ראשי » יהדות » מגזין

איך נראית השעה שלפני שבת אצלכם בבית?

לכוון שעון שבת, לסגור את הדוד, לסדר את הפלטה, לכבות את האור במקרר, להרתיח מים במיחם ולא לשכוח לגהץ את החולצה הלבנה. שש משפחות תיעדו את עצמן בשעה הלחוצה שלפני הדלקת נרות ונראה שלאף אחד אין מספיק זמן להכין שבת

אבא מגיע רגע לפני שבת מהלול, האח שהולך לתורנות חליבה לא צריך בכלל להתקלח. אבל העיקר, מבקשת תמר גוטמן, שתשאירו לה מים חמים וזוזו כבר מהמראה!
תעודת זהות:
תמר גוטמן, 21, מעלה גלבוע, מאורסת, סטודנטית שנה א' לקולנוע במכללת ספיר

בדרך כלל בשישי בצהריים, בסביבות השעה אחת, הבית אצלנו כבר נקי לחלוטין, הבישולים הסתיימו כבר מזמן, ואמא — כמה דקות לפני השלאף–שטונדה הקדוש — מתחננת בפנינו שנזכור להעביר את המיחם למצב שבת לפני שכל המים יתאדו ממנו (ככה זה אצל יקים).

בשלב זה אנחנו הילדים, כמו קיבוצניקים טובים, יושבים ואוכלים את ארוחת הצהריים המסורתית של יום שישי. פסטה עם רוטב עגבניות וטחינה, והמהדרין מוסיפים גם תירס. ואז, שעה וחצי לפני שבת, זה מתחיל. המירוץ הגדול. מי נכנס ראשון להתקלח?

מצד אחד אנחנו הבנות שמתקלחות שעות, מצד שני יש אח שמתקלח חצי דקה, ואחר שהולך לחליבה בליל שבת אז לא בטוח שבכלל נכניס אותו לתור כי הוא ממילא יתקלח אחר כך שוב. מטרת–העל של כולם היא להיכנס למקלחת כמה שיותר מאוחר. האחרון מנצח.



ויש את הכי גרוע. שתינו, הבנות, מחליטות להיכנס בדיוק באותו שבריר שנייה למקלחת, בלי תיאום מראש. וכך נוצרת מסכת שלמה של ברברת: "תיכנסי עכשיו, אבל מיד", "לא, תיכנסי כבר את", "תעשי את זה מהר", "אל תגמרי את המים", ועוד פנינים רטובות שכאלו. אחרי דפיקות אין–קץ על דלת המקלחת היא יוצאת. אני נכנסת ומתעצבנת מהרצפה הרטובה, אבל לפחות נשארו לי מים חמים, גם זה משהו.

יוצאת, מסמסת לאבא מתי נכנסת שבת, הוא יגיע ככל הנראה רק דקה לפני כן (מה לעשות, התרנגולות בלול צריכות יחס אישי). ברקע כבר שומעת את אמא שלי קוראת לי לבוא ולסדר שעון שבת. כל עוד השעון עובד כמו שצריך, זה התפקיד שלי בבית. אם יש בעיות, הן כבר לא קשורות אליי.

הבנים נכנסים להתקלח, ואנחנו הבנות מוחות על גזל המראה הגדולה של השירותים. כי אחרי שהתלבטנו מה ללבוש, החלפנו שני סטים של בגדים, שלושה זוגות גרביונים וזוג נעליים אחד — אנחנו צריכות מקום מסודר להתאפר ולהסתרק בו. וזה עוד לפני העגילים והשרשראות שעברו סבב שלא היה מבייש הכנות לטקס האוסקר.

ואז משום מקום היא מגיעה. שבת נכנסת. ואני עוד בהכנות אחרונות. אבל הקצב כבר משתנה. הריח הטוב מהאוכל שעל הפלטה עולה באף, ואני רק מקווה שהוא לא יידבק לי לשמלה החדשה, כי בערבוב עם הבושם יכול לצאת שילוב די מוזר. עוד רגע נותנת לשקט להיכנס ולשבת איתי, ויוצאת לקבלת שבת. כן כן, במקרה הטוב. לא פעם קורה שאני רק מגיעה והם כבר באדון עולם. שבת שלום.

בכל שבוע מחליט איתמר גור שהפעם זה יהיה אחרת. אבל ברביעי יש לה יום ארוך, בחמישי יש מכבי, והופ, יום שישי שוב כאן
תעודת זהות:
משפחת גור מהיישוב נוב: איתמר (38), עדינה (37),
עמית (15), איתי (12), נועה (8), גלעד (4)

שעה לשבת. בכל העולם אנשים מורידים הילוך, משחררים את העניבה, מאטים ומתמכרים לניחוח העתיק. רק אצלנו בבית Rush Hour פרטית. סירים משקשקים, גיטין כמעט נכתבים, ילדים בוטשים אחד בשני. "תכתבי רשימת מטלות", אני מנחה אותה, "טור בשבילך וטור בשבילי. ככה את לא צריכה לבדוק מה אני עושה בכל רגע. אני כבר בן 38 וזאת האחריות שלי".

את שעות הבוקר שחולפות בעצלתיים אני מקדיש למִנהלות שצברתי במהלך השבוע. כיסוח דשא ושיפור פני הגינה, פייסבוק, השלמת פערי וואטסאפ וניסיונות לארגן את הבית לקראת הספונג'ה. פתאום פורצת הביתה הכנופיה ואני מגלה שהשעה כבר 12, שהם רעבים ושהיא כבר השלימה את המטלות שלה ולא חשבה אפילו לעזור לי עם שלי. "אתה כבר בן 38, זאת האחריות שלך", היא מחייכת בנועם.

לפני כמה שנים, כשלמדתי בעלי, סח לנו הרב יגאל באחד משיעוריו המאלפים סוד נורא. "יש לכם חברה? נו טוב. רוצים לדעת איך ייראה הבית שלכם אחרי שתתחתנו בקרוב ממש? מצוין. תיכנסו לחדר שלה כשהיא לא נמצאת(!) ותפתחו את ארון הבגדים שלה. כמו שהארון נראה, ככה ייראה הבית שלכם".



הרב יגאל צדק כמובן, הוא רק היה צריך לשכלל את הרעיון ולייעץ לנו גם לתצפת על הבית שלה שעה לפני שבת. כי חמותי היא ההוכחה שאפשר אחרת. חמותי מבשלת ביום שלישי, אופה ברביעי, ובחמישי עורכת את השולחן ומסדרת נרות. מה היא עושה בשישי? אהה! בשישי היא מטיילת. ועוד דבר חשוב הסתיר מאיתנו הרב. צריך שניים לבית. זה שהיא ממשפחה טובה לא בהכרח אומר שגם אני.

"איך זה", אני רוטן באוזניה מדי מוצ"ש, "שההורים שלך מטיילים בשישי ואנחנו מגיעים לשבת כמו פידיפידֶס בשערי אתונה? אין, השבוע עושים קניות בשלישי, סלטים ברביעי, בישולים וספונג'ה בחמישי, ובשישי כלום, מקסימום אורז".

והנה מגיע יום שלישי. את הקניות אנחנו מדחיקים, ביום רביעי יש לה יום ארוך וכשהיא מגיעה אני כבר נוחר מול הטלוויזיה, בחמישי יש מכבי, והופ הגיע יום שישי. שבת היא הדד–ליין האולטימטיבי, אז גיבשתי לעצמי טכניקות לניהול זמן, ובעיקר לחיסכון במצרכים ותבניות. עוף ואורז באותה תבנית, סלמון ברוטב קטשופ וחרדל. נשארה לי שעה לצאת לריצה, להתקלח, להתגלח, לגהץ, לסדר פלטה ולהגיע להדלקת נרות. ואז יורדת עלינו רגיעה מנומנמת, הילדים אצים לבית הכנסת לפני שייגמרו להם הסוכריות השוות. אנחנו יושבים בדממה לקפה של אחרי הקרב.

היא חולמת על יום שישי של קפה זוגי בנחת, הוא חולם על עוד כמה שעות שינה. יחד מתארים שרה ויאיר ברק איך גם הפעם הגיעו חסרי נשימה לשבת
תעודת זהות:
משפחת ברק מהיישוב אלעזר: שרה (29), יאיר (31),
טליה (9), עלי (7.5), אלומה (6), נווה (4.5), להבה (3),
אוריה (4 חודשים)

היא: בואו נדבר על זה רגע, על השעה הזו שלפני שבת,  הסוף של יום אחד בשבוע שכל התוכניות מתנקזות אליו, כל מה שאפשר לחלום ליום היחיד שבו נפגשים רעננים וחופשיים. ארבע שעות מקודשות מ–8:00 עד 12:00 (חוץ מהפעמים שבהן הגננות והמורות קובעות ביום הזה מסיבות וימי איכות עם הילדים). קפה זוגי, סיבוב במחנה יהודה, שחייה ספורטיבית, השלמות קטנות ברמי לוי וכמובן בישולים ונקיונות.

הוא: מכירים "בוחן איתנות"? הקטע הזה בטירונות שבטוחים שהקשיים מאחוריכם, מנוחה לפניכם, ובסוף מסתבר שלא? אז יום שישי. על הנייר, הרעיון של יום שישי נשמע טוב: בן אדם עובד חמישה ימים, ביום שישי יש לו זמן לעצמו, בשבת הוא ישן, וביום ראשון הוא חזרה כמו חדש. אז זהו, שלא. יום שישי זו אשליה, פיקציה. אין לך באמת זמן, ובטח שלא לעצמך.

בדמיון: יקיצה טבעית. כוס קפה עם העיתון. שנ"צ במציאות: השכמה בשש להכין סנדוויצ'ים לילדים. קניות ברמי לוי. הפגנת נוכחות בברית, שמחת בת או חנוכת בית. השלמת קניות ברמי לוי. סידור המגירה שכבר בשבוע שעבר הבטחת לסדר. השלמת קניות במכולת (רמי לוי כבר סגור). אופס, עוד שעה שבת. 

היא: ומרוב נחת ושלווה מגיעה גם צלילה על הספה לשיחת טלפון ארוכה עם אמא או אחות, ופדיקור ולק, גם לקטנות כמובן.

אז מה, הראש לא עובד? איך בכל שבוע השעה הזו מגיעה וממש מפתיעה? איך כל שבוע, בשעה שלפני שבת, מתחיל מירוץ נגד הזמן של כל הדברים הקטנים שנשאר לארגן?! לקלח את הילדים, להכין להם בגדים, לגזוז ציפורניים, לטחון את המרק, לנקות את השיש ואת הכיריים, לשרוף חציל ולהכין קינוח. ומה עם גיהוץ אחרון? ולהכין טחינה? ובסוף תמיד תגיע אותה שעה, ואיתה גם הלחץ לסיים כמה שיותר משימות, לאסוף חיים כמו בפקמן. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", הכוונה לגמרי לאותה שעה. מי שלא נלחץ בשעה הזו, לא ידע להעריך את כניסתה של שבת.

הוא: כלל השמונים–עשרים חל גם על השעה שלפני שבת. 80 אחוז מהעבודה מתבצעת ב–20 אחוז מהזמן. רשימת מטלות חלקית: שעון שבת. פלטה. מיחם. נייר טואלט. פמוטים. להוריד כיסאות. אורות. כאילו שאם נסיים להתכונן מוקדם מדי לשבת היא פתאום תיכנס בהפתעה. מסורת יש בעם ישראל שלשבת נכנסים מתוך מאמץ ולחץ. שהרי כבר אמרו חז"ל, "מי שטרח בערב שבת, יישן בקבלת שבת".

חמישה ילדים קטנים, אבא אחד שעובד במשמרת לילה ואורחים שבוחרים דווקא להקדים את הביקור. מוריה בן–עטר מספרת איך נראה אצלה בבית המירוץ נגד השעון
תעודת זהות:
משפחת בן–עטר מהיישוב אלון: אייל (38), מוריה (33),
נווה (7), ארבל (6), רננה (4.5), קדם (שנה), תבל (חודש וחצי)

נתחיל מהסוף. כל שבת שבה אני מדליקה נרות בזמן, היא נס. אין איך להסביר את זה אחרת. "אז למה לא להתחיל להתארגן קודם?" אתם ודאי שואלים (וגם חמותי). ובכן — דחיית הקץ, זו התשובה.

הכרונולוגיה ידועה מראש: חמישי בלילה, הילדים ישנים, אייל נוסע למשמרת במד"א. זה השלב שבו אני מתמלאת אמביציה מהולה בפנטזיה שה-ל-י-ל-ה אסיים הכול ומחר בבוקר הבית יבריק, ריח אקונומיקה מהול בעוגת שמרים יתפזר כאן, ואני אשב ואקרא עיתון אחרי שופינג בזארה, גולף ומנגו. קאט, בחזרה למציאות.

שישי, 7:00, דו"ח מצב: העופות, הדגים והבשרים נותרו על השיש. באריזתם. לפחות הפשירו.

אייל שב הביתה, מספר חוויות מהמשמרת וכמה הוא ישן מעט (תמיד, אבל תמיד קצת בהגזמה). הילדים במסגרותיהם. ואני, בחזרה אל העוף. מתבלת, קוצצת, חותכת, נחתכת, טועמת, מרדדת, מציצה בשעון וכבר הילדים חוזרים. אם יש אמת שאף הורה לא יודה בה היא שבצהרי שישי כללי הגבלת שעות מסך לא חלים. מכאן המדרון חלקלק למרתון סרטוני קופיקו.

כל זה טוב ויפה, העיקר שלא ידרכו לי בספונג'ה, אבל מה בקרב הזוחלים והיונקים? פתרון 1: על המנשא. תוצאה: החלקה במים, חבלת ראש, חדר מיון. לא טוב. פתרון 2: לחגור אותם בעגלת התאומים, להוציא לגינה (לדקותיים, רק עד שיתייבש!). תוצאה: בכי, צרחות, שכנים, המועצה לשלום הילד. פתרון 2 נבחר ברוב קולות.



ואז מקיץ מחלום ליל קיץ האביר, הגיבור, בעל היכולות הנדירות שעוד יסופרו עליו סיפורי חז"ל: אבא מכוון שעוני השבת. הוא ניגש אל לוח החשמל (שיד אישה לא נגעה בו מעולם!), מזיז כמה כפתורים, מדליק ומכבה את אורות הבית חמש פעמים, ומבשר בקול רדיופוני וסמכותי: "מוריה, כיוונתי שעוני שבת". ומה עם הפלטה והמזגנים? "עוד לא". והשארת אור עד מאוחר כי יש אורחים? "וואלה צודקת, נכוון שוב". מההתחלה. מבצע אנטבה.

אפרופו אורחים, אין לי בעיה עם זה. אני אוהבת לארח, בחיי. אבל סוג אחד של אנשים הם מבחינתי אסון — המקדימים. טיפ לזיהוי: השולחן ערוך אצלם מחמישי בלילה. אני לא מבינה, למה להקדים?! בין כה וכה אנחנו הולכים להיתקע אחד עם השני 25 שעות, אז למה להפתיע אותי כשאני לובשת טרנינג מוכתם באקונומיקה וקליפס בשיער?

בכניסה לבית הר של זבל (איך הם נכנסו בכלל?), אייל יוצא לזרוק, אני קולעת לבנותיי צמה סינית–משולבת–קוקו–בלוף, מותחת ומיישרת את החולצה של בניי (שונאת לגהץ), מכבה את האור במקרר (חילוני לא יבין לעולם למה יש שם סימני סלוטייפ), מוציאה את העוגה השרופה מהתנור, מחביאה מהר את הכביסה העוד–לא–מקופלת מתחת למיטה, מכבה את המוזיקה, שוכחת לכבות את הסלולרי.

מדליקה נרות בזמן. נס. בחיי נס.

היא מבשלת הכול לבד, אבל הילדים משתדלים לעזור. ברור שיש לחץ לפני, אבל הוא לגמרי שווה את הכיף של משפחה שיושבת אחר כך בנחת ביחד. נורית אלגלי לא מתרגשת מההכנות לשבת
תעודת זהות:
נורית אלגלי, קריית–עקרון, נשואה ואם לחמישה

אני מבשלת הכול ביום שישי. גם את הסלטים אני מכינה רק באותו הבוקר, כי אני אוהבת שכל האוכל טרי. יש לי עזרה מהילדים. אנחנו משפחה מלוכדת וכולם עוזרים אחד לשני. 
אושר, שהיא בת 18, נמצאת איתי תמיד במטבח ועוזרת לי בכול. כשאני מסיימת לבשל אני משתדלת מאוד לנוח בצהריים, אבל לא תמיד מצליחה. משתדלת לשים את הראש אפילו רק לשעה, לפני שאני מתעוררת כדי לסדר את המיחם, הנרות והפלטה.

אני יורדת למטה אחרי השנ"צ, מכינה לעצמי כוס קפה ושותה לפני הדלקת נרות, כי אני מקפידה שלא לאכול לפני הקידוש. נותנת לבן שלי מנה משלו. הוא חייב לטעום מהדג החריף עוד לפני שבת כי הוא אוהב את הדג הזה במיוחד, ואני לא עומדת בפיתוי לפנק אותו רגע לפני שהשמש שוקעת.



בעלי חייב לישון כמה שעות ביום שישי. הוא עובד קשה מאוד, ואם הוא לא ישן בצהריים הוא יירדם מיד אחרי האוכל בערב שבת, וזה חבל. 
אנחנו משפחה מלאה בהומור ושמחה. הבת הגדולה שלי היא מאפרת כלות במקצועה, הבן הגדול תקליטן וזמר אירועים, השלישית חרדית שגרה בירושלים ומגיעה אלינו בסופי שבוע, הרביעית עובדת איתנו במשרד המנופים שלנו, והקטן בן 12, בכיתה ו'.

בימי הקיץ, כשיום שישי ארוך ויש יותר זמן, הבן הגדול שלי, התקליטן, עושה קבלת שבת עם מלא חברים אצלנו בחצר, עד חצי שעה לפני כניסת שבת. הוא מזמין את החברים שלו, הבנות מזמינות את החברות שלהן, משמיעים מוזיקה, שרים קריוקי, שמחים.

לפעמים יושבים אצלנו אפילו שלושים איש ליד הבריכה בגינה. אני מוציאה להם מהסלטים של שבת, מהאפריטיפים ואפילו מהאוכל המבושל, וכולם מרוצים. ואז, חצי שעה לפני שבת מקפלים את העסק. כולם מתקלחים ואני מגיעה לרגע השקט והשמח של השבוע: הדלקת נרות שבת.

אנחנו מאוד אוהבים את השבת ושומרים עליה באהבה ובאופן מלא. בסופו של דבר, עם כל הקושי והלחץ שיש במהלך יום שישי, מבחינתי מדובר ביום משפחתי של גיבוש. שיחות נפש, צחוקים, אוכל טעים ומלא כיף ושמחה על כך שכולנו יחד.

בבית זה זמן הלחץ, בישיבה אלו שעות השלווה. הזמן שלך עם עצמך. תשבצי היגיון או נגינה בחמת חלילים, יום שישי של צוריאל הורוביץ הוא הזמן המתוק בשבוע
תעודת זהות:
צוריאל הורוביץ, תלמיד ישיבת ההסדר בעתניאל

דווקא פסטורלי פה, רגוע. בבית יש לחץ של מקלחות ובישולים, וכאן שלווה יורדת לאטה על הרי חברון. השעות שלפני שבת הן שעות החולין של הבייני"ש הממוצע. סדר היום הישיבתי האינטנסיבי, שמתחיל לפני שבע בבוקר ומסתיים ב–23:00 או כמה שעות אחרי, מוקדש כמעט כולו ללימוד תורה.

תחביבים שונים כמו קריאה, כתיבה, אימון בכלי נגינה אזוטריים (חמת חלילים ואקורדיון למשל) יצירות אמנות מבוססות טוּליפ וסנדלי שורש, ריקודי עם ומרתון תשבצי היגיון, לא מוצאים את מקומם בלו"ז הרגיל ונדחקים ליום שישי. בליל קולות עולה משטח הישיבה: הנה יוני, בשיחת הטלפון האחרונה של השבוע עם החברה שלו (הם בטח יתארסו בקרוב).

מהקרוואן המערבי נשמע ויכוח מבודח על התור במכונת הגילוח. צלילי היאבקות קבועים של בייני"ש מתוסכל מול מכשיר גיהוץ משופשף שכבר ראה דבר או שניים בחייו הארוכים. יוסף חיים ממהר לרחבת הדשא הסינטטי, להתבודדות יומית מול השמש השוקעת, ושלושה חיילים מבוישים מהבסיס שלמרגלות היישוב  מחפשים בערימה סידור נוסח עדות המזרח.

תלמיד צעיר אחד, עוד שבועיים עושה גיבוש לסיירת צה"לית כלשהי, חוזר בריצה קלה משביל העפר הסובב את היישוב, לבוש חולצה מנדפת שקיבל ממירוץ בשומרון, יוצא ידי חובה במתיחות מהירות וטס להתקלח לפני לכה דודי.



מקלחות, נושא רגיש כאן. נוהלי ניקיון והיגיינה בסיסיים, עניינים טריוויאליים בעולם שבחוץ, נוטים להיזנח בקצב של טור הנדסי יורד ככל שהצעיר מתקדם בפז"מ הישיבתי. ערב שבת הוא הזמן המתאים לחזור לסטנדרטים המקובלים, ולו רק לכבוד שבת קודש. גם מאורעות חשובים יותר כמו שטיפה מינימלית של הקרוואן, גילוח זיפים סוררים או תספורת תקופתית, נשמרים לשעות שלפני היום השביעי. אם תפגשו בייני"ש שמתגלח באמצע השבוע, זה לא כי הוא שומר על נראות טובה. הוא ככל הנראה יוצא לדייט.

ערב שבת. הכביש נעשה דליל, ורק כמה מוניות ערביות עוברות את ציר 60. מאות תלמידים בחולצות מגוהצות לגמרי או למחצה מטפסים לכיוון רחבת הכניסה.

אחריהם נכנסים באיחור קל בוגרי הישיבה הרווקים, שמחפשים קצת נוסטלגיה תורנית והפוגה מבדידות נחלאות. תלמידי שמינית שמחפשים את דרכם בשנה הבאה מצטרפים לאורח או שניים שהגיעו להתרשם. החזן מתמקם, מיישר את הטלית על כתף אחת ואז מקפיץ אותה גם בַּשנייה, מכחכח בגרון לרגע, ופותח בניגון שסוחף את כולם אחריו: מזמור שיר ליום השבת.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...