים אלו שוקדים ההורים על נייר עמדה שיסכם את הבעיות השונות בנושא, ויכיל המלצות שעשויות, כך הם מקווים, לשפר את המצב. "קיבלנו מדני את ברכת הדרך, והדברים נעשים בידיעתו ובשיתוף פעולה עם התנועה", מספרת עפרה הקשר, יוזמת הפורום.
הירשברג, בראיון מיוחד למוצש, אומר כי הוא מכיר את העניין מקרוב ופועל רבות כדי למזער את הקשיים שעומדים בפני הצעירים — החניכים והמדריכים. "אני מדבר עם כל הורה שפונה אליי בנושא, ושוחחתי השנה עם עשרות הורים. הנושא הזה מטריד אותי מאוד", הוא אומר. "יש לי בן שמיניסט שהכניס להדרכה, ראיתי מה עובר עליו, ואני מכיר את הנושא מקרוב".
לדעתך, נערים ונערות בני 17 יכולים לקבל הכרעות בנושאים כאלה?
"את השאלה הזו אפשר לשאול לגבי מגוון סוגיות. רק בשבוע שעבר יצאו לטיול ט"ו בשבט 25 אלף חניכי התנועה, ובכל היום הזה נכחו רק שבעים פעילים שהם מעל גיל צבא. משרד החינוך לא מאפשר לילדים בכיתה ה' לישון מחוץ לבית, ואצלנו זה כן קורה. ומי אחראי? אותה ילדה בת 17. זו תנועת נוער, לטוב ולרע".
אתה באמת מאמין שילדות בנות 17 בשלות לספוג כל–כך הרבה מתחים ואיומים, ועוד לקחת אחריות על הנזקים הנפשיים שייגרמו לחניכות?
"הבנות צריכות הרבה עזרה והכוונה, אבל זו עדיין תנועת נוער".
אחת הטענות שהעלו ההורים היא שאין אג'נדה ברורה לגבי מי ראוי להיכנס להדרכה ומי לא.
"לפני שלושה חודשים התחלנו להעסיק עובדת סוציאלית בתנועה, בין השאר בגלל הנושא הזה. חלק מעבודתה תהיה לבנות סדנאות למדריכים ולהסביר איך מכניסים, איך מקיימים ראיון, איך לא לפגוע. במחוז יהודה כל המועמדים להדרכה רואיינו על ידי אדם חיצוני.
"בגבעת שמואל המדריכות ישבו עם רכזות ההדרכה של המחוז. הוקמה מחלקה של חבריא ב' כדי לתת מענה, אני מעסיק 70 סטודנטים בשכר וזה עולה לי למעלה ממיליון שקלים. הוקמה גם סיירת תקשורת עם 40 חבר'ה שעוסקים בעשייה משמעותית שהיא לא הדרכה. אנחנו עומדים היום עם 70–80 גרעיני חבריא ב' שעושים דברים נפלאים".
אבל לא בכל מקום הגרעין מצליח.
"נכון, ואני אומר גם להורים שהשירות לא ישתפר אם נוסיף תקנים להדרכה. פתחנו השנה שני סניפים בבתי חולים, הקמנו סניף באחוזת שרה בבני ברק ובפנימייה של נערות בסיכון ביישוב דולב. אנחנו מותחים את השמיכה כמה שאפשר. בסניפים מסוימים הוספנו כיתה ג' כדי שיהיו עוד מדריכים. איפה שאפשר להרחיב את השורות אנחנו עושים את זה. אבל בסופו של דבר אנשים לא מבינים שאם יכניסו להדרכה יותר זה רק יחריף את הבעיה, כי אלה שיישארו ירגישו עוד יותר דפוקים. מבחינתנו, הפתרון כרגע נמצא במציאת מסגרות נוספות לעשייה".
"כל סניף עושה את השיקול שלו, ולפעמים ההורים לא מכירים את ההתלבטויות. אני לא אומר שאין טעויות, אבל אין מדיניות כזו, זה בטוח. היה לי סיפור עם מישהי שלא נכנסה להדרכה, והמחנכת ורב הקהילה התקשרו כדי לבדוק למה זה קרה. הלכתי לברר. הקומונרית אמרה לי: 'היא בחורה מדהימה, אבל בראיונות להדרכה כל השבט שלה אמרו פה אחד שאם היא תיכנס להדרכה הם לא ייכנסו כי היא שתלטנית ואי אפשר לעבוד איתה'. זה משהו שאני כמובן לא יכול להגיד להורים, אבל זו דוגמה לכך שלא תמיד מבינים את השיקולים".
ההורים התאגדו לאחר שלטענתם המתחים הנפשיים החריפו. יכול להיות שמשהו במנגנון בעייתי?
"איפה שנוצר מצב כזה, מישהו יצר אותו. רק ביום שלישי האחרון ישבתי עם אחת האימהות והיא אמרה לי 'מבחינתי אין פתרון אחר. הבת שלי תדריך. אחותה הייתה מדריכה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שהיא לא תדריך'. כמו בשאר המערכות, היום הורים רוצים להיות יותר מעורבים. אני יכול להגיד לך שבכל מקום שבו ההורים התערבו בתהליך, הנזק היה גדול פי כמה. היום זה הדרכה, ומחר אותה בת תקבל תשובה שלילית באולפנה שאליה רצתה להתקבל".
אתם עובדים על פתרונות?
"בוועידת בני עקיבא לפני שנתיים הייתה ועדה שלמה שעסקה בתהליך הזה. אני אומר מראש: פתרון לבעיה אין, משום שמי שמחפש פתרון בעצם רוצה לראות את אלה שלא מתאימים להדרכה מדריכים. התנועה גדלה בשנים האחרונות. בשנתון ממוצע יש היום מעל 8,000 חניכים, ועם מספרים כאלה, פחות ממחצית יהיו מדריכים".
"הפתרונות הקלים שאנשים מציעים הם להוסיף עוד שבט בסניף או לקצר את ההדרכה לשנה. הלכנו ללמוד מה קורה בצופים ובתנועות אחרות, אבל אין הרבה תנועות שמתמודדות עם הקושי הזה כי הן לא בגדלים שלנו. כשמדברים על פתרונות צריך גם להכיר את המטריה: הכשרת מדריכים היא דבר שכרוך בכסף, משום שמשרד החינוך מחייב שהם יעברו סמינריון בן ארבעה ימים בתנאי פנימייה. העול הכספי של אחזקת המדריכים נופל בסופו של דבר על החניכים. אנחנו לא תנועה עשירה, וזה לא משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו".
מהראיון עם הירשברג מתקבל רושם אמיתי כי התנועה מתייחסת ברצינות לנושא. "ועדיין", מודה הירשברג, "אחרי כל מה שאני אומר לך, אני מוטרד. זו באמת סוגיה שהגיעה למצב של חיי אדם.
בחודשים הקרובים יפרסם פורום ההורים את מסקנותיו, והתנועה תולה תקוות רבות בעבודת השטח שעשו. עפרה הקשר מדגישה שהפורום אולי יציע פתרונות, אבל לא מתכוון להתערב בעבודת ההנהלה. "יש לי חלום", היא מתוודה, "שיבוא שבט שיכריז 'אנחנו לא מוכנים שתפלגו אותנו'. שהנוער עצמו יתאגד ויגיד 'רגע, זה לא בסדר, חבר שלנו בוכה כאן. הוא מרגיש מושפל, ואנחנו לא מוכנים להיות שותפים לזה. יש לנו נוער נפלא, עם רעיונות כל–כך יצירתיים. אין מצב שנוער לא מוצא פתרון, פשוט אין מצב".
תגובת תנועת הנוער עזרא: "תנועת עזרא שמחה וגאה בקהילת התנועה כולה. כמובן לא כולם יכולים להיכנס להדרכה, ולכן פתחה התנועה אפיקים חדשים ומגוונים כדי להצליח ולתת מקום וביטוי לכולן ולכולם. כמי ששמה דגש על משפחתיות, התנועה מקיימת מנגנוני בקרה ואיכות ומאפשרת ליווי צמוד ומענה לכל חניך, תוך קיום קשר עם ההורים והכנה ובדיקה מתמדת של התהליך, ובמידת הצורך אף קשר ישיר בין החניך להנהלת התנועה. כתנועת הנוער הדתית הראשונה בעולם אנו אמונים על התורה כציווי מוסרי–אנושי, ומשתדלים לעשות כל פעולה מתוך כבוד אנושי ברמה הגבוהה ביותר".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
