הרב ליכטנשטיין - גדול בתורה ובציונות

האירוע המשמעותי בחייו של הרב היה עלייתו לארץ ישראל. על כך הוא אמר: "לא הבטנו לאחור כאשת לוט. גם את מה שחיפשנו כאן בשביל הילדים מצאנו"

החיים של הרב אהרון ליכטנשטיין נחלקו לשניים – עד העלייה לישראל, ולאחריה. למרות שמרבית שנותיו הוא חי בישראל, אין ספק שהחוויה המכוננת והמשמעותית בחייו הייתה אותה עלייה. זכיתי ללמוד כשנה אצל הרב ליכטנשטיין וגם לראיין אותו במסגרת כתיבת ספר על עמיתו הרב עמיטל, אבל לא ידעתי עד כמה משמעותית הייתה עבורו העלייה לארץ עד לפני כשנתיים, כשהגעתי לראיין אותו לרגל הגיעו לגבורות.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כשהחליט לעלות לארץ בראשית שנות השבעים כבר היה הרב ליכטנשטיין ר"מ וראש כולל ב'ישיבה יוניברסיטי'' ובמקביל גם מרצה לספרות. "אנשים שיודעים שבארה"ב הייתה לנו עבודה מסודרת והכנסה טובה ושבאנו הנה בהימור מסוים, עדיין שואלים אותי אם אני מתחרט", סיפר הרב ליכטנשטיין והוסיף: "אני לא מתחרט. לא אני ולא אשתי. לא הבטנו לאחור כאשת לוט. גם את מה שחיפשנו כאן בשביל הילדים מצאנו".

הרב דיבר באותו ראיון בשבח בחורי הישיבות הציוניות בארץ. "בחורי הישיבה בארה"ב בהרבה מובנים פחות בשלים", הוא אמר. "הם אולי יודעים יותר ויש להם אפיקים אינטלקטואליים רחבים יותר, אבל אין להם הכרות עם שאלות של אחריות, של חיים ומוות, שבחורים חווים כאן, אם כתושבי המדינה ואם כחיילים בצה"ל ובחיילותיו של הקב"ה. את זה הם מכירים שם פחות".

את מחיר האחריות הלאומית של בחורי ישיבות ההסדר חווה הרב ליכטנשטיין באופן אישי. במלחמת יום הכיפורים איבדה ישיבת הר עציון שמונה מתלמידיה. הרב עמיטל, עמיתו לראשות הישיבה, התקשה לתפקד בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה ואמר לו לאחר חג הסוכות, "קח את המפתחות ונהל אתה את הישיבה". כששאלתי את הרב ליכטנשטיין על האווירה באותם ימים בישיבה, הוא דיבר עליה בקושי רב וסיפר על חוויה אחת מחודש אדר שלאחר המלחמה, כשהתלמידים שוחררו מהחזית וחזרו לבית המדרש.

באחד הלילות לפני פורים ישבו הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל עם תלמידיהם ל'טיש' משותף. הרב עמיטל החל לפזם ניגונים מוכרים והאווירה התלהטה. בהמשך, הוא סיפר לתלמידים סיפור ידוע על יהודי המנסה להיזכר במקורו של ניגון מסוים, וחיפושיו מובילים אותו בסופו של דבר לניגון של תפילת 'כל נדרי'.

הרב עמיטל החל לפזם את ניגון 'כל נדרי' של תפילת ליל יום הכיפורים, ובבת אחת הפך פורים לכיפורים. כשהרב ליכטנשטיין תיאר לי את אותם רגעים דמעות זלגו בעיניו. "זו הייתה שעה של התרוממות רוח", הוא אמר בבכי. "מי שחווה את אותם רגעים לא ישכח אותם. אומרים שיש קונה עולמו בשעה אחת. את כל תקופת החורף שבה הרב עמיטל לא נכח כהרגלו בישיבה, הוא קנה באותה שעה".

הרב ליכטנשטיין העדיף לדבר בשבחו של הדור הנוכחי כאן בארץ ולא להתגעגע לדורות קודמים או למקומות אחרים. "אם אתה משווה את המצב בארץ היום מבחינה רוחנית ולימודית לעומת לפני חמישים שנה", הוא אמר לפני שנתיים, "אתה יודע מה היה פה לפני חמישים שנה? מדבר ושממה. אנשים שיכלו להיות תלמידי חכמים ייבשו ביצות. איפה בכלל היו ישיבות?. היום יש בישיבת מיר בירושלים יותר תלמידים ממה שפעם היו במדינות שלמות מסוימות".

כשהרב ליכטנשטיין החליט לעלות ארצה בשנת 1971 עמדו לפניו שתי הצעות - מישיבת 'הר עציון' הצעירה שבגוש עציון, ומישיבת הכותל בירושלים. ישיבת 'הכותל' הייתה מבוססת יותר מבחינת עתידה הכלכלי, וגם הייתה ממוקמת במקום בטוח יותר מבחינה ביטחונית ולאומית. ובכל זאת, הרב ליכטנשטיין החליט להצטרף דווקא לישיבת הר עציון.

הסיבה המרכזית שבגינה הכריע בעד הישיבה החדשה בגוש, הייתה אישיותו של הרב עמיטל שהותירה בו רושם עז אבל ארבעים שנה אחרי אותה בחירה הוא היה גם שבע רצון מתרומתה של ישיבתו לביסוסו של גוש עציון. "אני לא מדבר על זה כדי שזה לא יראה כיוהרה", הוא אמר לי לפני שנתיים, "אבל כשאני מסתובב ברחובות אלון שבות, אני נזכר שהמקום הזה היה אוסף של כמה גבעות שוממות כשהרב עמיטל וחבורתו הגיעו לכאן. היום כשאתה מסתכל על כל מה שיש בכל האזור של גוש עציון או באזורים אחרים בארץ, זה משהו שמוסיף סיפוק".