רבני "הקו" מזלזלים במי שלא חושב כמותם
הוויכוח בין אנשי "הר המור" לציונות הדתית נוגע בעומק התורה, אבל ישנה גם טענה חריפה במישור ה"דרך ארץ". "גם אני, גלוי-הראש וה'ניאו רפורמי' לשיטתם, מרגיש חובה להגן על ערכי התורה. בבואי לזירה זו אני מרגיש לבד, אנשי 'הקו' כלל אינם מוכנים להיכנס אליה"
למרות שלא היו בכתבה גילויים מרעישים, ולמרות שהרב טאו הוא דמות חינוכית ציבורית כבר יותר מארבעים שנה, הכתבה על הרב טאו וישיבות "הקו" עוררה גל שעדיין לא שכך. אני מוצף בשיחות טלפון ושיחות רחוב, במסרי דוא"ל ומסנג'ר ובדיונים סוערים ברשת החברתית.
עוד כותרות ב-nrg:
- הכתבה המלאה של יואב שורק על רבני הקו והרב צבי טאו
- כך תשירו השנה "הא לחמא עניא"
- "לא לסייע למשפחות חרדיות שלא הצביעו למפלגות החרדיות"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רבים רבים הביעו תמיכה והערכה לכתבה, לעצם העלאת הנושא ולאופן הטיפול, ביניהם רבים מחוגי "הקו" וסביבתו שחשו שהכתבה נכתבה ממקום מכבד ומעמיק, כשהיא בורחת מן הצהוב והכיעור ומן הדומה לו. רבים חשו שהכתבה "עשתה סדר" בסוגיה מבלבלת, ואחרים העירו שכעת הם מתחילים להבין את הדיבורים של בניהם, שהצטרפו לאחת מן הישיבות הללו ומאז נדמו להם כדוברי שפה אחרת.
היו גם דברי ביקורת, הן על קוצר היריעה (יחסית למה שניתן וצריך לומר), הן על מיקומה ב"דיוקן" (שמנע צלילה של ממש לסוגיות הרוחניות) והן על החד-צדדיות שבכתבה, שציירה את מרחב "הר המור" כפי שהוא נראה מפי אנשיו ובוגריו, ולא נתנה ביטוי לדעתם של יריבים אידיאולוגיים או של סתם מתבוננים מבחוץ. העניין הרב שעוררה הכתבה מעיד שמשהו רחש כל העת מתחת, משהו שתוק ונבוך. היה צריך רק מישהו שיעלה את העניין בצורה מסודרת אל במה ציבורית כדי שייפרץ הסכר, ומה שחמק עד עתה מדיון ציבורי יעלה ללב השיח.
ומכאן אולי ראשית תשובה לגישה העוינת והמזלזלת שמשדר בית המדרש הזה כלפי העיתונות והעיתונאים באשר הם. יש דברים שהצנעה יפה להם, אבל יש דברים שהעלאתם על פני השטח בדרך הנכונה היא מלאכה חשובה ועדינה בהלכות ציבור.
אכן, העיתונות קרובה לחטאים רבים, מליבוי מחלוקות ועד לשון הרע, אבל המכשולים האלה הם אתגר לעיתונאי ירא שמים, ולא סיבה לצבוע אותו מראש בצבעי שטחיות ופלגנות (והרי גם מקצוע הרבנות אינו ערובה לצדיקות: יש מי שחשוד כעת בעברות קשות, ולא מדובר באיש "צהר"...). והנה, ליווינו השנה למנוחות שני אנשי ציבור אהובים, אורי ואורי, ושניהם עיתונאים היו.
ראשית אנצל את הבמה לכמה הבהרות:
1. הכתבה בדיוקן הייתה, אכן, כתבה – להבדיל ממאמר. כלומר, היא לא התיימרה לאובייקטיביות מלאה, שהרי הרכבת פסיפס המידע היא מלאכת מחשבת ולא מלאכת קוף, אבל כל הדעות המובאות בה, הן אלה המובאות כציטוט והן אלה שהן "סתמא דכתבה", מושתתות על דברי אנשי הקו ויוצאיו (אם לא צוין אחרת). עמלתי קשות כדי להגיע לתמונה המהימנה ביותר תוך שקלול הפרשנויות והעדויות שנאמרו, והשתדלתי להיזהר מאוד מאמירות לא מבוססות.
2. לא התכוונתי "לקבוע" שהרב טאו הוא "הפרשן המוסמך" של תורת הרב קוק והרצי"ה, ובוודאי שלא התכוונתי לשלול את השייכות לרצי"ה ולמשנת הרב מבני דורו החשובים שהפיצו את המשנה הזו בתוך הציונות הדתית. כוונתי הייתה שכך הוא נתפס בעיני אנשי "הקו" שהכתבה הציגה.
3. הקביעה כי הרב טאו "שינה כיוון" וחרג אל מקום שונה מהפרשנות המוכרת של תלמידי הרב צבי יהודה נתחדשה לי מפי כמה בני-סמכא המכירים את משנת הרב טאו בצורה שאין טובה ממנה. דבריהם חוזקו הן בדברים ששמעתי מתלמידים אחרים, והן בשורה של מאמרים ומסרים שהוא עצמו חתום עליהם שאך מעט מהם הובא בכתבה. חשוב לציין שלא מדובר במהפכה או שינוי במשנה עצמה – שהייתה שונה כבר מתחילת הדרך משגרת המחשבה הציונית דתית - אלא בקריאת המציאות הישראלית הנוכחית.
ועתה אומר משהו לא מעמדה של כתב אלא של כותב: כמו לרבים מאוד בציונות הדתית, על רבניה והוגיה, יש לי ויכוח עמוק (בבחינת "תורה") עם עמדתו הרוחנית של הרב טאו. אבל ויכוחים טוב שיהיו, ואפשר שצודק הרב סדן כשהוא טוען שהציונות הדתית זקוקה לאיזון ה"חרדי" שהרב טאו מעניק לה. הבעיה היא (וכאן הגענו ל"דרך ארץ") שאנשי "הר המור" אינם משתתפים בשום ויכוח, ולמעשה מדירים עצמם כבר שנים ארוכות מכל שיח ציבורי.
אדם יכול לקרוא את ספריהם ולשמוע את שיעוריהם, אבל אין הוא יכול לשמוע אותם בדיאלוג עם עמדות אחרות ועם רבנים אחרים. הם לא יפרסמו דבר במוסף זה, וגם לא בבמות העממיות יותר או ה"גבוהות" יותר שבהן מתקיים שיח פתוח, יהא זה רבני או אקדמי. הם גם לא ישתתפו בפאנלים.
זה עשוי להיראות כעניין שולי: זכותם של אנשים לבחור בשיחה פנימית ולא פומבית, ולהעדיף שלא ליטול חלק בבמות משותפות. זכותם אפילו לעשות זאת בעקביות לאורך שנים רבות. יש אפילו מי שיראה בכך ענווה, בריחה מן הפומביות, נחבאות אל הכלים. אבל הפרשנות המקלה הזו אינה אפשרית: הרי מדובר במי שמחנכים אנשים רבים, שמעורבים בשלל סוגיות ציבוריות ושמבטאים עמדות חריפות מאוד ולא מהססים לפסול בכל דרך את זולתם. אין לנו אלא לומר שההתנהלות הזו היא אכן מה שהכול חשים - שאנשי "הר המור" ובנותיה אינם סבורים שהם יכולים ללמוד משהו מדעותיהם של אחרים, ואין הם טורחים כלל להיכנס עמם בוויכוח.
לא ראוי למשנתם הגבוהה לבוא בכפיפה אחת עם משנותיהם של מי ש"לא מבינים בכלל ישראל". "אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אז אתה לא תלמיד שלי", כפי ששמעו אנשים מרבני הקו פעם אחר פעם אחר פעם. אין לכך שם אחר, מלבד התנשאות. ויש בכך גם כוחנות: כי מי שאינו טורח להתווכח עם אחרים ולהתייחס לדבריהם הוא זה שאינו מחזר אחרי איש והכול מחזרים אחריו; ומי שבכל עת עלול פתאום להוקיע רב כזה או אחר ש"סטה" לדעתו מן הדרך, בדברים חריפים להחריד, הוא זה שהכול חוששים ממנו.
ויש כאן ממד נוסף: אנשי הר המור רגילים להתפאר בכך שהם בונים את תשובות העומק לדור, מעצימים את אחיזתו בקודש וכן הלאה. אלא שההתמודדות עם השינויים החברתיים שיוצרת המודרנה מחייבת עיון מתמיד של תלמידי חכמים, מה לקרב ומה להרחיק, והשיח המורכב הזה נעשה בבתי המדרש וגם בכתבי העת, בעיתונים, ברשת החברתית. מתנהלת כאן מלחמת תרבות לא פשוטה הזקוקה למרב הכוחות והמוחות – ומי לא בא? אנשי "הקו".
אפשר כמובן לחלוק על פסיקותיו ההלכתיות של הרב יובל שרלו, על משנתו העמוקה והיסודית של הרב שג"ר, על ה"גושניקיות" של הרב חיים נבון - אבל הם ללא ספק נמצאים בזירה, מתייחסים בכבוד לבעיות ומתמודדים ברצינות איתן. האם אפשר לומר דבר דומה על רבני הקו, הממהרים לפסול אותם כי נקטו קו ליברלי מדי לטעמם? האם הם "אוחזים" בכלל בסוגיה? הרב מרדכי ברויאר, למשל, מסר נפשו על התמודדות עם ביקורת המקרא. איזו תרומה קונסטרוקטיבית הרימו בהר המור לסוגיה חשובה זו, מלבד להחרים את כל העיסוק החי בתנ"ך?
הנה גם אני, גלוי-הראש וה"ניאו רפורמי" לשיטתם, מרגיש חובה להגן על ערכי התורה בשלל סוגיות העומדות על סדר היום, החל בהתמודדות עם הלגיטימציה הגוברת של החד-מיניות ועד למאבק בשלילה של מדינת הלאום – ובבואי לזירה הזו אני מרגיש לא פעם לבד. מעטים הם אנשי הרוח המביעים עמדות כאלה, ולצערי בני בית המדרש של "הקו", שמן הסתם סבורים כמוני, אינם תורמים דבר לדיון – שכן הם כלל אינם מוכנים להיכנס אליו.
זה נכון, אגב, גם באג'נדות מובהקות של בית המדרש הזה: הנה, טוענים בהר המור שאג'נדות החותרות תחת עם ישראל מונחות בתשתיתה של האקדמיה. ובכן, מתברר שיורם חזוני חושב בדרך דומה: הוא חיבר ספר מעמיק על הפילוסופיה של המקרא, ופרק שלם בו מוקדש לאופן שבו תפיסות נוצריות ואנטישמיות עיצבו את הדרך שבה האקדמיה במערב מבינה את מושגי האמונה בכלל ואת התנ"ך בפרט.
אבל חזוני אינו עוסק בהחרמת האקדמיה, אלא מנהל מלחמת-דעות נחושה: הוא מוכיח את הטעויות, מטפח חוקרים השותפים לדעותיו, יוצר שיח ומכריח את האקדמיה להגיב. האם יש מישהו מחוגי הר המור המעוניין להיכנס לזירה? המסוגל בכלל לעשות זאת?
לא. הגישה המאומצת שם היא להתעלם מהשאלות המטרידות את בני דורנו, ולראות בניסיון להתייחס אליהן "ניאו רפורמה" וערעור תמימות האמונה. הגישה הזו יונקת אולי מחלק מעמדותיו של הרב קוק, אך מתעלמת מגישתו: הרב קוק הרי היה שונה מרוב הרבנים בני דורו בדיוק בכך שהוא העדיף להתמודד עם הדעות החדשות שערערו על האמונות המקובלות, ולהתייחס אליהן, בשעה שאחרים העדיפו להחרים כדי לא להתמודד.
הנה כי כן, הדיבורים הרמים על "בניין הרוח של האומה" מתנקזים בסוף ליצירתם של הרבה מחנכים מסורים, לא מעט קציני צבא וגם קומץ חקלאים טובים. אבל דווקא בשדה העמוק והאמיתי של בניין הרוח, של ההתמודדות האידיאית, של היצירה בתורה – כאן יש שממה. וגם כאן קשור הדבר בהעדר הדיאלוג. כי איש רוח שאין סביבו אנשי רוח המאתגרים אותו, שאינו שומע קולות אחרים ומקשיב להם, אינו נצרך להתחדש וליצור. כמו עץ אורן שמונע צמיחה של שיחים בצילו, כך המעגל הקטן של רבני הר המור מונע את יצירתו של מעגל אנשי רוח סביבו – כאלה שיסכימו רק עם חלק מהדברים, או כאלה שכלל לא יסכימו ויחלקו כדרכה של תורה.
אילו היו מוכנים לשיח אמיתי, אילו היו נפתחים לדיון – הכול היה משתנה. שמעתי אומרים: "אני מעריץ את רבני הר המור, אני שייך אליהם, אבל קשה לי עם הסגירות הזו והכוחנות כלפי חוץ". הרי לנו פתח ישועה ותקווה: אם יהיו מסוגלים אנשי הר המור לוותר על מאפיין קשה זה, יתחיל כאן עידן חדש של שיח, והכל יהפוך למחלוקת שהיא לשם שמים העתידה להתקיים.
מאיגרתו האחרונה של הרב סדן אני מבין שהוא מייחל מאוד לכך, ודומני שהוא לא היחיד – אבל הכול תלוי בסופו של דבר בעומדים בראש הפירמידה הרוחנית. קטונתי מלהטיף מוסר לתלמידי חכמים אלה, אך כאמור זהו עניין פשוט של דרך ארץ, של כבוד לקולות אחרים בבית המדרש, של הבנה שלא אתה ואפסך עוד.
ומה באשר לתורה? ובכן, כאן יש סוגיות מרתקות שיש להרחיב בהן, בהבנת הדור ובהבנת התורה, מה מבדילנו מן החרדים ועוד ועוד. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ואפתח בשתי נקודות. הנקודה הראשונה קשורה בהתבוננות על המציאות. הרב טאו מאמץ התבוננות אידיאליסטית (במובן האפיסטמולוגי). כלומר, הוא בוחן את ההתרחשויות הריאליות על פי השאלה איזה כוח פנימי, נסתר, הן מבטאות. זאת בהיפוך להתבוננות מטריאליסטית, הבוחנת את המציאות לפי "השורה התחתונה" הריאלית.
ההתבוננות הזו היא שאחראית ל"מהפך" שעליו מעידים רבים מכתביו ותלמידיו בעשור האחרון: במשך שנות דור הבין הרב טאו את הישראליות החילונית, לפחות בצדדיה האידיאליסטיים, כמבטאת כוח נסתר ופנימי של קודש; לאחרונה הוא הסיק שהיא אינה מבטאת זאת, ולהיפך – גם חלק נכבד מהנעשה בשם הקודש מבטא דווקא כוח נסתר של כפירה.
אלא שהתבוננות דיכוטומית זאת מתעלמת מכל מה שנמצא בין החומרי הגלוי לנסתר המופשט. עולמות התודעה האנושיים – הרגשיים, הסמליים, המודעים יותר והמודעים פחות – יוצרים רצף בין החומרי לרוחני. לא צריך "רוח הקודש" כדי להבין איזו אנרגיה מניעה את המפעל הציוני, האם אנרגיה של קודש או של טומאה; די בהתבוננות מעמיקה ומקיפה בכל הקומות של העולם הרוחני – בפסיכולוגיה הקולקטיבית, בתבניות הזיכרון, בשירה ובספרות, בטקסים ובמנהגים – כדי להבין זאת. לא במקרה חנן פורת אהב כל כך להסתמך על השירה והפזמון הישראליים, כי הוא ראה בהם, ובצדק, ביטוי של מקורות היניקה הרוחניים של המפעל הציוני.
הן הקביעה המקדשת אוטומטית כל מה שתעשה "המדינה" בגלל שבהגדרה המדינה היא קודש, והן הקביעה הפוסלת כיום כל מה שנעשה ממקום שאינו חרדי, כי הוא בא מ"האיחוד האירופי" המבקש להעבירנו על דתנו – שתיהן תולדות מעוותות של נקודת התבוננות שרואה בשחור-לבן וללא שכבות ביניים: יש חומרי, יש רוחני, והשאלה היא האם א' מבטא את ב'.
האמנם? מה עם כל המרחבים שבדרך, שבהם ניתן לראות את המורכבות של החברה הישראלית ושל התהליכים העוברים עליה?! זוהי בעיניי גישה מנותקת ומלאכותית, ולא פלא שהיא אינה יכולה בדרך הטבע ליטול חלק בשיח הרוחני והחברתי.
נקודת המחלוקת השנייה נוגעת במהות, והיא עמוקה מאוד. כפי שהרחיב הרב טאו במאמר "כי בי-ה ה' צור עולמים", תפיסת היסוד שלו היא "דתית" במובן הקלאסי של המילה – כלומר כזו הרואה בעולם הבא את העיקר, ואת העולם הזה כפיקציה או ניסיון, כפי שלימד הרמח"ל בפרק א' של מסילת ישרים.
ואנוכי למדתי שהיהדות אינה דת, ושבניגוד לדתות היא באה לתקן את העולם הזה ולא לבוז לו, לאמץ את כוחו של האדם ולהעצימו, ולהטיל עליו אחריות במקום לזרוק אותה אל אלוהים. במובן זה, היהדות היא "חילונית", ובתשתיתה עומד המאבק בעבודה זרה, בדתות העולם העתיק ששחררו את האדם מאחריות מוסרית וביקשו ממנו להיכנע לאלים ולשתוק.
את תפיסת היהדות הזאת, שאותה למדתי כתורה הגואלת מבית מדרשו של הרב קוק, אני פורש בספרי "הברית הישראלית" שראה אור בימים אלה. אמנם לא חידשתי דבר, אבל אני חושב שלראשונה מוצגת משנה זו באופן סדור, כמין אלטרנטיבה לזו של "הקו". אני מקווה שהעימות בין ההשקפות הללו יחולל דיון מעמיק, ואפילו מעז לחלום שדיון כזה יתנהל גם מצד אנשי "הקו" מתוך כבוד, תוך נכונות לעיון ושיח ללא הכפשות, כדרכה של תורה.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם