"חלקתי עם אבא את פרוסת הלחם האחרונה שלו"
ניצול השואה זלמן כהן מספר על הרעב, הצפיפות והקושי הנפשי שעבר כנער צעיר במלחמה. הוא מתאר בדמעות את הפעם הראשונה שקרא קדיש על הוריו ואחיו, אך מתבונן בנינו הפעוט ואומר "עבורו היה שווה להישאר בחיים". צפו בעדות המלאה
זלמן כהן, בן 85, מתגורר בבני ברק, סמוך לשדרה המרכזית של העיר, רחוב רבי עקיבא. חלק מילדיו מתגוררים לידו בעיר החרדית, אבל המפעל שהקים זלמן, אותו הוא פוקד בקביעות עד היום, ממוקם בתל אביב השכנה.עוד כותרות ב-nrg:
- האזינו: הניגונים שהולחנו בתאי הגזים
- אלוקים לא היה בשואה, הוא השאיר אותה לאדם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זלמן נולד למשפחה חסידית בהונגריה, בעיר בה חיו כעשרת אלפים יהודים. הוא נשלח לאושוויץ יחד עם משפחתו, ורגע לפני הסלקציה הורה לו אדם מוכר, ביידיש, שכדאי שיאמר כי הוא בן 16, ולא יצהיר על גילו האמיתי - 15. בזכות עצה זו, מנגלה הורה לו לגשת לצד ימין, הצד שנשלח לחיים. את אמו ראה אז בפעם האחרונה, אך באותן שניות, לא תיאר לעצמו שלעולם לא יפגוש אותה שוב.
צילום: משה בן שמחון
בביתו בבני ברק ישב זלמן, ומול מצלמה סיפר בקול צלול על פרטי הזוועות שעבר. לרגעים קולו נסדק והוא פרץ בבכי, אך מיד שב לתאר בפרוטרוט, את הדרך הארוכה שעבר. זכרונו מצוין ואף פרט לא נשמט ממנו. בעיצומו של הראיון נינו הקטן, איציק, נכנס והחל להסתובב בחדר, וזלמן ביקש לצלם גם אותו: "עבורו היה שווה להישאר בחיים".
כיהודי חרדי, מאמין, זלמן לא שוכח לתאר את התפילות שהצליחו להתפלל במחנה, ואת הסידור הבודד ששימש אותם ביום הכיפורים. הוא גם מתאר את קצין הדת היהודי בצבא ארה"ב שמיד עם שחרור המחנות אסף אותו וילדים יתומים רבים נוספים ולימדם לומר את "היזכור הראשון שאמרתי בחיי".
שאלות הוא לא שואל, וגם את רבותיו לא שאל. אף אחד לא יודע, הוא אומר, גם לא הרבנים. אולי בשיח העכשווי - והרדוד, יהיו שיאמרו - הוא יישמע קצת מפתיע, אבל זלמן, ניצול שואה חרדי, מצהיר ששמח מאוד כששמע שקמה מדינת ישראל. זלמן הקים משפחה ומפעל שהתפתח, והוא דמות מוכרת בחסידות ויז'ניץ. הוא גאה על כך שכל צאצאיו שומרים שבת, עובד בתל אביב, חי בבני ברק, וחשוב לו שהסיפור, שלו ושל כולנו, ייזכר.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם