לא יצאו ממצרים: היהודיות האחרונות בארץ הנילוס
מהקהילות היהודיות המפוארות של קהיר ואלכסנדריה נותרו שרידים אחרונים ומזדקנים, ששומרים על הנכסים הגשמיים והרוחניים, וגם על נאמנות לשלטון המקומי. "למה אנשים חושבים שכל היהודים צריכים להגר לישראל?"
שרידי הקהילה שההיסטוריה שלה מתחילה לפני יותר מאלפיים שנה, יתקבצו גם השנה לחגוג את הפסח. הם יקראו את ההגדה, יספרו על משה שנמשה מהנילוס, על עבודת הפרך של אבותינו וישירו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
עוד כותרות ב-nrg:
- תחרות החירות: שלחו סיפור חירות וזכו בטאבלט
- הפסח שלי: מה אנחנו זוכרים מליל הסדר בילדות?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיני רוחן תיזכרנה הנשים הקשישות שנותרו מהקהילה היהודית המפוארת במצרים, בימים שרחובות קהיר ואלכסנדריה היו מלאים בקולות צחוק ושירה של ילדים, ובקרוביהן ומכריהן שהיו ואינם. "גם השנה נעשה ליל הסדר, כמו בכל השנים. הקהילה היהודית במצרים ממשיכה לחיות כמו תמיד", סיפרו לנו גורמים בקהילה, וזה למעשה המשפט היחיד שהסכימו לומר.
כמה יהודים יש היום במצרים? לא הרבה. יש קצת יותר מעשרים חברים בקהילה, יותר נכון חברות, החיות בבירה קהיר ובאלכסנדריה ורובן מעל גיל 75. "בעוד כמה שנים סביר להניח שכבר לא יהיו יהודים במצרים", מספר סם עמיאל, מנהל תוכניות בכיר בג'וינט, הממונה בין היתר על הקשר עם שאריות הקהילה היהודית הוותיקה והמפוארת של מצרים.
נשיאת הקהילה בשנתיים האחרונות היא מגדה הרון, עורכת דין מצליחה בשנות השישים לחייה, וככל הנראה היהודייה הצעירה ביותר במדינה. היא הנציגה היהודייה הבכירה במדינה, ודואגת לכל צורכי חברות הקהילה, רובן אלמנות או גרושות בגילאים מבוגרים ביותר.
"מגדה פעילה בעיקר בחברה האזרחית, היא אישה ליברלית יחסית", מתאר עמיאל, שפגש אותה כמה פעמים ושומר איתה על קשר מתמיד בטלפון ובאמצעות האינטרנט. "היא מאוד פטריוטית, מאוד אוהבת את מדינתה, מצרים. גם אבא שלה היה דמות בפוליטיקה של מצרים, מאוד אנטי-ציוני". האב, עו"ד שחאטה הרון, היה קומוניסט שהתנגד לתנועה הציונית, וכמוהו מגדירה מגדה את עצמה – קודם מצרית ורק אחר כך יהודית.
בריאיון ל'אינדיפנדנט' המצרי התייחסה הרון ל"גורמים ציוניים" שלטענתה מפרסמים שקרים על הקהילה. "אני מחזיקה במורשת של אבי, שגם הוא הותקף על ידי העיתונות הציונית", אמרה בריאיון. "הרבה אנשים לא מבינים שאני שייכת למדינה שלי, ללא קשר לדת שלי. הציונות היא תנועה גזענית, שמפלה בין אנשים על בסיס דת. הם לא מבינים שאני נאמנה למדינה שלי, לא לישראל". הרון התייחסה גם לכך שהיא וחברותיה נשארו במצרים: "כאשר מישהו שואל אותי 'למה לא עזבת את המדינה' אני מרגישה שזו ממש הסתה. למה לנו לעזוב את המדינה ולהגר? לאן נלך? למה אנשים חושבים שכל היהודים צריכים להגר לישראל? האם כל המוסלמים מהגרים לערב הסעודית?"
כרמן ויינשטיין, מנהיגת הקהילה המיתולוגית של מצרים, נפטרה לפני כשנתיים. מגדה הרון ביקשה להתמודד בצורה דמוקרטית, ונבחרה כמובן, בהיעדר מתמודדים אחרים מולה, בשל המצב הקשה של מה שנשאר מהקהילה. במשך שני עשורים שימשה כרמן סגנית הנשיא ולאחר מכן נשיאת הקהילה היהודית של קהיר, והייתה בעצם האישה הראשונה של הקהילה היהודית.
באתר הקהילה נכתב כי "היא דאגה שחברי הקהילה העניים יוכלו לחגוג את החגים בבתי הכנסת בעיר. השיא היה חגיגות יובל המאה לבית הכנסת 'שער השמים' בקהיר בשנת 2010". באופן סמלי, פעילותה הציבורית האחרונה הייתה בפסח לפני שנתיים בדיוק.
"אחרי פטירתה של כרמן, מגדה ואחותה נדיה לקחו על עצמן את האחריות לטפל בקשישות היהודיות בקהיר", מספר עמיאל. הוא השתתף בהלוויה של ויינשטיין, ומספר כי "היה מאוד מרגש ומעניין, ואפילו נציגי ממשל השתתפו. נתנו לה כבוד גדול". נדיה, ששימשה סגניתה של מגדה, נפטרה לפני כשנה, ובעקבות כך הוכרז באתר הרשמי של הקהילה באותה שנה כי לא יתקיימו אירועים בחג הפסח - דבר חריג ללא ספק.
[bigpic]
"הקהילה הזעירה שלנו עברה 11 חודשים קשים מאוד", נכתב בעלון הקהילה. "בזמן קצר איבדנו את הנשיאה המיתולוגית שלנו כרמן ויינשטיין, ואת סגנית הנשיא החדשה שלנו נדיה שהאתא-הרון. בעקבות האבל של הקהילה, לא נחגוג את חג הפסח בבית הכנסת 'שער השמים'".
"המציאות הלא פשוטה של קהילה הולכת ונעלמת, לצד העובדה שמדובר בקהילה שחיה במדינה מוסלמית והמחשבות לגבי עתיד הקהילה, הרכוש האדיר, בתי הכנסת, ספרי התורה, כתבי הקודש ובתי העלמין – מחייבות לנקוט משנה זהירות", הסביר ל'מקור ראשון' גורם דיפלומטי מוסמך המעורה במתרחש במצרים. "היחסים בין שארית הפלטה של הקהילה היהודית לשלטונות בקהיר, וכן מול גורמים בישראל, עדינים מאוד, וכך יישארו תמיד. תהפוכות השלטון שעברו על מצרים בשנים האחרונות הוסיפו לחוסר הוודאות ולחוסר היציבות של מצב היהודים, אם כי עכשיו המצב השתפר", הוא ציין.
"מצבן הבריאותי של נשות הקהילה לא טוב בכלל", מספר עמיאל. "הן נמצאות בדיונים אם להישאר בבתיהן ולקבל עזרה סיעודית, או לעבור למוסד". במצרים של היום אין בית אבות יהודי, מוסד שפעמים רבות הוא האחרון שנשאר בקהילות יהודיות מתרוקנות. "הרון מביאה חלק מהן לבתי חולים עם אגף גריאטרי. היא דואגת להן, וזה עולה המון כסף. הכול על חשבון הקהילה".
בחזקת הקהילה נכסים רבים, ומהם מתקבלות הכנסות. בג'וינט מספרים כי לנשות הקהילה אין הכנסות אחרות, משום שאין פנסיה ממשלתית במצרים. "הדגש שלנו בג'וינט הוא לסייע לקהילה שנותרה", אומר עמיאל. "אנחנו מעבירים עזרה כספית למזון ותרופות. הרון והעוזרת שלה מכנסות פעם בחודש את הנשים לחגיגה סביב חג או אירוע יהודי, כדי להמשיך במשהו את המסורת היהודית".
ערב הקמת מדינת ישראל חיו במצרים יותר מ-80 אלף יהודים. מרכזי הקהילה היהודית היו בקהיר ובאלכסנדריה – ועד היום חיים בהן יהודים, אם כי מעטים.
"חיים ויצמן עמד בראש המשלחת הציונית שהגיע מארץ ישראל בשנת 1918 לאחר הצהרת בלפור", מזכיר עמיאל. "הוא התקבל בכבוד רב על ידי היהודים והמוסלמים כאחד. כולם קראו לו 'מלך היהודים' והריעו כשהכריז שבקרוב תוקם מדינת ישראל".
פרופ' עדה אהרוני, ילידת מצרים, סיפרה ל'מקור ראשון' כי "המלך פואד הראשון, שנכנס לתפקידו שנה קודם לכן, השתתף בטקס השקת פעילותה של התנועה הציונית במצרים. בסביבתו אפשר היה למצוא שרים ויועצים יהודים".
ב-1947 הודיע שר החוץ המצרי באו"ם כי אם ישראל תקים מדינה, המצרים יגרשו את היהודים ממצרים. והוא עמד בדיבורו. מיד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נכנסו לתוקפן סנקציות נגד יהודים.
בניסיון למנוע את מהפכת הקצינים של גמאל עבד אל-נאצר, נתן המלך פארוק למצרים יד חופשית לפגוע ביהודים במדינה. חנויות היהודים נשרפו ונבזזו, בעלי מפעלים ועסקים היו צריכים למסור את רכושם למדינה או לעובדים המוסלמים שלהם, יהודים שעבדו במשרות ממשלתיות פוטרו וסוחרים איבדו את רישיון העבודה שלהם.
הארגונים היהודיים שפעלו במצרים התרכזו בשימור הקהילה ובסיוע למשפחות שביקשו לעזוב את מצרים ולעלות לישראל. העזיבה התנהלה בשלושה גלים, במקביל לשלוש המלחמות שהיו בין מצרים לישראל – מלחמת העצמאות (48'), מלחמת ששת הימים (67'), ומלחמת יום הכיפורים (73'). למרבה האירוניה, הזוועות והגירושים התרחשו בשלושת הגלים דווקא בפסח.
"האיום על חיינו היה ממשי כל הזמן", נזכרת אהרוני. "פעילים ציונים, רבנים ואנשי ציבור נכלאו במחנות ריכוז בהליופוליס שבקהיר ובא-טור שבסיני, ויהודים רבים היו עדים לפוגרומים ומכות עד עילפון, ובמקרה הגרוע יותר עד מוות".
מבין עשרות בתי הכנסת שהיו פעילים בקהיר ובאלכסנדריה נותרו היום בתי כנסת ספורים בלבד. השלטון מקפיד לשמר אותם, והם משמשים בעיקר מוזיאונים ואתרים היסטוריים.
בחארת אל-יהוד - השכונה היהודית - לא נשאר כמעט זכר לימי הגדולה של הקהילה. בית הכנסת 'בן עזרא' שבפוסטאט (קהיר) הוכרז על ידי המצרים כאתר שימור היסטורי, וזה מה שהציל אותו מגורלם של בתי הכנסת האחרים.
בבית הכנסת נמצאה הגניזה הקהירית, אוצר בלום של כתבי יד עבריים מתקופות קדומות, שנתגלה במאה ה-19. בפתח הרחבה המובילה לבית הכנסת ניצבת הבאר שעל פי האגדה שסופרה בקהילה תיבתו של משה רבנו הגיעה עד אליה. בעבר הגיעו תיירים רבים לבית הכנסת ולשכונת היהודים. חברי הקהילה הקטנה שנותרה בקהיר משתמשים בבית הכנסת 'שער השמים' שברחוב עאדלי.
אחד מהמפעלים החשובים שהספיקה כרמן ויינשטיין לבצע לפני מותה היה שיקום בית הכנסת 'בן מימון', שלפי המסורת התפלל בו הרמב"ם שנפטר לפני כ-800 שנה. בשנת 1992 גגו קרס, וקרוב לעשרים שנה עמד בחורבנו. בשנת 2010, בדחיפה של מנהיגת הקהילה ויינשטיין, ארגון AJC האמריקני והממשל המצרי בראשות הנשיא דאז חוסני מובארכ, שוקמו בית הכנסת והישיבה שמתחתיו. שני מיליון דולרים הושקעו בשיפוץ, וכרמן עוד זכתה לחגוג את פתיחתו מחדש.
"יש די הרבה רכוש ונדל"ן ששייך לקהילה", אומר עמיאל. "את חלק מהנכסים משכירים למגורים, אך ישנם גם בתי הספר, בתי הכנסת והמון יודאיקה וספרי תורה. הקהילה כיום היא בעצם מעט אנשים אבל הרבה רכוש".
עם הפיכת השלטון במצרים גברו הדאגות של בני הקהילה וקרוביהם. ארגונים שונים ואנשים פרטיים שמוצאם ממצרים פועלים לנסות להעביר משם ספרי תורה וחפצים בעלי עבר היסטורי מפואר.
חיים גיוזלי, מנהל מאגרי המידע של מוזיאון בית התפוצות, נמצא בקשר עם כמה ארגונים של יוצאי מצרים. "בארכיון של הקהילה יש כתבי יד וספרים נדירים, שהם בעלי ערכי סנטימנטלי והיסטורי גבוה ביותר. בעבר, מצבם של היהודים במצרים היה טוב, אך הזמנים השתנו אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר מלחמת העצמאות הפכה מצרים למדינת אויב ביחס למדינת ישראל. חלק מהיהודים עזבו או גורשו, ולא יכלו לקחת איתם את הרכוש, גם לא את היצירה הרוחנית שהצטברה במהלך הדורות. נשארו יהודים בודדים ששמרו על הגחלת, אך החוק המצרי אוסר להוציא פריטים היסטוריים מגבולות המדינה".
המשרד לשימור אתרים ארכיאולוגיים של מצרים הוא אחד המשרדים המתוקצבים ביותר, מכיוון שהמדינה מייחסת חשיבות גדולה להסטוריה המפוארת שלה. "יש כמה ארגונים של יוצאי מצרים בארץ ובעולם, שפועלים להצלת החומרים האלה", אומר גיוזלי. "חשוב שתהיה גישה למסמכים האלה – פנקסי קהילה, כתובות, טופסי מוהלים. חשוב שהחומרים יהיו נגישים לרשות העם היהודי, אך לכך אין פתרון כרגע. המצב הפוליטי במצרים עדין".
פרויקט מיוחד של 'בית התפוצות' יכול לעורר לחיים את ההיסטוריה המפוארת של הקהילה המרתקת הזאת: "לפני כמה שנים הקלטנו חזנים יוצאי מצרים, שתיעדו את מסורת השירה והתפילה של קהילתם. רוב החזנים היו בני יותר מ-80, כלומר פעלו בבתי הכנסת במצרים ממש. הם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה היה שם".
מצבה של הקהילה היהודית באלכסנדריה קצת יותר טוב מזה של יהודי קהיר. העובדה שבעיר הנמל חיו עשירי יהדות מצרים, שעסקו בעיקר במסחר, הותירה עד היום בידי הקהילה נכסים שמההכנסות מהם אפשר למלא את הקופה ולטפל ביהודים המעטים שנותרו.
"באלכסנדריה הבינו בשלב מוקדם יחסית שהקהילה הולכת ומתרוקנת ופעלו בצורה מסודרת יותר. הם התחילו למכור נכסים, להשכיר נכסים אחרים ובעצם לסיים את חיי הקהילה היהודית בצורה נכונה וטובה", מספר 'למקור ראשון' גורם דיפלומטי.
הקהילה באלכסנדריה מונה פחות מעשרה אנשים, ובראשם עומד בנימין גאון. בית הכנסת שנותר בתפארתו בעיר הנמל הוא בית הכנסת 'אליהו הנביא', שנבנה בשנת 1848, ומכונה בפי המצרים "בית הכנסת החדש". הקהילה מחזיקה באופן רשמי במתחם הבניינים ברחוב נבי דניאל בעיר. שם, סמוך לבית הכנסת, עדיין עומד בניין בית הספר הגדול שבזמנים הטובים היה מלא בתלמידים יהודים.
"יש הרבה דאגות לגבי עתיד הקהילה, ובמיוחד לשימור ההיסטוריה והמורשת", אומר עמיאל, ומציין שהג'וינט אינו ארגון שעסוק בשימור קהילות, אלא בסיוע לאנשים עצמם להתקיים בכבוד. "ישנו ארגון של יהודים יוצאי מצרים בשם 'נבי דניאל' - על שם הרחוב שבו בנייני הקהילה - העוסק בשימור. עכשיו הם קצת מודאגים בעקבות ההתפתחויות האחרונות במדינה". אחד הרעיונות שנמצאים באוויר הוא הכנסת נושא השבת הרכוש של יהודי מצרים כחלק מ"הסכם שלום" עם הפלשתינים, אך כידוע, הסכם שכזה לא נראה באופק.
"יש שאלות בסיסיות יותר, כמו מה הסטטוס של הרכוש היהודי או איך לשמור על ספרי התורה וחפצי הקודש. המטרה היא שלא יהיה מצב ללא שליטה - שכל תייר יוכל לקחת ספר תורה או ספר מהמדפים. בכל אופן, כרגע אין פתרון להוצאת אותם פריטים, והם כנראה יישארו במצרים". גורמים אחרים עוסקים ברעיון המתגבש, ביוזמת משרד החוץ וגופים רשמיים נוספים, להקמת מוזיאון או מרכז מורשת ליהודי מצרים.
מה שבטוח הוא שבעוד שנים לא רבות כבר לא יהיו יהודים במצרים, לפחות לא כאלה שמכירים ביהדותם. השאלה שצריכה להישאל היא האם העם היהודי ישכיל להציל שרידים מהותיים מההיסטוריה שלו עצמו.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם