ראשי » יהדות » מגזין

"למרות שחזרתי בתשובה, אני לא חביב המגזר"

צבי יחזקאלי מספר בראיון עימו על הרגעים שסיכן את חייו ("כדי להבין את המרחב חייבים לחשוב כמו ערבים") מדבר על הפוליטיקה המגזרית ("אני מעריך רבנים ולא פוליטיקאים") ועולם התקשורת ("לא מחפש להתערבב")

עשר דקות לאקשן, וצבי יחזקאלי מתלבט בין החולצה הלבנה לשחורה. קרני השמש חודרות מבעד לחלונות מרפסת הגג של קניון ממילא, הפונה לכיוון חומות העיר העתיקה, וצורבות את הצלמים וצוות ההפקה. "רק שלא תזיע", אומרת לו המפיקה בזמן שמפדרים את אפו. "באיזו עוד תוכנית תראי ראיון בן 18 דקות עם ראש עיר שלא מתמקד בפוליטיקה?", הוא מכריז, ולא שם לב שמאחוריו כבר עומד ניר ברקת, המרואיין היומי.

עוד כותרות ב-nrg:
- ארבעה בנים: מצעד החכמים של השנה החולפת
- ארבעה בנים: מצעד הרשעים של השנה החולפת
- ארבעה בנים: מצעד התמימים של השנה החולפת

אין מה לומר, יחזקאלי של "נקודה טובה", תוכנית האירוח החדשה שלו בערוץ 20, הוא הדבר הכי רחוק מהלוחם המסתער של ערוץ 10. בתנועה יאיר לפידית משהו הוא רוכן לעבר מרואייניו, ולוקח אותם יחד איתו למסע אישי–רוחני, נטול ציניות ומלא בחום אנושי. כשאני שואלת אותו אם הוא לא חושש מהסטיגמה החפרנית, אולי אפילו פלצנית שיש לתוכניות מעין אלו, הוא מראה לי מסרון נרגש ששלח לו יאיר לפיד עצמו זמן קצר אחרי השידור: "ליהיא אומרת שזה הראיון הכי יפה שעשו איתי כבר שנים".



אתה יודע שאם אוהבים אותך אתה צריך לדאוג.
"לא, לא בפורמט הזה. אמרתי ללפיד שאני רוצה לעזור לו, להביא אותו לאיזו נקודה שקשה לראות בדרך כלל. הניצוץ הזה יכול לקפוץ אפילו בראיון של 18 דקות. זאת המטרה של התוכנית, להראות שיש נסיעה אחרת במציאות שהיא לאו דווקא פוליטיקה". בהתחשב בערפל הקיים סביב עתידו של ערוץ 20, שהתחיל כמשהו מבטיח אבל מאז מתקשה להמריא, נראה שיחזקאלי לקח פה הימור לא קטן.

אתה מאמין בערוץ?
"ברור, אחרת לא הייתי שם. אני רואה את התגובות של האנשים. אז נכון שייקח לערוץ קצת זמן, זו אבולוציה טלוויזיונית, אבל זה ההבדל שבין קשב לצפייה. בערוץ 10 אני עולה ואומרים לי: 'היית אחלה, יופי של עניבה'. מה אמרתי? משהו על ערבים, מי זוכר. בערוץ 20 יש קשב. מה שאמרתי יותר חשוב שם, ובכלל, לי בתור איש תקשורת חסר קצת תוכן יהודי בחיים. הרי מה היה הסיפור של מנשקי המזוזות? כשאמרו להם שהם כאלה היה צד שנעלב, והיה צד שאמר וואלה, עכשיו אני הולך עוד יותר לנשק מזוזות. ראיתי את ינון מגל באיזה אירוע נכנס לבית של מישהו וקופץ על המזוזה עם נשיקה אקסטרווגנטית, אז גם אני עכשיו יותר מנשק מזוזות. אני מאמין שבכל אחד מאיתנו יש מזוזה פנימית".

למרות הכיפה הגדולה שעל ראשו, צבי יחזקאלי הוא הוא הדבר הכי רחוק שיש מחוק הדתיים השלובים. הוא לא מתערבב, לא נוהג לפקוד אירועי ברנז'ה וגם לא מחכה לליטופים מהמגזר. "אני מחוץ למערכת", הוא מכריז. "ראיתי שבחגיגות המאתיים הוצאתם מוסף עם מפת הקשרים בתקשורת, לא הכנסתם אותי לשם".

נעלבת?
"ממש לא. זה אפילו החמיא לי. פעם פרסמו שתא העיתונאים הדתיים עלה להר הבית, שמחתי שלא קראו לי. אני לא עיתונאי דתי, אני עיתונאי. לא גדלתי על 'הטובים לתקשורת'. גדלתי בתור חילוני, ואני לא הדתי של ערוץ 10. הכיפה נוספה לי לחיים כי חזרתי בתשובה".

אנחנו נפגשים באחד מבתי הקפה של שדרות ממילא. יחזקאלי מזמין קפה בכוס טייק–אווי ("לכי תדעי לאן הכוס הזו עוד תגיע איתי") ומתמקם במרפסת הפונה אל הנוף, שמתחתיה נפרשות שכונותיה הדרומיות של ירושלים, תלפיות וארנונה, שם גדל. הוא נולד כבן בכור להורים צברים ממוצא עיראקי, שכל חלומם היה להשתלב בחברה הישראלית. אביו היה בעל עסק של מכוניות גרירה, ואמו סייעה לו במשרד.

"הייתה לי ילדות ירושלמית מתוקה. באתי לבית הספר ללמוד קצת כי צריך, ואחר כך הייתי בורח לנסוע על אופנועים". בניגוד לסיפור הנפוץ של המזרחי המקופח, יחזקאלי מעולם לא הרגיש כך. "תמיד הייתי מזרחי בין אשכנזים", הוא מספר, "גם בצבא ובסיירת. אבל לא הייתה לי זהות כזו כי ההורים שלי היו חילונים. בית מאוד חופשי, יותר מדי חופשי. הכול מותר, הכול אפשר. אינסוף של חופש".

[bigpic]

בדיעבד אולי התכחשתם קצת למוצא?
"ממש לא. סבתא שלי מדברת כורדית וההורים של אבא שלי מדברים עיראקית. ידענו שאנחנו כאלה, אבל השאיפה הייתה להיות ישראלי. לתרום לצבא, ללמוד באקדמיה. ישראלי שאוהב את הארץ ומטייל, זה היה הדגם".

וכשהגעת לתקשורת, לא נתקלת בתקרת זכוכית?
"גם לא. אף פעם לא רציתי תפקיד, תמיד הציעו לי. השתחררתי מצה"ל והתחלתי לעבוד כמאבטח בשב"כ. למדתי ב'כותרת', שהיה אז בית ספר קטן לתקשורת בתוך אוניברסיטת תל אביב. יום אחד הגיע המורה שלי מסדנת הרדיו ואמר לי שבגל"צ מחפשים כתב שטחים כי פינו את צה"ל מערי הגדה וחיפשו מישהו שהוא אזרח כדי להיכנס פנימה. נראה לי שאני היחידי שהרוויח ממסירת הערים האלו לפלשתינים".

מאיפה המשיכה שלך לערבים?
"כשעבדתי בשב"כ הסתובבתי הרבה בשדות תעופה, בשליחויות בחו"ל, והתחלתי לתפוס זום אאוט מהחיים פה בארץ. שאלתי את עצמי מה אני בעצם יודע על ערבים. מאוד משכה אותי התרבות שלהם. זו הייתה שנת 1993, התקופה של הסכמי אוסלו, ולא הבנתי למה אנחנו רבים איתם. הרגשתי ששם יש מפתח להרבה דברים שאף אחד עוד לא גילה".

כשחזר לארץ החל ללמוד בחוג המשולב לתקשורת וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, ורכש את השפה הערבית. כשהצטרף לגלי צה"ל החל להסתובב בשטחים באופן חופשי, כמו תייר. "ישנתי בחברון, גרתי בג'נין, הייתי שם חודשים על גבי חודשים".

התערבבת.
"ממש. פעם אחת כשהסתובבתי בחברון ראו אותי בני משפחת שויוחי מהעיר. זו משפחה של עיתונאים, הילדים שלהם צלמים של רויטרס. הם שאלו מה אני עושה שם ואמרתי שאני רוצה להיות עיתונאי, אז הם לקחו אותי אליהם הביתה. למדתי שם את השפה והתרבות. גרתי אצלם חצי שנה".

מאוחר יותר, כשערוץ 10 קיבל את הזיכיון, הוצע לו להצטרף, ומאז הוא משמש כראש הדסק לענייני ערבים וכפרשן בתוכניות האקטואליה. במהלך השנים אימץ לעצמו סגנון סיקור ייחודי. הוא לא מתבונן בעולם הערבי מלמעלה אלא נטמע בסביבה, לומד את המנהגים ומדווח מתוך החוויה האישית שלו.

ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, ואיתה גל של פיגועים השכם והערב. וכשאתה כתב לענייני ערבים, המציאות יכולה לפעמים לפגוש אותך בצורה הכי סוריאליסטית שיש. "אני זוכר את הפיגוע בקפה מומנט", מספר יחזקאלי. "קראו לי לבוא לסקר, ותוך כדי השידורים קיבלתי ביפר מההורים שאחותי לא עונה. הם ידעו שהיא בדרך לשם ודאגו לה מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שוואלה, זה נוגע גם בי. אז התקשרתי לברגותי ושאלתי אותו אם הוא ארגן את הפיגוע. הוא ענה שתיכף תצא הודעת אחריות. אמרתי לו: 'אני פשוט רוצה לדעת מה עם אחותי'".

איך מתמודדים עם יחסים כאלה?
"כדי להבין אותם, אתה חייב להיות לרגע בצד שלהם".

וזה גרם לך להזדהות איתם?
"בשלב מסוים הזדהיתי עם הרבה דברים אצלם, כן. הקשר שלהם לאדמה הדליק אותי. הם לא מוותרים. לא מערביים כמונו. לא לחיצים. אני מאוד מעריך עקשנות ודבקות במטרה. בתור אחד שיצא מיחידה מובחרת, תמיד אומרים לך שישראלי אף פעם לא מתייאש. פתאום ראיתי שגם הם לא".

היו מקרים שמצאת את עצמך בסכנת חיים?
"באינתיפאדה היו המון מקרים כאלה".

כמו למשל?
"מבוקש שתוהה בקול רם אם להוריד אותי זה דבר שיכול לעשות טוב כרגע או לא. אשכרה שוקל את זה מולי. פעם אחת הייתה הלוויה מטורפת, חיסלו את הסגן של זכריה זביידי. ואז הם החליטו שהעיתונאי הישראלי הראשון שנכנס יורים בו, ואני נכנסתי. פתאום זביידי תופס את הקנה, מכוון אלי, יורה לי מעל הראש. ואני תופס אותו ושואל 'מה נסגר', והוא אומר לי 'אין שלום יותר, אין הודנה, אתה פה על זמן שאול. פעם אחרונה שאתה נכנס'. אני לא יודע איך יצאתי מזה, פשוט לא יודע. מישהו כנראה ויתר או הסיט את הראש וברחתי.

"חודשיים אחר כך, כשהעניינים קצת נרגעו, ניסיתי לברר איתו מה קרה שם", הוא נזכר, "אמרתי לו 'זכריה, באמת היית הורג אותי? אני עיתונאי', והוא אומר לי: 'איזה עיתונאי, אתה יהודי!'. זה התחבר לי לשיחה אחרת שבה הוא שאל איך אני מגדיר את עצמי, ועניתי לו 'עברי', 'ישראלי'. ואז הוא אמר לי משפט שלא אשכח: 'אתה טיפש. אם אני הורג אותך, אני הורג יהודי. איך זה למות עבור משהו שאתה לא? אתה בעיניי יהודי, איך אתה לא יהודי בעיני עצמך?'. והרגע הזה היה רגע מכונן עבורי. שם הוא זעזע אותי".

המפגשים הטעונים עם האוכלוסייה הפלשתינית עוררו אצל יחזקאלי שאלות קיומיות של זהות. "פתאום קלטתי שאני יהודי. עד אז האמנתי שהעיתונות היא מעל הסכסוך, אבל הייתה שם שרשרת אירועים שהביאה אותי להבנה שאי אפשר לסקר פה בלי להיות צד".

המחשבות האלו הובילו בסופו של דבר לתהליך של התקרבות לדת.
"אני רואה בוויקיפדיה שכתוב 'התקרב לתורתו של רבי נחמן'. מה זה התקרבתי? חזרתי בתשובה, נקודה. אני מקפיד על מרחק נגיעה, טובל כל יום, שומר עיניים".

הוא עוד מעט בן 45, נשוי כשבע שנים למיטל. הם הכירו כחילונים, כשהיא עוד טיפחה קריירה מוצלחת בחברת פרסום תל אביבית. "עד שבסוף היא התנגשה בקיר הזה שקוראים לו הכלום של המציאות", אומר יחזקאלי. מיטל החלה ללכת לשיעורים בתורת רבי נחמן, והוא בעקבותיה. זמן קצר אחר כך הם נישאו בחתונת בזק ("הייתי כבר בן 38. אמרו לי יאללה, תעשה משהו עם החיים שלך, אז התחתנתי. כמו דוס"), ודי מהר הגיעו גם ארבעת ילדיהם: הלליה, נהוראי, מלאכי דוד ויוסף אור.

המשפחה עברה כמה דירות בדרך, ובסוף בחרה להשתקע בגוש עציון. מטעמים אידיאולוגיים?
"מטעמים של אשתי".

וטוב לך שם?
"בואי נגיד שלמרות החזרה בתשובה לא הפכתי לחביב המגזר. לא קיבלו אותי ליישוב דתי, ואני אוכל את כל הביזיונות של בעל תשובה. חשבו שאני ברסלב, שאצעק בהתבודדות. בשביל דתיים אני לא דתי, למרות שאני הכי מקפיד על קלה כבחמורה. אז נכון, אני מתבודד שעה ביום ובוכה לה', ואם זה מפריע למישהו להיות שכן שלי אז מה יש לומר, אני לא הולך לכיתתיות הזו. כשאני קם בבוקר אני לא אומר בוקר טוב צבי אתה אדם דתי, אני עובד מול ה' ישיר. סוג של נווד. בגלל זה אני תמיד מזמין קפה בכוס טייק–אווי, בגלל זה גם אין לי קהילה. אני תמיד לבד, תמיד אינדיווידואל".

אבל החיים שלך הם חיים של דתי לכל דבר. ארבעה ילדים, מגורים ביישוב.
"נכון. אנחנו ערים כל הלילה בגלל הילדים, ואפילו הלידות היו בבית. אנחנו מאוד מחוברים לטבע, גרים בבקתות. הכי קלישאה של חוזרים בתשובה".

תן לי לנחש: אתם גם טבעונים, אופים לבד את הלחם ואוכלים רק אוכל אורגני?
"כן כן", הוא צוחק. "בית מאוד בריאותי, קמח כוסמין וכאלה. אוכלים בשר רק בשבת. חשובה לנו מאוד הבריאות של הילדים, אין סוכרים ואין מתוקים. גם לא טלוויזיה ומחשב. אנחנו עושים להם דיאטה מכל האוברדוז שקיבלנו בחיים שלנו".

החיים השקטים משתנים רק כשחיידק הסכנה משתלט עליו. למשל בסדרה הדוקומנטרית "אללה אסלאם", שבה התחזה למוסלמי ויצא למסע בלב המאפליה של האסלאם הקיצוני באירופה. בהמשך פרסם גם סדרת כתבות בשם "איום דעאש", שהתחקתה אחר התפתחותו של הארגון שמטיל אימה על המזרח התיכון ועל העולם.

נראה שאתה אוהב להסתכן. יש לך משאלת מוות?
"היה לי את זה תמיד, עוד לפני שהתקרבתי לעולם המוסלמי. אמנם לא הייתי ילד שקופץ גבוה או עושה תעלולים באופניים, אבל כן אהבתי לטפס על הרים, ללכת רחוק. בגיל 14 יצאתי מהבית והלכתי לבד ברגל עד ים המלח. אני עדיין רוכב על אופנועים, למרות שחזרתי בתשובה והפסקתי להתחרות בשבת. פעם בשבוע אני רוכב במדבר יהודה, חייב את זה לעצמי, אבל אני לא מסתכן בכבישים האלה של המכורים. יש משפט בערבית שאומר: 'תבטח באלוקים, אבל קודם תקשור את הגמלים'".

יצא לך לצפות ב"פאודה"?
"ראיתי פרק אחד, זה נפלא. אם זה מציאותי? לא בטוח, מן הסתם יש שיפוץ טלוויזיוני. הייתי במקומות האלה, לפעמים זה יפה והירואי, למרות שהמסתערבים בצבא לא בדיוק נראים ככה. השפה שהם רוכשים לא מעניקה להם להג שכונתי, הם בעיקר עובדים על ביצוע. אבל המראה תמיד נחמד, וכיף להתחפש ולהתאפר. אני גם מת על זה".

"בכלל, אני צופה בסדרה הזו מעיניים של ערבי", הוא מוסיף. "הערבי אומר לעצמו בואנה, הם לא מפסיקים לחשוב. בעיני הערבים יהודי תמיד נראה כאחד שלא מפסיק לחשוב. זה דבר שהם מאוד מקנאים בנו. ההמצאות שלנו, המשיכה שלנו לטכנולוגיה ולקדמה. איך אמר פעם קרדאווי, גדול הפוסקים של העולם הסוני, 'אנחנו אוהבים לנסוע על מרצדס, אבל אף פעם לא המצאנו מרצדס'".

אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, יכול להיות ששורש הסכסוך הוא קנאה פשוטה בעם מוצלח?
"אבסולוטלי. קנאה היא אחת המידות שאדם נוטה לתרץ לעצמו. הוא אומר שזו קנאת סופרים, קנאה מותרת, כמו שהופכים ביקורת לביקורת בונה. אבל יש קנאת סופרים ויש קנאה שורפת, כשאדם נכנס לנקודה קטנה וחלשה שמשליכה על השני את כל האשמה. כאן הערבים נמצאים. הם מקנאים בקטע שהולך לנו. פשוט הולך לנו. המדינה הזו היא נס אחד גדול".

מה דעתך על רמת לימודי הערבית בישראל?
"לא משתמשים בזה נכון. כשהגעתי לאוניברסיטה נרשמתי למכינה בערבית, שזה כמו לעשות בגרות חמש יחידות. אבל מה ההבדל ביני לבין תלמיד י"ב? שהוא שוכח, ואני רוכש את זה כשפה. היום מי שלומד ערבית לא רוצה ללמוד את זה כשפה. ההפך, ילמדו אותו שפה ביטחוניסטית, בדרך למודיעין, לצבא. אבל האהבה לשפה צריכה לבוא מהתערות עם המרחב, מלשמוע מוזיקה ומהבנת השיח התרבותי. אי אפשר ללמוד שפה שהיא לאום. הערבית היא לא סתם שפה, היא זהות. סבא שלי בעיראק הגדיר את עצמו יהודי–ערבי. גם אני מגדיר את עצמי יהודי–ערבי. כשאני מסתובב בשטחים, ערבים הם לא דבר שזר לי. אני חלק מהמרחב הערבי, ואני חושב שזה דבר שנצטרך לעשות יום אחד".

לתרבות הערבית אתה מתחבר?
"תלוי מה. אני זוכר שהיה לי קשה מאוד לאכול את האוכל בלשכה של ערפאת. הוא הגיש את זה בידיים ותמיד הייתי מתחמק".

רק עם האוכל היה קשה, או שגם עם האיש עצמו?
"הנסיעות למוקטעה היו קשות. לפגוש אותו, לחזור ממנו. זו הייתה סיטואציה אבסורדית. כל הישראלים מדברים על ערפאת הרוצח, ואני מחנה את האופנוע ועולה אליו. נוצר קשר מוזר. עיתונאים פלשתינים התלוננו בטלוויזיה שהוא מדבר רק איתי ולא איתם".

הוא היה מנהיג חכם בעיניך?
"הוא היה מתוחכם. חוכמת שכונה, לא אסטרטג גדול. תבונה של ילד קטן ונמוך שחטף מכות במגרש. הוא אמר לי פעם: 'מי שמנצח את המשחק הזה הוא לא מי שמכניס את הגולים, אלא מי שנשאר במשחק. לעולם לא תוכלו להגיע לסוף הסכסוך, זו שאיפה מערבית. במזרח ההליכה היא העניין'. שאלתי אותו למה אני לא יכול לקלוט את זה והוא כן. הוא הסביר שזה הבדל של רציונל. 'כשדופקים בדלת אתה תקום לפתוח, נכון? אני קופץ מהחלון. זה הרציונל שלי'".

אז יש לנו עסק עם אויב לא רציונלי?
"יש הבדל ברציונל. אנחנו לא יכולים לחזות מתי ח'אלד משעל יגיד פוס, כבשתם את עזה יותר מדי. זה לא יקרה. זאת הסיבה שאנחנו לא מסוגלים להבין את המזרח התיכון. איך רופא עיניים מערבי בשם בשאר אל–אסד, שלמד בלונדון ואכל פיש אנד צ'יפס ויצא עם החברים שלו בערב לשתות בירה, רוצח רבע מיליון איש. מישהו יכול לצפות את זה?"

אפרופו אסד, במשך שנתיים כל העיתונאים והפרשנים אמרו שהוא אוטוטו נופל. יצאתם קצת חומוס, לא?
"אני תמיד אמרתי בלונדון וקירשנבאום ש'אוטוטו' זה עניין של זמן. אסד לא יחזור להיות שליט סוריה, השאלה מתי הוא ייפול. עברו ארבע שנים, במונחים שלהם זו רק ההתחלה. כשחטפו את גלעד שליט הם חשבו שזה ייקח עשר שנים, נשברנו אחרי ארבע. במזרח התיכון הזמן הוא האלמנט שבו אנחנו נבחנים. לא כמה נשק יש לנו, אלא כמה אנחנו סבלניים לאורך זמן".

למרות החזות הנייטרלית לכאורה, לא קשה לדמיין היכן הוא ממוקם במפה הפוליטית. משפטים כמו "אין דבר כזה אני אתן לכם ותעזבו" או "ילך חמאס יבוא דעאש" די מסגירים את עמדותיו.

למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"נראה לך שאגיד לך?"

בוא נלך עם זה יותר מתוחכם. איפה אתה בין עמית סגל לרביב דרוקר?
"אם אני מסתכל על כרטיס הבוחר שלי לאורך השנים, יש שם הרבה תזוזה. קשה לי עם בחירות, מאוד. אם זו לא הייתה חובה אזרחית הייתי נמנע מזה, כי אני חושב שבתחום שאני מכיר, של הערבים,   אין כמעט אף אחד שבאמת מבין. גם בנושאים החברתיים אני לא סומך עליהם. אני יודע איך הפוליטיקאים מדברים בחדרי חדרים, ואין היום מישהו שקשור לאדמה ולזהות היהודית באופן שמייצג אותי. אין מנהיג כזה".

בנט לא הולך על הטיקט הזה?
"הוא הולך, אבל אפשר יותר חזק. אגב, הוא הציע לי להצטרף למפלגה שלו".

וואלה, גם לך? לפני אוחנה או אחרי?
"לפני. נראה לי שגם אני הייתי על תקן הפרענק, יש מצב. לא יודע אם הוא ראה אותי ככזה, ואני לא מאשים אותו שהוא ראה אותי ככזה".

לך תדע, אולי אם היית מצטרף היו לו עוד כמה מנדטים.
"הסקרים אמרו שאני מביא שלושה", הוא צוחק, "אבל לא. זו גם הסיבה שהיה מגוחך להציע לי להצטרף לפוליטיקה. אני בחוסר אמון עצום מול ההנהגה שלנו".

יש פוליטיקאי שאתה כן מעריך?
"מה זה מעריך, כולם בני אדם. לנתניהו יש חזון אסטרטגי, הוא מדבר גדול, הוא ראה דברים על איראן, וזה יפה. בפועל דברים לא כל כך קורים. בנט מדבר יפה על תורת ישראל ואהבת ישראל, הוא מרים את ראשם של המתיישבים שזה כל כך נחוץ ונכון, אבל אין לי מישהו שאני נותן לו את לבי. בתור דוס חדש אני מעריך רבנים ולא פוליטיקאים. אני מעריך אנשים של תורה, אנשים שעושים עבודה רוחנית על המידות שלהם. מי שמשפר את המידות, זה דבר שאני יכול להעריך".

נתניהו נקט בקמפיין איומים. הוא צודק? אנחנו באמת צריכים להיות מוטרדים מדעאש ומאיראן?
"אני לא יכול להגיד לך מי צודק אבל יש לנו הרבה ממה לחשוש, בעיקר מזה שאנחנו לא מבינים. אנחנו לא מבינים את השכונה שלנו. אם היינו מבינים את השכונה, צוק איתן לא היה מנוהל כפי שנוהל. לא הגענו להכרעה מול ארגון שכן חתר להכרעה תודעתית. פעם היינו חופרים מנהרות מבחינת החשיבה שלנו קדימה, היום הם אלו שחופרים. איבדנו את היעילות הזאת".

אז מה עושים?
"קודם כול צריך לקחת הרבה אוויר".

זה לא מה שביבי עשה במהלך המבצע? הוא הרי ניהל מערכה מאוד מאופקת.
"מהרגע הראשון הוא רצה הפסקת אש. זאת הבעיה במזרח התיכון, מי שמבקש הפסקת אש נתפס כחלש. ביבי אמר 'כן כן, אנחנו נילחם', אבל זה הכול שטויות. בצבא לא הייתה הגדרת חמאס כאויב. שמרו עליו, אמרו 'לא נפיל את השלטון'. ברגע שיש הגדרת אויב אתה יודע איך לפעול מולו. לא היו אמירות ברורות בעניין הזה. תראי את הכוחות, הם היו מבולבלים. בשביל מה נכנסים? למנהרות? לחמאס? לעז א–דין אל–קסאם? בכל פעולה של חמאס הייתה משוואה איך מגיבים. היינו צפויים, לא היינו זריזים. לא פרצנו את המעטפת, לא שברנו את השגרה של עצמנו ובעיקר לא חתרנו לניצחון. חתרנו לשוויון ולהפסקות אש".

אתה מאמין שאי–פעם יהיה שלום במזרח התיכון?
"שלום במובן שאת חושבת? לא. את רוצה שלום ברמה ישראלית של חומוס ושש–בש. יכול להיות שיהיו שנים בלי טרור, אבל תמיד נחיה על חרבנו ברמה כזו או אחרת. יהיו שנים של הודנות, וזה יכול להגיע אפילו לתקופות ארוכות של עשרים שנה, אבל תעודות ביטוח אין. אני גם לא יודע כמה הם רוצים שלום. המצב של אי–שלום מפרנס הרבה מאוד אנשים".

מעבר לסכנת הסגירה שמרחפת כבר כמה שנים מעל ראשו, ערוץ 10 סופג לאחרונה לא מעט ביקורת על הסיקור התקשורתי המוטה של כתביו בתקופת הבחירות.

רביב דרוקר הוא עיתונאי ראוי בעיניך?
"אני מאמין שהוא עושה את העבודה שלו כעיתונאי. אז בסדר, בתקופת בחירות, שזה קרוב וטעון, יוצאת לו משאלת הלב. אבל הוא תחקירן מעולה ויש לו תוכנית מעולה. לגבי המסקנות שלו? אני תמיד אומר לאנשים, אל תשאירו את המסקנות לפרשן, תנתחו בבית לבד. אתם לא צריכים שיאכילו אתכם בכפית".

מה לגבי לונדון וקירשנבאום?
"יש להם אינטלקט מדהים. הם מתבוננים, מסתכלים. מה הבחירות האישיות שלהם? זה לא ענייני".

לא מפריע לך שדעתם מוטה לשמאל?
"בכלל לא. הרי אני מתארח אצלם, ולא בשם האיזון. צבי יחזקאלי שהתחיל בלונדון וקירשנבאום בקושי הגדיר את עצמו יהודי, וצבי יחזקאלי של היום, אדם עם כיפה וזקן שנראה ש"סניק, יושב שם ומקבל את אותו זמן מסך. מה אני אמור להבין מזה? שהם עדיין פותחים את הצוהר, לא סגורים".

המקום שבו אתה עובד היה שותף למסע ההכפשה נגד נתניהו. זה לא הפריע לך?
"לי זה לא הפריע כי עשיתי עבודה אחרת. ברור שאני לא במקהלה הזאת. כשנתניהו נאם בקונגרס וכולם ביקרו אותו אני באתי ואמרתי רגע, בואו תראו מה הערבים אומרים על הנאום הזה. הם אמרו כל הכבוד לביבי, אנחנו לא מפחדים מאיראן. "אני לא מייצג אג'נדה בתקשורת. אני מתבונן על העולם ומספר אותו באולפן. ואם מסביבי יש פלטפורמה של שמאל ואנטי–ביבי אז מה נעשה. רבי נחמן אומר שאיפה מדליקים נרות? בחושך".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...