הרב ליכטנשטיין היה גאון ובעיקר אדם

מעבר לחוכמתו המסנוורת, הידע התורני והכללי העצום ואישיותו הנעימה, הוא פשוט. היה אדם שאין כמותו. הרב חיים נבון נפרד ממורו ורבו, הרב אהרן ליכטנשטיין

כשהתחלתי ללמוד בישיבת הר עציון, באלול תשנ"א, לא ידעתי מי זה הרב ליכטנשטיין. לאחר שלושה שבועות יצאתי בפעם הראשונה מהישיבה לביתי. מישהו שאל אותי מה אני חושב על הרב ליכטנשטיין. עניתי לו שלא העליתי על דעתי שעוד יש בעולם אנשים כאלו.

עוד כותרות ב-nrg:
- רעש אדמה בגלל הומואים? מחשבה אלילית
- החרדים מגנים את תקיפת הקצין במאה שערים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במילים "אנשים כאלו", לא התכוונתי "אנשים כאלו חכמים". אלו שנפגשו ברב באופן אקראי, התרשמו בעיקר מהכוח המהמם של חוכמתו המסנוורת. לרב היה ידע אנציקלופדי, מקיף ועמוק, בכל חדרי התרבות המערבית.
פעם שאלתי אותו על פסוק במזמור "אשרי יושבי ביתך", וכתשובה קיבלתי הרצאה על ההשוואה בין המושג העברי "רצון" והמושג ."caritas" הלטיני פי כמה וכמה הייתה שליטתו הגמורה והמוחלטת בכל ספרות התלמוד וההלכה.

'' התכוונתי לומר שלא העליתי על דעתי שעוד יש בעולם אנשים שאנושיותם כל כך מועצמת, שהם כל כך אנשים''. חיים נבון והרב אהרון ליכטנשטיין צילום: רפי פריימן

ועל כל אלו — תבונתו החדה כתער, ויכולתו המדהימה לפרק כל נושא למרכיביו האנליטיים. כל התלמוד ישב בראשו, אך לא כרצף של מילים, אלא כתרשים זרימה. אינני מכיר עוד תלמיד חכם שכאשר יישאל על דעת וכוונה בגיטין, מיד יוכל להשוות מושגים אלו למושג הדעת בקורבנות, בקניינים, בייבום ובתריסר תחומים הלכתיים נוספים.

אכן, הרב היה חכם הדור וגאונו, אבל לא לזה התכוונתי כשאמרתי "אנשים כאלו". התכוונתי לומר שלא העליתי על דעתי שעוד יש בעולם אנשים שאנושיותם כל כך מועצמת; שהם כל כך אנשים. ואינני מדבר כאן על "אנושיות" במובן של חביבות ויחס מכבד לאחרים. גם מזה היה לרב מלוא חופניים.

חז"ל קבעו במסכת אבות שחכם אינו נכנס לתוך דברי חברו, והרב קיים את הוראתם כפשוטו. במשך קרוב לחצי יובל שנים שאני מכיר אותו, כששנים רבות מתוכן שהיתי במחיצתו מדי יום, מעולם לא ראיתי אותו נכנס לדברי אדם אחר. מעולם. גם לשאלה הפשוטה והטרחנית ביותר מפי נער צעיר היה מקשיב בסבלנות, עד שזה סיים לחלוטין את דבריו. ואם השאלה נמשכה עשר דקות, הוא היה מקשיב בשתיקה במשך עשר דקות.

תמיד בשליטה מלאה

הוא היה אנושי במידה שאין כמותה. אבל גם לא לזה התכוונתי. לְמה בכל זאת התכוונתי? פעם סיפר הרב איך הספיד הרב אברמסקי את הרב איסר זלמן מלצר: גם לוּ לא ידע אפילו טיפה אחת של תורה, אמר, הוא עדיין היה האדם הכי מרשים בירושלים. וכך גם רבנו. הרב הראה לנו לאיזו עוצמה יכול אדם להגיע. עד שהכרתי אותו, לא האמנתי שיכולים להיות בעולם אנשים כאלה, שכל חייהם קודש, שכל ניד וניע שלהם מקרין עוצמה. לזה התכוון אלוקים כשאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

העוצמה שהקרין הרב נבעה מהידיעה הברורה ששום מעשה, שום דיבור ושום מחשבה שלו אינם סתמיים. הכול תמיד בשליטה מלאה. כל מחוות יד שידרה עוצמה. כל שנייה הייתה מתוכננת ומנוצלת. כשידידי אפרים התקשר לרב מהצבא ושאל מתי אפשר להיפגש איתו לשיחה קצרצרה, הרב עבר על כל לוח הזמנים השבועי שלו, ובסוף אמר: תבוא לארוחת הצהריים של יום שלישי, אני אוֹכל במשך שבע דקות, ותוך כדי כך גם אשמע אותך. וכך היה (הרב, אגב, לא אכל מרק בימי החול, כי היה חבל לו על הזמן). נוכחותו הקרינה עוצמה של תורה. בלי להרים את הראש מהגמרא, יכולת לדעת שהרב נכנס לבית המדרש. קולות הלימוד נשמעו אחרת. חשמל עבר באוויר.

הרב הקדיש את כל–כולו לתלמידיו. כשבחרנו מסכת לימוד, תמיד חשב בקול רם איזו מסכת תהיה הכי מועילה להתפתחות שלנו, גם אם הוא כבר לימד מסכת זו בשבעים מסגרות שונות, והיה, מן הסתם, מעדיף אחרת. כשהפצרנו בו שייקח חופשה כדי להעלות את חידושיו על דפי ספר, שיוכל להקנות לו שם עולם בארון הספרים היהודי, הרב סירב. הוא חשב שיותר חשוב לה' ולתורתו שיעמיד תלמידים מאשר שיכתוב ספרים. וכרגיל, צדק.

הרב שסירב להפסיק את שיעוריו כדי לכתוב ספרים, זכה גם באלפי תלמידים, וגם בפרס ישראל לספרות תורנית. הרב המאופק זכה באלפי תלמידים המתייפחים על פטירתו. הרב הביישן זכה ששמו יצא מקצה הארץ ועד קצהָ. ולבנו יוצא אליו.

הטור פורסם במגזין מוצש