ראשי » יהדות » מגזין

קווי הנייעס: מהדורת חדשות מהטלפון הציבורי

כבר 13 שנה ש"קווי הנייעס" משמיעים למגזר החרדי את מה שקורה עכשיו - אבל בשנים האחרונות הם חוטפים מכה אחר מכה. למרות הקשיים, הם מתעקשים: זה צינור המידע הכמעט יחיד של עשרות אלפי חרדים שלא מאזינים לרדיו

חצות הליל. הדרכים נטושות. האנשים נמים את שנתם. העולם מוריד הילוך ונושם מעט שקט עד לבוקר שלמחרת. אבל בשביל עשרות אלפי אנשים בינינו, זו בדיוק השעה שבה הם דווקא מתחברים לעולם. לחדשות המסעירות, לוויכוחים הפוליטיים הגדולים, לאירועים הדרמטיים שעשו את היום החולף. כי הפריים־טיים של הציבור החרדי, שעת השיא התקשורתית שלו, מתחילה כשקווי החדשות הטלפוניים, "קווי הנייעס", מתחילים לשדר את מהדורת החדשות המרכזית שלהם. וזה קורה בכל לילה בחצות.

עוד כותרות ב-nrg:
- במה שונה השואה מרצח העם שבוצע בעמלקים?
- חדש: שדכנים להומואים ולסביות רפורמים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"כשייסדנו את '12 בקול החרדי' אנשים אמרו שהשתגענו", מספר מני גרא־שוורץ, ממחוללי קווי הנייעס לפני כ־13 שנה. "'אנשים ישנים, מי יקשיב לזה בכלל', אמרו לנו כולם. היום לא רק שאין חרדי שלא מכיר את המושג, גם קמו לנו מתחרים".

זה באמת נשמע קצת מוזר לצרכן תקשורת ישראלי ממוצע, מהדורה מרכזית בחצות.
"הציבור החרדי שונה מהציבור הכללי, ואנחנו בקווי הנייעס פיצחנו את הצרכים החדשותיים שלו. המגזר החרדי ערני בלילה, ובשעות מאוחרות, הרבה יותר מאשר ציבורים אחרים בישראל. תסתובב בהרצליה בתשע וחצי בערב, הכול רדום ומנומנם. בני־ברק והשכונות החרדיות של ירושלים הומות אדם. החרדי הממוצע שלומד כל היום, מטפל בילדים ובערב הולך לבר מצווה או לחתונה מתפנה רק בחצות לשמוע מה קרה ביממה החולפת בחדשות, ומהו הסיפור המרכזי של היום".

האזנה למהדורת חצות של קווי הנייעס הגדולים היא חוויה רדיופונית לכל דבר. יש אות פתיחה, יש שדרן־מנחה שמוביל את הדיון, יש דיווחים עיתונאיים ברמה כזו או אחרת ממוקדי עניין בארץ ולעתים גם בעולם, ואז פונים לחבורת פרשנים שמתחילה לדון בנושאים המרכזיים של היום. הוויכוח סוער, האשמות חריפות עפות מצד לצד, וגם מי שלא שייך למגזר מוצא את עצמו מרותק לדינמיקה. 

מהדורה כזו נמשכת כשלושת רבעי השעה, לעתים אפילו יותר משעה. מחצות עד שמונה בבוקר, כל מי שמתקשר לקו ישמע את המהדורה הזו באייטם הראשון. לאחר מכן יעלו עדכונים קצרים בכל עשר דקות, ומדי שעה יוקלט ראיון קצר עם כתב מהמערכת ועם אדם חיצוני – מפרשנים בעיתונים ועד לדוברים של ארגונים או עדי ראייה לאירועים אקטואליים. כל המוקלטים, אגב, גברים. "ניסינו להעלות פעם אישה לשידור ונתקלנו בתגובות זועמות של מאזינים", מספרים אנשי הקווים. לחיצה על הספרה 4 בטלפון תעביר את המאזין הטלפוני לאייטם הקודם, וכך גם מי שהתעורר בעשר בבוקר ומעוניין לשמוע את המהדורה המרכזית מהלילה יוכל לעשות זאת בקלות.

קווי הנייעס החלו את דרכם לפני כעשור וחצי, כאמור. מני גרא־שוורץ הוא פרשן בכיר בתחנת הרדיו החרדית "קול חי", ולצד זאת הוא גם העורך הראשי של אחד משני קווי הנייעס החזקים ביותר, "הקול החרדי", שהוא הוותיק שבקווים. "עבדתי ב'ערוצי הקודש', תחנות הרדיו הלא חוקיות", מספר גרא־שוורץ. "חברות הסלולר עוד נהנו אז מדמי קישוריות גבוהים והחלו להכניס לשוק 'כוכביות' ייעודיות לתחומים שונים. בשלב מסוים חברת תוכן סלולרי פנתה לרדיו שעבדתי בו והציעה חלוקת רווחים על כוכבית שתיועד לציבור החרדי. מוניתי להיות איש הקשר בין הרדיו לחברת הסלולר, והייתי אחראי על התכנים שישמיעו בעולם התוכן הזה. כשהבנתי שהעסק עובד התחלתי לפתח אותו, וייסדתי את 'קווי הנייעס'. 

"במקביל פנו אלי ינקי ויום טוב ביכלר, שני אחים חרדים שבמקביל אליי הפעילו את קווי הנייעס הראשונים. ינקי רצה להקים קו שיסקר חתונות ואירועים מחצרות אדמו"רים. התחלנו לשלב חדשות מהמגזר החרדי וקראנו לזה 'חדשות אנ"ש', כאחד מהענפים של הכוכבית הייעודית של פלאפון. ההצלחה הייתה אדירה. שידרנו שידורים חיים מחתונות של אדמו"רים וסיפרנו למאזינים מי הגיע. זה היה מטורף. עשינו חידוני טריוויה שהפרס בהם היה מכונית, וכל זה כזכור מקו טלפון בלבד. 

"עם ההצלחה התחלנו לעדכן יותר ויותר פעמים ביום את מבזקי החדשות. מבחינה חדשותית, במשך שש־שבע שנים היינו כלי התקשורת היחיד שמנהל סדר יום בציבור החרדי. זה אמנם היה מתחת לרדאר - מדובר אחרי הכול בטלפון - אבל היינו עדכניים ורלוונטיים הרבה יותר מהעיתונים שהופיעו בבוקר ומאז ועד הבוקר שלמחרת היו דוממים".
ואיפה היו אז בתמונה הרדיו והאינטרנט?
"רדיו 'קול ברמה' עוד לא היה קיים אז. רדיו 'קול חי' כבר שידר, אבל הזהות שלו הייתה סרוגה עם פינות לחרדים שסרוגים הגישו. אתרי אינטרנט לציבור החרדי עוד לא קמו. היה פורום חזק ומוכר, 'בחדרי חרדים' (בפלטפורמת הפורומים "הייד פארק", והיום באתר החדשות "בחדרי חרדים", א"ש), והיו בו המון דיונים, אבל אנחנו היינו מעין סוכנות ידיעות. יכולת לסמוך עלינו.

"אז כבר קראו לנו 'הקול החרדי' והפכנו למותג. גם כלי תקשורת שלא קשורים לציבור החרדי הבינו מהר מאוד שכשמשודרת אצלנו ידיעה היא אמינה ואפשר לצטט אותה, וכך אכן קרה ועדיין קורה. במקביל התחלנו להוציא את הידיעות שלנו ברשימת תפוצה במסרונים. הקבוצה הזו קיימת עד היום, כבר 11 שנים, והיא ה'רויטרס' ו'סוכנות עתים' של המגזר. אין עיתונאי שקשור איכשהו לחרדים ומרשה לעצמו להיות מחוץ לה".

מסיבות שונות ומגוונות (ועוד נגיע לזה) ירדה קרנם של קווי הנייעס, אבל הם עדיין משמשים צינור מידע יחיד לעשרות אלפי חרדים שלא מאזינים לרדיו, לא גולשים באינטרנט ולא צופים בטלוויזיה. שני הקווים היחידים שמצליחים להחזיק את הראש מעל המים ולשמר את ארומת ההצלחה וההשפעה של פעם הם "הקול החרדי" הוותיק ו"קו הסקופים", שמתפעל מערכת מקצועית ובין שורותיו נמנים כמה פרשנים שבעולם החרדי נחשבים לשם דבר. 

צביקה גרוניך (23), הוא אחד משני השדרנים שעובדים ב"קו הסקופים" - כל אחד מהם במשמרת של שמונה שעות: כך הם מתחזקים את הקו מעודכן משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות. גרוניך מספר שהגיע לתקשורת החרדית לגמרי במקרה. "בגיל 17 היה אצלנו גנב בבית, ובכל האזור הייתה מכת פריצות. אמרתי לעצמי שחייבים לעשות רעש תקשורתי. התקשרתי לינקי ביכלר ועליתי לשידור ב'הקול החרדי'. קיבלתי הרבה תגובות טובות משכנים וחברים. עד אז שנאתי תקשורת, אבל השידור הזה פתח אותי לתחום. ביכלר לימד אותי איך עושים כתבות. התחלתי בתור כתב ובתוך שנה הפכתי לשדרן־מראיין".

בקודים הפנימיים של העולם הליטאי החרדי, המפולג בשנים האחרונות סביב השליטה בישיבת פוניבז' בין שתי סיעות המכונות "מחבלים" ו"שונאים", גם שני קווי הנייעס החזקים מוצאים עצמם מקוטלגים. "הקול החרדי" נתפס כמזוהה עם ה"שונאים" ו"קו הסקופים" עם "המחבלים".

גרוניך, שגם שירת בצה"ל, מצהיר כי הוא לא שייך לאף אחד מהמחנות הללו. אישור לכך אפשר למצוא בעובדה שעבד כמה שנים בקול החרדי לפני שעבר ל"קו הסקופים". "הלכתי למקום שחשבתי שמבחינת קריירה יהיה הכי נכון", הוא אומר, ומיד מוסיף: "ובכלל, עיקר העבודה שלי היא בכלל באתר 'כיכר השבת'. לשם אני מכוון את העבודה העיתונאית העיקרית שלי. אם יהיה לי סקופ, ברור שאכתוב אותו שם".
[bigpic]
עושה רושם שרק הליטאים נמצאים במגרש הזה. איפה קווי הנייעס של החסידים?
"ייקח להם עוד כמה שנים ללמוד מהליטאים", צוחק גרוניך. "וברצינות, אצל הליטאים הרבה יותר מעניין. לליטאים יש מוקדי כוח ברורים - הרב שטיינמן והרב אויערבך. אצל הספרדים זה אותו הדבר - הרב עובדיה זצ"ל והרב מאזוז. אצל החסידים הכוח מתפזר בין עשרות חסידויות. יש גדולות ומשפיעות יותר, כמו ויז'ניץ וגור, אבל הביזור של הכוח יוצר פחות התרחשויות. זה לא אומר, אגב, שהחסידים סובלים מהדרה תקשורתית. ההפך. אותם כולם מסקרים. אף אחד לא מחרים את האחר כמו שקורה אצל הליטאים".

גרוניך מתגורר בבית הוריו בבני־ברק, ומשתייך לז'אנר "החרדים העובדים". הוא שירת בדובר צה"ל במסגרת תוכנית שח"ר, יש לו 12 אחים ואחיות, והוא ממוקם ברביעייה הצעירה והלא נשואה עדיין במשפחה. אני שואל אותו אם העיסוק בתקשורת לא יוצר בעיה משפחתית בשידוכים. "החברה החרדית למדה לקבל את השונה", הוא משיב. "עובדה שעשיתי צבא והמשיכו לקבל אותי. לגבי שידוכים, אם זה אמור לעשות בעיות, הן קשורות רק אליי ולא לאחיי או אחיותיי. בהחלט יכול להיות שמישהי בוגרת סמינר שידברו איתה עליי תרים גבה לגבי תחום עיסוקי, וזה כן יכול לצמצם את ההיצע, אבל אני לא דואג. החברה החרדית התגוונה בשנים האחרונות, ויהיה בסדר".

קווי הנייעס הם לא מה שהיה פעם, כבר אמרנו. הדברים נאמרים בגילוי לב בכל שיחה שהתנהלה לצורך הכנת הכתבה. המכות שניחתו על הקווים הגיעו מכיוונים שונים, כלכליים ואידיאולוגיים, לצד תהליכים פנים חברתיים בעולם החרדי. גרא־שוורץ ממקם את תחילת ההידרדרות בנובמבר 2008, כשבבחירות לראשות עיריית ירושלים פרצה מחלוקת בציבור החרדי, והתוצאה הייתה שהמועמד החילוני ניר ברקת ניצח את המועמד החרדי מאיר פרוש.

"הבחירות הללו יצרו קרע אדיר", אומר גרא־שוורץ. "התהליכים סביבן, שהתחילו מעט קודם סביב השליטה בחינוך העצמאי, יצרו מפץ גדול במוקדי הכוח במגזר. לא עוד חסידים מול ליטאים, אלא בריתות אחרות, שחצו חלוקות מסורתיות. אז נאלצנו לראשונה ללכת בין הטיפות, ואי אפשר באמת לנהל סדר יום תקשורתי וכל הזמן להישאר נייטרלים. ואז ההוא כועס עליך כי אמרת ככה, והאחר מתעצבן כי לא אמרת אחרת. 

"זה היה הסימן הראשון להיחלשות הקווים כספקי חדשות שפנו לכל הציבור והיו מקובלים על כולם. צצו קווים מתחרים שמזוהים עם צד מסוים, וכל הגבולות נפרצו. הוקם למשל קו שנועד לשרת את 'המחבלים'. הם עשו לנו טרור, המציאו עלינו סיפורים שלא ייאמנו. הייתי אז בחור צעיר, והבנתי שיש מתיחות, אבל לא שיערתי שאהפוך פתאום למישהו שאוהבים או למישהו ששונאים רק כי אני משדר בקו נייעס".

אבל גם להתפתחות הטכנולוגית הייתה יד בדעיכתם של קווי הנייעס. "בהתחלה הגיעו המסרונים, ואחריהם הגלישה בסלולר", אומר גרא־שוורץ. "הרבנים החרדים, שכיום רואים עד כמה הם צדקו, החליטו להקדים רפואה למכה והקימו 'ועדת רבנים לענייני תקשורת' שקיבלה מנדט מכל הפלגים. הגורמים ששלטו בוועדה החילו את החלטותיה גם על קווי הנייעס, בטענה שהם גורמים לבחורי הישיבה להסחת דעת מיותרת. 

"אז גם החל העניין של הטלפון הכשר, כלומר מכשיר שאפשר רק להוציא ממנו שיחות. סיסמת הקמפיין הייתה 'מי שחרדי מחזיק טלפון כשר', והסאבטקסט הברור היה שמי שמחזיק טלפון לא כשר הוא לא חרדי. מכיוון שהוועדה החליטה שאי אפשר להתקשר לקווי הנייעס מטלפונים כשרים, הפכו אותנו אוטומטית למשהו פסול. כל חברות הסלולר שיתפו פעולה עם הוועדה, ומאז ועד היום בעלי טלפון כשר נאלצים לשחק משחקי חתול ועכבר כדי להתקשר אלינו. בכל יום או יומיים משתנה המספר, עד שחברי הוועדה עולים עליו וחוסמים גם אותו".

צביקה גרוניך מ"קו הסקופים" מתאר מצדו את סאגת המספרים לטלפונים הכשרים: "בכל יום אנחנו משנים את המספר, והוא רץ בשניות מאחד לשני. החבר שלך לחדר בישיבה שומע את זה במכולת, אתה שומע ממנו, ובתוך כמה דקות כולם מעודכנים. והם חייבים להיות מעודכנים. זאת התמכרות. מי שמאזין לקו נייעס פעמיים ושלוש – לא יפסיק כל החיים". 

גרוניך לא חושש לצאת נגד מי שפוסל את הקווים מטעמים דתיים: "זהו מאבק של עסקנים. כל הפעולות הללו נגדנו ונגד האינטרנט הן לא של רבנים אלא של עסקנים בעלי עניין שסובבים אותם - והעסקנים האלה, עם אינטרסים שאין בהם דבר וחצי דבר של קדושה, נכשלים בכל מאבק שהם מנסים לנהל. אתה רואה את הפשקווילים שמציפים את הקירות בריכוזים החרדיים נגד ונגד ונגד? מי שמוציא אותם הם עסקנים קיצוניים, אותם אלה שיש להם דגל פלסטין על הבתים. למשל, אין רבנים שתומכים בקמפיין נגד חיילים חרדים, המכונים החרד"קים".

"הם לחמו בעבר נגד זמרים חרדים והפסידו. נלחמו נגד האינטרנט והפסידו. נלחמים נגד קווי הנייעס ומפסידים. השקיעו משאבים אדירים בניסיונות לסגור אותנו. חברי כנסת חרדים אשכנזים כבר לא מתראיינים אצלנו. הם מפחדים. אם מבחינתם זו הצלחה, שיבושם להם. מבחינתנו זה כישלון שלהם, כי בדרך הזו הם לא מגיעים למי שלא קורא את העיתון הספציפי של הפלג המדובר. מאחורי הקלעים הם אומרים לך שהיו שמחים לדבר, אבל כאמור הפחד שולט".

מעבר לעניינים רוחניים, קווי הנייעס סבלו וסובלים גם ממשברים גשמיים. הפתחת דמי הקישוריות של חברות הסלולר, תהליך שהחל בהדרגה משנת 2005 ותפס תאוצה לקראת 2009, חיסל לדברי גרא־שוורץ את המודל הכלכלי של הקווים. "אנשים שילמו אז 300 שקל בממוצע בחודש. היום הם משלמים 60. ברור שהיה אז יותר ממה להפריש לקווי התוכן. מצד שני, הקווים מגיעים היום להרבה יותר צרכנים, למאות אלפים, אז יש יותר אנשים שמשלמים פחות כסף. במצב כזה, רק הקווים הגדולים באמת מצליחים לשרוד".

לגרא־שוורץ, שנחשב כאמור למייסד הז'אנר, יש ביקורת נוקבת על מרבית קווי הנייעס הפועלים כיום. "הרבה פעמים מפעילים אותם ילדים שלא עברו הכשרה מינימלית, וזה מתבטא בהפצת שמועות ללא בסיס ודרדור כל האמון הציבורי שבנינו במשך שנים למושג 'קו נייעס'", הוא טוען. "כמו באתרי אינטרנט עצמאיים, גם כאן הפלטפורמה זהה, אבל מה שמשנה זה מי שמפעיל ומספק את התוכן. אז 'הקול החרדי' ו'קו הסקופים' עובדים טוב ונכון, כש'הקול החרדי' מוביל את השוק בגדול, אבל כל השאר כמעט לא משפיעים".

צביקה גרוניך מסכים עם מני גרא־שוורץ: "'הקול החרדי' ו'קו הסקופים' הם קווי הנייעס היחידים ששווים התייחסות. השאר קטנים מאוד, ילדים עושים אותם, אפילו המפיק בקושי שומע מה נאמר שם". גרוניך גם מוכן לחשוף מספרים: "יש לנו בחודש ממוצע של שלושה מיליוני דקות האזנה. היו חודשים שהגענו גם לשמונה מיליוני דקות, כמו בתקופת פרשת 'האם המרעיבה' או בפיגוע בבית חב"ד במומבאי, שאז היה לקול החרדי מישהו מבפנים שדיווח לכל כלי התקשורת בארץ".

עולם התקשורת החרדי הוא רשת מורכבת, מפותלת ומרתקת של אינטרסים הלכתיים ופוליטיים, וצופה מהצד לא תמיד יכול להבין מה מותר, מה אסור, ומה מתקבל בלית ברירה בהעלמת עין. אם שלושת העיתונים היומיים שמהווים גם את שופרם הרשמי של הזרמים הפוליטיים החרדיים – "יתד נאמן", "הפלס" ו"המודיע" – נמצאים בקוטב האחד של התקשורת המותרת, והטלוויזיה נמצאת הרחק בקוטב השני והמשוקץ, הרי שקווי הנייעס נמצאים בתווך. הממסד לא מעודד את צריכת החדשות דרכם, אבל תלמיד ישיבה ש"ייתפס" מאזין לאחד מקווי החדשות האלה לא ייחשב למי שסטה מדרך הישר.

כדי לעמוד מקרוב על מעמדם של הקווים, אנחנו מגיעים בצהרי אחד מימות השבוע להיכל ישיבת פוניבז' בבני־ברק, מישיבות הדגל של הציבור הליטאי. מלווה אותנו ציקי פרנק, 23, המשמש בשנה האחרונה ככתב ב"הקול החרדי". במעלה הגבעה מרחוב דסלר, פרנק מספר שלפני כעשור, בתקופת הזוהר של הקווים, היו מדבקות עם מספרי הטלפון שלהם ליד כל חדר. כל בחור ידע אותם בעל פה.

לאחר שהרבנים החלו לצאת נגדם המדבקות קולפו מהקירות, אבל בשורה התחתונה, הבחורים עדיין מתקשרים וצורכים דרכם חדשות. "עכשיו הרבנים לא יכולים לתת לזה אישור, כי הם הרי אסרו לפני כמה שנים, אבל גם הם יודעים שאם לא יהיו קווים הבחורים יאזינו לרדיו, ואולי אף מעבר לכך", אומר פרנק.  בישיבות יש הסכמה שבשתיקה לגבי הקווים. "אין מצב שיהיו בחירות, או מלחמה, או פיגוע, או 30 ־40 אמבולנסים שיעברו פה, ואף אחד לא ינסה לדעת מה קורה", פרנק מסביר. "אז אינטרנט אין בישיבות, וגם לא רדיו. לכל היותר טלפון כשר או טלפון ציבורי, ודרכו אפשר להגיע לקווי נייעס".
אם אשאל עשרה בחורי ישיבה מי יודע את המספר של "הקול החרדי", כמה ידעו להשיב?
"אם תשאל בפומבי, כנראה אף אחד. אם תלך לצד בצנעה, רובם יגידו לך. בעולם הישיבות מי שמתקשר לקווים לא שומע אותם עם עוד חברים אלא לבד. זה לא מאה אחוז גלאט, אבל עדיין עדיף מכל כלי תקשורת אחר".

אנחנו נכנסים לישיבה. אם מישהו מצפה לפאר והדר, הרי שאלה ניכרים רק במספר התלמידים ובארון הקודש המעוטר. כל השאר מתוחזק באופן בסיסי על גבול העלוב. ממש פרסומת לטובת החזרת הקצבאות לגובהן המקורי טרם הקיצוץ. פרנק מוביל אותי לקיטון אפלולי ובו טלפון ציבורי. אני קצת מתרגש: בכל זאת, לא ראיתי טלפון ציבורי שבאמת משמש כטלפון מאז נקלעתי לפני כמה שנים לאזור התחנה המרכזית בתל־אביב. על הקיר, לצד עשרות מספרי טלפון, מופיע בגדול המספר של "הקול החרדי". ואף אחד לא מוחק.

פרנק מפגיש אותי עם יצחק קרביץ. הוא בן 36, לומד בישיבה כבר שנים רבות ומעורה היטב בחיי הלומדים בה, כולל בהרגלי צריכת התקשורת שלהם. אני מביע בפניו את התלהבותי מהטלפון הציבורי שראיתי, והוא מחייך: "יש כאלה 30 ברחבי הישיבה, וכולם פעילים". אני שואל אותו לגבי הנושא שלשמו התכנסנו. "האזנה  לחדשות בקווי הנייעס היא הדרך הקלה והפשוטה שיש לבחור ישיבה להתעדכן בנעשה מחוץ לכתליה. שומעים מה שרוצים, לא שומעים מה שלא רוצים", הוא אומר.

"רק אם קורה משהו דרמטי מאוד תוכל לראות מראות שכאלה. ביומיום, לא כולם מתעניינים באותם דברים. אחד מעוניין לשמוע איזה רב הגיע לאיזו חתונה, את השני מעניין כנס תורני והשלישי חובב פוליטיקה. רדיו אין פה. הטלפון יותר אינטימי וגם אין פרסומות ואפשר לדלג מאייטם לאייטם. הפורמט נבנה בשביל המגזר ומתאים לו מאוד. בתוך חמש דקות אתה מתעדכן – וחוזר ללמוד".

לא הצלחתי להבין עד הסוף אם זה מותר או לא.
"זה מותר בהעלמת עין, במסגרת השחרור ואי ההתערבות בחיים הפרטיים בישיבה. מלבד 'יתד נאמן', לא תראה פה עיתונים - אבל כשפורסמו המדגמים בליל הבחירות, למשל, יכולת להיכנס לחדרים ולראות קבוצות שמקבלות את כל המידע בדקות ספורות, בלי כל שעות הפרשנות המיותרות לאחר מכן. ביומיום זה לא קורה".

יש טלפונים סלולריים בישיבה?
"מותר להחזיק טלפון כשר, אבל הרוח המנשבת היא שעדיף שלא. אין משטר, מקבלים לכאן אנשים שמקפידים על עצמם. בפועל, בחור עד גיל 20 לא מחזיק טלפון (הלימודים בישיבה מתחילים בגיל 16, א"ש). אחרי זה הבחורים גדלים ומתחילים ענייני שידוכים ויש יותר צורך, ועדיין יותר מחצי לא מחזיקים טלפונים. השורה התחתונה היא שמי שרוצה להיות מנותק מהחדשות, מנותק. מי שרוצה להתעדכן בצורות הכשרות – מתעדכן".

אנחנו עוזבים את פוניבז' וממשיכים לשוטט רגלית ברחובות בני־ברק, שמייצרים את החדשות שמשודרות לאחר מכן בקווי הנייעס. ליד בית הכנסת איצקוביץ' אני מבקש מציקי פרנק לשרטט לי את ההיררכיה בין אנשי התקשורת החרדים. "החבר'ה הצעירים מתחילים בקווים", הוא אומר. "אחר כך מגיעים כתבי היומונים. מי שמצליח להשתחל לאחת משתי תחנות הרדיו החרדיות כבר טיפס עוד מדרגה, והטופ הוא להיות כתב חרדי בתקשורת הכללית".

המקום של קווי הנייעס הוא בתחתית שרשרת המזון. אם לא הספיקו המכות שספגו הקווים לאורך השנים - בגלל עודף היצע, הידרדרות באיכות, חסימות בגלל התנגדויות של רבנים וביטול דמי הקישוריות – הרי שבחודשים האחרונים נדמה שמונחתת עליהם מכת מוות. היה זה כאשר משרד התקשורת הוציא תקנה ולפיה כל קווי התוכן הפועלים בישראל יצטרכו מעתה לפעול במסגרת קווי פרימיום, בעלי קידומת 1-900. המשמעות היא שהמתקשר לקווים אלה ישלם חצי שקל לדקה, סכום גבוה בהרבה ממה שהוא משלם היום, כאשר עלות ההאזנה לקווים זהה לעלות שיחה רגילה. כמה מפעילי קווי תוכן התאגדו ועתרו לבית המשפט, וממש לפני כמה ימים התקבלה החלטה שמעכבת את המהלך עד לדיון בנושא, שיתקיים בחודש אוגוסט. קווי הנייעס קיבלו שוב אוויר לנשימה.

אני שואל את גרוניך ואת גרא־שוורץ אם יש לקווים עתיד, או שזמנם יעבור בקרוב. גרוניך חד־משמעי: "מי שחושב שהקווים יתייאשו טועה. מבחינת המאזינים, זה כמו לנסות ולסגור את ערוץ 2. זה כלי התקשורת המרכזי שלהם, ולכן זה פשוט לא יקרה".  גרא־שוורץ מסויג יותר: "יש לקווים עתיד", הוא אומר. "לא ברמת ההשפעה, אלא ברמת ההאזנה. יש במגזר החרדי עשרות אלפים שלא מאזינים לרדיו, ובשבילם הקווים היו ויישארו צינור המידע היחיד כמעט. תמיד יהיה להם קהל.

"יחד עם זה צריך לומר ביושר שמעמד הקווים נחלש מאוד והם בתחתית ההיררכיה. מבחינת השפעה, העיתונים היומיים הם המשפיעים ביותר, ובכלל לא משנה כמה אנשים קוראים אותם בפועל. מבחינת חשיפה - ואני אומר את זה כמי שעבד ברדיו 'קול ברמה' והיום ב'קול חי' – הרדיו הוא כיום הכלי החזק ביותר, רחוק מאוד מכל המתחרים".

הוא חותם במשפט שאולי מרמז על עתידם של קווי הנייעס: "ביום שבו אנשים לא יתקשרו ולא תהיה לכך הצדקה כלכלית, ברור שלא נהיה שם. זה לא בית כנסת, לא חברותא ולא דף יומי, שלא מבטלים כי האידיאולוגיה מחייבת. ברגע שזה לא יעשה כסף - זה לא יהיה. נקודה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...