הרב אליהו גרוסברג ז"ל "אהב אותנו כמו אבא"

אחד מבכירי הרבנים בישיבת "נתיב מאיר" הלך לעולמו, מיכאל טוכפלד שהיה אחד מתלמידיו נפרד מאיש החינוך שהכי השפיע עליו. "אצלו אי אפשר היה שלא לאהוב לימוד הגמרא. גם כאשר נזף בנו, עשה זאת במתק שפתיים"

לשיעור הראשון נכנס רֶבּ אליהו עם חיוך קטן ומשפט באידיש שמשום מה נחרת אצלי בזיכרון: "מן רעד אונד מאן רעד און מן שושקיצעך..." (מדברים, מדברים ומתלחשים...). באותו רגע התאהבתי בו. הייתי תלמיד כתה י' בישיבת "נתיב מאיר" בימים שאחרי מלחמת ששת הימים שבהם הישיבה התנהלה תחת שרביטו של ר' אריה בינה זצ"ל.

עוד כותרות ב-nrg:
- בני ברק סיטי העולם החילוני רחוק מעורר געגוע
- הרב ליכטנשטיין לימד תורה עם רש"י ושייקספיר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הרב אליהו גרוסברג, שבעצם איש לא קרא לו כך, כולם קראו לו רֶבּ אליהו, היה סגן בלתי רשמי. בימיה הקשים של הישיבה, אחרי פטירתו של הרב בינה כאשר היא נקלעה לפרשייה מביכה, בקשו ממנו חזור ובקש לעמוד בראשה. אך הוא סירב לעשות זאת לבדו, אלא רק באופן זמני וגם זאת רק עם צוות הנהגה. לא שלא היה ראוי. היה ראוי גם ראוי. אלא שלאורך כל חייו הפגין צניעות אמיתית, כזו שבאה מבפנים.
[bigpic]
אז לא ידענו להעריך שלפנינו ניצב תלמיד חכם בחסד עליון. אם יש דמות מחנכת שהשפיעה על אורחותיי יותר מכל, הרי הוא רב אליהו עם הלהט האישי ואהבת האדם שבו. הוא זה שטבע בי יסודות של לימוד, של הבנה איך בכלל לגשת לדף הגמרא. השיעור שלו היה מעניין, מתובל בחידושים שלמד מרבותיו בישיבת "עץ החיים" שגם תלמידים המתקשים ברש"י ותוספות הבינו במה מדובר.

אצלו אי אפשר היה שלא לאהוב את לימוד הגמרא, שבדרך כלל הוא משהו די מסוייט עבור תלמידי תיכון ממוצעים. ברבות הימים הנהיג שיטה. מינה את אחד התלמידים הטובים להיות "ריש דוכנא", מעין סגן ר"מ, עוזר. קולו הרועם לא איפשר גם למנומנמים שבתלמידים לאבד את הקשב. כאשר עברנו לר"מ אחר בתחילת כיתה י"א הצטערתי. רציתי להמשיך להיות תלמידו עוד ועוד.

לא רצינו לאכזב

גם כאשר נזף בנו, עשה זאת במתק שפתיים ובאהבה. הבעייתיים בתלמידים לא עמדו בפניו ולא שבנתיב מאיר באמת היו "בעייתיים" מדרגה א'. יום אחד ברחנו מהשיבה. רב אליהו זימן אותנו לחדרו, הביט בעינינו דרך משקפיו הגדולים ואמר מלים קשות: "אתם תשלמו יקר, ותשלמו!" חזר כמה פעמים. הבטתי בעיניו. ידעתי שבאותו רגע כבר סלח לנו למרות שהמלים שיצאו מפיו הביעו רעיון אחר לחלוטין. כמובן שצדקתי. הוא לא היה צריך להעניש אותנו, הלקח נלמד. היה די בכך שלא רצינו לאכזב אותו שוב.

אהבתי לחקות את רב אליהו עובר לפני התיבה. במסיבת הסיום של כיתה י"ב שמע אותי מחקה אותו מתחזן "הנני העני ממעש". רב אליהו צחק ואמר לי: "נו, רב מיכאל, אתה עוד תהיה חזן גדול..."

אבל התמונה שלא תשכח ממני היא זו של רב אליהו פוסע מדי בוקר מביתו לעבר גן הילדים אוחז בידה של בתו רוחמה, חומל'ה קרא לה בחיבה. הבטתי באב ובבת, כמה אהבה הייתה באותה תמונה. מגן הילדים היה פונה לחדרי הכיתות ששכנו במבנים הישנים מול הר הרצל. האהבה בפניו, שקודם לכן הופנתה לחומל'ה, הוקרנה עתה לתלמידים. הוא אהב אותנו כאהוב אב את בניו.

שמונה שנים אחרי שעזבתי את הישיבה נהרגה חומ'לה בפיגוע הטרור הרצחני של קו 12. היא ישבה באוטובוס שהיה עמוס בתלמידים ששבו מלימודיהם. מחבל הניח מטען על מדף התיקים מעל לראשיהם. יחד איתה נהרגו עוד חמישה בני אדם. הרהרתי באותם הימים במה שעובר על האיש הטוב הזה ואשתו רבקה והלב התכווץ בצער.

ביום הכיפורים שאחרי הפיגוע הוא חזר לעבור לפני התיבה בתפילת נעילה, כמנהגו בכל שנה עם הדמעות והקול הנשבר שלו הורגלנו בכל שנה. אך כשהגיע למילים "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות קשות אכזריות" פרצה מפיו זעקה גדולה ומרה, גופו שח ואת ראשו טמן בין ידיו. אני זוכר שהמילה היחידה שעליה חשבתי באותו הרגע הייתה "חומל'ה"...

מדי שנה, אני מתייצב ב"נתיב מאיר" לתפילות יום הכיפורים. ממתין ומצפה לשיא: תפילת נעילה של רב אליהו. בשלוש השנים האחרונות הוא נעדר וקולו לא נשמע בתפילה. כוחו לא עמד לו יותר והוא העדיף להתפלל אצל ילדיו.

הלב התכווץ שוב כשהתבשרתי על פטירתו. הר"מ המחנך האולטימטיבי שלי עד נשימתו האחרונה צדיק ישר ואהוב, הלך לעולמו. ביום כיפורים הבא, בנעילה, אשמע אותו בדמיוני וכשאומר "מידת הרחמים עלינו התגלגלי" אחשוב כיצד רב אליהו נפגש עתה שוב עם חומל'ה שלו.