שירה טובה היא כמו תורת חסידות, קשה להפסיק

עמיחי חסון הוא הסדרניק לשעבר וסטודנט לקולנוע בהווה, מזרחי ואשכנזי, משורר ויוצר שלא מפחד לגעת בנושאים הטעונים של הזהות הישראלית והדתית. בראיון לרגל צאת ספר השירה החדש שלו, הוא מסביר איך כל הזהויות האלו חיות יחד בשלום 

ועזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו/ והיו לבשר אחד תחת השמיכה הרחבה/ אבן בחומת ירושלים./ וכל הערים שנותרו ליד הים/ זכרון מזח נטוש/ מראש הר דורש טובות/ צופה על פני הזמן./ אני האיש./ כור ההיתוך נפער בי/ עייפתי מלתת בו סימנים
("דיוקן עצמי חדש", עמ' 71)

עוד כותרות ב-nrg:
- האם נערכה הטבלה לנצרות בחסות המדינה היהודית?
- טבילת גרות מול גברים? מצאו פתרון הלכתי אחר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

עמיחי חסון לא מרגיש נוח עם התואר משורר, והוא בעיקר לא רוצה שיכנו את השירה שלו "מזרחית". ספר ביכוריו אמנם יוצא בימים אלו לאור ("מדבר עם הבית", הוצאת אבן חושן), וכתב היד שלו כבר זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנה זו, אבל משורר? אם תשאלו אותו, הוא בסך הכול כותב.

"אף פעם לא התעסקתי בשאלה מה זה אומר להיות משורר", אומר חסון למוצש. "פשוט כתבתי. חיים גורי הוא משורר, אבל אני?". עם רקורד של בוגר ישיבה תיכונית, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, חייל קרבי בחיל ההנדסה, סטודנט לקולנוע ב"סם שפיגל", נשוי ואב לילד, זה לא מפתיע ששיריו נעים בין עולם הישיבה והצבא, ניו יורק, טריפולי ותל אביב, משלבים אסוציאציות תלמודיות וקבליות עם אזכורים קולנועיים וספרותיים. עולמו האישי המגוון של חסון, בן 27, נפרש בין העמודים הללו בשפה פואטית ייחודית.

יציאה לחיים היא משבר

חסון החל לכתוב כנער ב"מעריב לנוער", ולאחר מכן גם במוסף התרבות היומי של "מעריב". לכתיבת שירה הגיע באופן "לא טבעי", לדבריו. "כנער נמשכתי יותר לפרוזה", הוא אומר, "נקודת הגילוי הייתה עם הסיפורים הקצרים של ריימונד קארבר, שבעקבותיהם גיליתי גם את השירים שלו. היום אני כבר רחוק מהסגנון הזה, אבל אז זה משך אותי. עם הזמן התחלתי לכתוב שירים אישיים משלי בהשראתו".

מה מיוחד בכתיבת שירה שאין בפרוזה?
"תמיד נמשכתי לספר סיפורים; עד היום, למעשה. השירים היו עבורי התנסויות בטכניקות של כתיבה מתוך מקום של חיפוש שפה. אני פחות מתחבר לתיאור של הכתיבה כמין מקום מפלט; אף פעם לא כתבתי ככה באופן מודע. מה שעניין אותי היה להתנסות בדרכים שונות לספר סיפור, לשחק עם העברית. ניסיתי להבין איך עושים את זה, איך מתארים את הדבר שאי אפשר לתאר.

''נקודת הגילוי הייתה עם הסיפורים הקצרים שלו''. ריימונד קארבר צילום: גטי אימג'ס

"האפשרות לעשות את זה הייתה הדבר שהכי הדהים אותי בכתיבה. אחרי הכול, המדפים הכי משומשים בספרייה שלי הם מדפי ספרי הקודש וספרי השירה. אני יכול לקרוא שיר טוב שוב ושוב, כמו שחסיד קורא 'תורה' חסידית שוב ושוב, מתוך תחושה של פלא גדול שנוגע במציאות. מבחינתי זה לא מקרה שאת רוב השירים שלי כתבתי אחרי חוויות נפשיות חזקות".

למשל?
"ישיבת ההסדר הייתה המקום המכונן ביותר מבחינת הזהות שלי. היא מין קו פרשת מים שאחריו השתניתי. זו הייתה חממה אמיתית להמון מרחבי תודעה של נפש ורוח. בעתניאל ספציפית הייתה פתיחות וחשיפה לתחומים רבים בעולם התורה, וחלקם חדרו אליי עמוק. השפה שלי היום לקוחה מעולם שיונק מחסידות וקבלה. אלה דברים שלמדתי בישיבה, ועמדו בניגוד לעולם הדתי שהכרתי קודם. במקום שבו גדלתי, הדת הייתה בעיניי מין נימוסים של בורגנות, כמו שאדם ברוך הגדיר זאת פעם. לא היה שאר רוח, אלוקים לא היה נוכח באמת. בישיבה בעתניאל פגשתי פתאום אנשים שלקחו את האל ברצינות. פתאום אפשר היה לדבר איתו, לתקשר איתו, לשאול שאלות".

עמיחי חסון צילום: מירי צחי

לא מזמן תיארנו במוצש את חוויית בוגרי הישיבות שמרגישים הלם תרבותי כשהם יוצאים אל העולם האמיתי. ממרחק השנים, אתה מבין במה מדובר?
"בסופו של דבר, הישיבה היא בועה, לטוב ולרע. אתה מכניס אנשים למקום סגור שמאפשר להם למצות את היכולות שלהם, וכשהם יוצאים מהמרחב הזה, יש חיים שמתנהלים בקצב ובקודים אחרים. הפער הולך וגדל, וכשאתה מבין אותו צריך לקבל החלטות. בישיבה באמת הייתה לי תחושה שאני יכול לעלות לשמיים. זו הזדמנות נהדרת להגות בחומרים עצמם: לפצח במשך שבוע סוגיה בגמרא או לשבת לילות שלמים על תורה של רבי נחמן. אבל אחר כך, בעולם של מרדף אחרי משפחה ופרנסה, אתה צריך לשאול בכנות איזה מקום הלימוד תופס בחיים שלך".

ישיבות גבוהות יכולות לדעתך להכין את התלמידים לחיים שאחרי הישיבה?
"נדמה לי שלא. יש כשל בסיסי בעובדה שרוב הרבנים בישיבה מעולם לא יצאו מדל"ת האמות של בית המדרש, אולי חוץ מהשירות בצבא. אדם שחי כל החיים בישיבה מייצר לעצמו מין בועת חיים כזו, שלא קיימת באמת בחוץ. אני זוכר איך בכל פעם שחזרתי מהישיבה לבית הוריי ברמת גן וראיתי את המגדלים של נתיבי איילון, הרגשתי כמו כשחוזרים מחו"ל ורואים מהמטוס את' נתב"ג ואת תל אביב. כשאתה בישיבה, החזרה לעולם שבחוץ היא כמו חזרה מחו"ל, אבל כמה שנים אחר כך, מחוץ למתחם המגודר, היוצרות מתהפכות. אני לא רואה איך הקונפליקט הזה נפתר. באופן מובנה, הישיבה והחיים הם שני קרחונים שלא נפגשים".

הלך רוח מזרחי

קללות בערבית אני מדבר אליכם/ פסוקים מדרשים ספירות אני/ מדבר אליכם עולמות אבי"ע אדם קדמון/ הנה אני רוקד לצלילי מוסיקה של ערסים/ באמצע הנשף הלבן פותח כפתור בחולצה/ קל יותר לדבר ככה על קירקגור פוגש את/ רבותינו תאמינו לי התנועות הללו/ הן ריקוד הגוף שמבקש לצעוק מתחת למים ("מונולוג בנשף הלבן", עמ' 15)

שירים רבים בספר עוסקים בזהותו המשפחתית המורכבת של חסון, בין מזרחיות לאשכנזיות. אמו מגיעה ממשפחה אמריקאית, אביו טריפוליטאי. "כילד, היה לי קל מאוד להתחבר לצד המזרחי במשפחה שלי, שהיה דומיננטי יותר, אבל הבנתי שמבחינה חברתית כדאי לי להתחבר לצד האשכנזי", אומר חסון. "הבנתי שהאשכנזיות משתלמת. שעדיף לי לשמוע שלום חנוך ולא אייל גולן. המצב הזה העמיד אותי בנאמנות כפולה כלפי שתי הזהויות. אני לא זוכר את עצמי מתבייש אף פעם במזרחיות שלי, אבל אני גם זוכר תקופות שהתאמצתי לא להבליט אותה".

האם הרגשת בישיבות שבהן למדת סוג של אפליה כלפי מזרחים?
"אף פעם לא סבלתי מאפליה, אבל כן הרגשתי ניסיון להכניס אותי למין כור היתוך שכזה. זו תהיה היתממות גמורה לטעון שאין קונפליקט והתמודדות: התחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית, הם בעצם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית־אשכנזית. אני חושב שכור ההיתוך הזה נעשה בהרבה פחות זדון מאשר כור ההיתוך של בן–גוריון, אבל הוא עדיין נעשה. הרגשתי התנשאות, והיא הוציאה אותי מדעתי. היה שיח של 'אנחנו נעזור, ונשקם ונראה להם'; שפה שתופסת המון בעלות, והתחשק לי תמיד לשאול — מי אתם? מה אתם? על מה אתם מדברים בכלל?"

''אף פעם לא סבלתי מאפליה, אבל כן הרגשתי ניסיון להכניס אותי למין כור היתוך שכזה'' צילום: מירי צחי

"יש משהו בציונות הדתית, מטבעה, שמנסה תמיד לשאוף להרמוניה, והרצון הזה מסמא את העיניים של הרבה מחנכים מלראות מה הם עושים לאחרים. יש רצון עקרוני לחבק את כולם, אבל זה חיבוק פטרוני, מין נדיבות של מנצחים — ברור מי הצד השולט, ומי הצד שצריך להעניק לו את האוטונומיה הקטנה שלו; שניים–שלושה פיוטים בתפילת ראש השנה, לא יותר.

"זה נכון אגב לא רק לגבי מזרחיות, אלא גם לגבי היחס לעולם החילוני: או שמתייחסים לחילונים כעגלה ריקה, או שמסתכלים עליהם כמו שהרב קוק הסתכל עליהם בדורו — מין אידיאליסטים שרק אם נסביר להם איפה הם טועים, הם יקפצו לצד שלנו. וכשאתה מסתכל במציאות כפי שהיא מתקיימת באמת, שני התיאורים האלה מופרכים".

והיום, איפה אתה נמצא ביחס לזהות המזרחית?
"היום אני מרגיש מאוד מחובר להלך רוח מזרחי, לתפיסת עולם מסורתית יותר, פחות נוקשה. זה תמיד משך אותי, והיום אני שם, לכתחילה. זו עמדה שמתייחסת באורך רוח כלפי היהדות וההלכה. אני לא מיתמם: ברור שלא כל היהדות המזרחית היא צמר גפן מתוק של קבלת האחר, אבל יש תנועה נפשית יהודית–מזרחית שנמצאת שם, והיא פתרון בשבילי. יש משהו בזהות דתית–מזרחית שהוא מאוד נזיל, רך, מוכן לקבל ולהכיל את האפשרויות השונות והמשתנות באדם. אני מרגיש שזה משהו שמדבר אליי, ושאולי זה פתרון שיכול להיות נכון לא רק לי, אלא לעוד ועוד אנשים שמחפשים פתרון למצב המורכב שאנחנו חיים בו".

לנצח את הפחד

מיד אחרי לימודיו בישיבה התגורר חסון בניו יורק במשך חצי שנה, ולאחר מכן התחיל ללמוד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. "סם שפיגל היא מעין ישיבה חילונית לקולנוע", אומר חסון. "רק שבמקום סדר ערב בבית המדרש, יש סדר ערב בסינמטק, עם ראש ישיבה דומיננטי שמכתיב ציפיות, ויש עילויים יותר ופחות, ויש אתוס של לימוד קולנוע אינטנסיבי.

"המעבר הזה בבת אחת מישיבה לבית ספר לקולנוע, שהוא מקום מאוד חילוני מבחינה חברתית אבל מאוד דתי מבחינת האווירה הנוקשה, הביא אותי לנסות למצוא מחדש את האיזון, לברר איפה אני עומד מול עולם התורה. וזה מורכב. אני מודה שהמון שאלות שהעסיקו אותי בתקופת הישיבה מאוד לא מעסיקות אותי היום. ועדיין, הרושם של הישיבה נותר חזק. אני לא יכול לדמיין פורים שלא מתוך השתכרות של ניגונים, ומצד שני יש ויכוחים שנראים לי ויכוחי סרק גמורים שאני לא מטריד את ראשי בהם, והם לא רלוונטיים לעולם שאני חי בו".

התלבטת אם לפנות לבית הספר הדתי "מעלה"?
"לא הייתה באמת התלבטות בין שני המקומות. אני מרגיש שבבחירה במוסד דתי יש מין חוסר יושר, כאילו אני צריך שמישהו ישגיח עליי ויצנזר לי תכנים, כשאני לא מצנזר אותם לעצמי. אבל אני חייב להודות שהיו רגעים שיצאתי מסרטים בסם שפיגל, כי הרגשתי שאני לא יכול לשבת בהם. אנשים מסביבי קיבלו את העמדה הזו, אבל היא הייתה חריגה".

את שיריו הראשונים פרסם חסון בכתב העת לשירה "משיב הרוח", וכיום הוא אחד מעורכי כתב העת המצליח, שהצמיח משוררים מוכרים ומוערכים כמו אליעז כהן, לדוגמה.

יש התעניינות גדולה בתחום הקולנוע והטלוויזיה בדמויות דתיות. טרנד הסדרות על דתיים וחרדים הולך ומתבסס. איך אתה מסביר את זה?
"בעולם שבו אנחנו חיים היום, הקונפליקטים הולכים ונעלמים. הם יכולים להתרחש בצורה חדה רק במקומות שיש בהם חוקים חזקים, ששומרים בהם על מסגרת של נורמות. אבל מצד שני זה מציב אתגר — לייצר משהו שחומק מהקלישאות. במובן הזה קל לברוח למקום של הדת, כי זה הקונפליקט הזמין והנוח ביותר, אבל השלב המעניין יקרה כשהדת עצמה לא תהיה קונפליקט חיצוני, אלא חלק מהחיים של הדמויות. במקום סרט שמספר על רב גדול שיש לו תשוקות, הסרט מספר על בן אדם שהוא גם רב ואדם דתי, ויש לו תשוקות — בסדר הזה, ולא ההפך".

מה לגבי עולם הספרות? שם, בשונה אולי מהקולנוע, נדמה שאפשר פחות להצביע על יוצרים דגולים.
"צריך להבחין בין פרוזה לשירה. השירה הדתית, שקבוצת 'משיב הרוח' היא חוד החנית שלה בדור האחרון, הצליחה להגיע להישגים גדולים ולהעמיד משוררים חשובים מאוד. בפרוזה, לעומת זאת, זה שונה, אולי בגלל אורך הרוח והסבלנות שנדרשת מכתיבת רומן".

אבל האם אכן אפשר ליצור מתוך מקום דתי, שיש לו גבולות של הלכה ושל נורמות? זה בכלל אפשרי?
"אני חושב שהתורה וההלכה — וזה מה שמדהים בהן — עוסקות במגוון רחב של תחומים. ההלכה מגיעה לרזולוציות מאוד קטנות, בכל תחומי החיים. אתה קורא אגדתות בגמרא, והן מלאות חיות בצורה יוצאת דופן — במיניות, במסחר, ביחסים שבין אדם לחברו. יש משהו בכתיבה החז"לית שהוא משוחרר לחלוטין. כשאתה קורא את חז"ל, אתה מבין שאין פער בין הישיבה והתורה לבין החיים — אדם יכול ללמוד בישיבה בבוקר, ובצהריים הוא עובר בשוק, ובשוק יש זונות ובריונים, והם חלק מהחיים.

"הבועתיות של הישיבה ממוקמת בנפרד, במין מקום שכולו קדוש, וזה יוצר אשליה שיש הפרדה. אני חושב שיצירות שנכתבות מתוך בית המדרש הסטרילי, הן בהתאמה יצירות סטריליות ונטולות חיות. קשה ליצור פרוזה אמיתית מתוך תפיסה כזאת. קיים הפחד המגזרי המפורסם של 'מה יגידו', איך הדברים שלי ייתפסו בקרב המכרים שלי, ואני חושב שזה חוסם הרבה יוצרים דתיים מלכתוב פרוזה רצינית".

אתה חושב על 'מה יגידו' כשאתה כותב?
אני חושב בעיקר מה יגידו האנשים שאני אוהב ומעריך. זה הצד היפה היחיד בכך שיש לשירה קהל מאוד מצומצם: אפשר פחות לפחד ממה יגידו".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש