הרב רונצקי: לחילונים אין תוכן ביום העצמאות, יש בירות

מיד אחרי האכזבה בבחירות, הרב אביחי רונצקי נסע להודו. רק שם הרחק ממשימותיו האחרות, הוא יוכל להתמסר להקשבה לצעירים ישראלים - ורק שם הם יוכלו לדבר איתו על הכול. במקום בית כנסת יש מול חלונו פסל שנשים רוקדות סביבו - זה מחיר שהוא מוכן לשלם

בתום חודשים סוערים של פריימריס, חוגי בית, קמפיין בחירות רב תהפוכות וסקרים שחייכו והדאיגו לסירוגין, התכנסו בכפר המכביה אנשי מפלגת הבית היהודי וחיכו לתוצאות המדגמים. הדגלים שהונפו והג'ינגל שהושמע ברקע לא יכלו להסתיר את המתח באוויר. החשש לגורל המפלגה, שעל פי ההערכות איבדה בימים האחרונים של מערכת הבחירות מצביעים רבים לטובת הליכוד, ניכר בפניהם של מתמודדים לכנסת, עוזרים ופעילי שטח.
.
- פרשת השבוע: האם קניבליזם נחשב מוסרי?
- 'מבוי סתום': יש להחרים את הרבנות הראשית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

גם הרב אביחי רונצקי היה שם. כמי ששובץ במקום ה־12 ברשימה המאוחדת של הבית היהודי־תקומה (לאחר פטירתו של השר אורי אורבך ז"ל), הוא היה בטוח במאת האחוזים שבעוד רגע ייכנס לכנסת. רק שהמדגמים נשאו בשורה אחרת: המפלגה צללה לשמונה מנדטים, ורונצקי החליט לשלוף מהמגירה חלום ישן שהמתין להתממש.
השבוע, כמעט חודשיים אחרי אותו ערב דרמטי בכפר המכביה, רונצקי כבר נמצא עמוק בעולם אחר לגמרי.

''הכל מאוד רגוע פה, אולי אפילו רגוע מדי''. הרב רונצקי צילום: איציק נשיא, חכמת הדרכים

כעת הוא ואשתו רונית גרים בכפר בגבסו ליד דרמסאלה שבהודו, ומפעילים שם "בית יהודי" של ארגון "לב יהודי", מעין גרסה ציונית־דתית לבתי חב"ד הפזורים בעולם. מדי יום הם נפגשים עם מטיילים, משוחחים איתם, אוכלים ושותים יחד, ובשבתות מארחים עשרות ישראלים בביתם. והחוויה הפוליטית? היא נראית כזיכרון מרוחק. "הכל מאוד רגוע פה", אומר לנו הרב הקרבי בשיחה מהודו, "אולי אפילו רגוע מדי".

מה לרב צבאי ראשי לשעבר, ראש ישיבה באיתמר, וטיול שחרור בהודו? מתברר שהרבה. רונצקי, שלכל אורך ההיסטוריה האישית והמקצועית שלו אהב להפתיע, ביקש להסביר בדף הפייסבוק שלו את ההחלטה התמוהה־לכאורה: "זהו, חלפו ימי הפסח ותקופת קיץ לפנינו בחום ובשרב הכבד של ארץ אהבתנו, היא ארץ ישראל", כתב במוצאי הפסח. "והנה, אשתי ואני מפליגים לארץ מרחקים, לצפונה של הודו למשך שלושה חודשים, ל'בית יהודי' - לא זה של הפוליטיקה הישראלית, אלא מקום שמגיעים אליו המוני תרמילאים צעירים ומבוגרים כאחד. מרגישים אנו שליחות מיוחדת להיות שם בארץ נכר יחד עמם ולחוות את ניחוחות היהדות וטעמה של ארץ ישראל בהרי ההימלאיה (...) להתראות בע"ה בשלהי הקיץ בסמוך לחגי תשרי תשע"ו".

''אני מאוד משימתי פה, משוחרר מכל דבר אחר, כל חיי כאן זה השיח והמפגש''. הרב אביחי רונצקי צילום: איציק נשיא, חכמת הדרכים

אין הרבה ראשי ישיבות שיכולים למצוא את עצמם פתאום בהודו, יושבים על הרצפה בישיבה מזרחית יחד עם מטיילים, אך כשאני שואל את הרב רונצקי מהיכן הגיע הרעיון המטורף, הוא חושב שמדובר בשאלה מיותרת. "זה לא השפן הראשון שאני שולף מהכובע", הוא צוחק.

"גרנו שנה בכפר הסטודנטים אשלים של עמותת 'איילים'. גם היציאה לארבע שנים לצבא קבע, אחרי שנים של חיים באזרחות, זה לא מובן מאליו. באופן כללי אני כזה. זה בעצם קשור לנפש, לחיפוש איך אפשר להביא עצמי לידי ביטוי במקומות נוספים. אני לא רוצה שהמילים יתפרשו כדתיות מדי, אבל חשוב לי הקשר עם הציבור, עם הקהל הישראלי הלא־דתי, בדגש על הצעירים יותר. אנחנו כאן רק שלושה שבועות, ועברו דרכנו מאות צעירים. יש פה עבודה מאוד חשובה".

איך אפשר ליצור קשר כזה גם בארץ?
"באשלים שנה שלמה זה היה ככה. 90 אחוז שם היו סטודנטים חילונים, מלח הארץ. למדנו הרבה פעמים, למשל מכתבים של יוני נתניהו שקשורים לחיים. שלושת החודשים כאן דומים לכפר הסטודנטים, אך גם שונים: אני מאוד משימתי פה, משוחרר מכל דבר אחר, כל חיי כאן זה השיח והמפגש".

בלי שיעורים בלוח המודעות

הרב אביחי רונצקי (63) נולד בחיפה למשפחה חילונית לכל דבר. הוא למד בפנימייה הצבאית בעיר ועם גיוסו לצה"ל התקבל לשייטת 13. בהמשך נאלץ לפרוש מהשייטת מסיבות רפואיות ועבר לצנחנים, שם שירת כמפקד מחלקה וכסגן מפקד פלוגה בגדוד 890. במלחמת יום הכיפורים פיקד על פלוגה בסיירת שקד שלחמה בחזית הדרומית.

במהלך השירות הצבאי הכיר רונצקי את אשתו רונית, ויחד איתה עבר תהליך של חזרה בתשובה. לאחר שחרורו מצה"ל פנה ללמוד בישיבת "מרכז הרב" ובמכון להכשרת מורים ליהדות, ולימים הפך לרב בישיבת "עטרת כוהנים" שברובע המוסלמי בירושלים. בשנות ה־80 הצטרפו בני הזוג לגרעין משפחות חוזרות בתשובה שהקימו את היישוב איתמר בשומרון. רונצקי שימש כרב היישוב, ובשנת 1998 הקים שם ישיבה שצמחה במהירות. במקביל המשיך להתקדם בסולם הדרגות כקצין מילואים.

בשנת 2006 הפתיע רונצקי את הציבור הדתי, ואת תלמידיו בפרט, כאשר הסכים להתמנות לרב הצבאי הראשי. בתפקיד הזה הוא הטביע את חותמו בתחום חיזוק הזהות היהודית בקרב החיילים, וספג על כך ביקורת רבה. במהלך מבצע עופרת יצוקה ליוו הרב הצבאי הראשי ואנשיו את הלוחמים בשטח, דבר שלא היה נהוג עד אז, ערכו תפילות לפני יציאה למבצעים, וחילקו לחיילים דפי מסרים. בשלב מסוים הורה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לרב רונצקי להפסיק להפיץ את מה שהוגדר "חוברות שיש בהן גוון פוליטי".

''לפעמים אנחנו פותחים ספר או דפי מקורות, אם זה שייך, אבל זה קורה מעט מאוד''. טנק חב''ד בדרמסאלה צילום: אופיר דוד

בשנת 2010 שוחרר רונצקי מצה"ל בשנית, ויצא עם רונית לטיול בשביל ישראל - חוויה שאולי מזכירה במעט את מה שהם עוברים בימים אלה בהודו. את יומן המסע מהשביל פרסם בעלון השבועי "עולם קטן". ב־2012 היה ממקימי מפלגת "הישראלים", יחד עם נפתלי בנט ואיילת שקד, וכעבור זמן קצר הצטרף יחד איתם לבית היהודי. בנט ושקד כבשו את הנהגת המפלגה, הוא כאמור הצליח פחות בשדה הפוליטי, כשניסה כעבור שנתיים להתברג לרשימה. לאחר מבצע "צוק איתן" עלה החשד כי רונצקי העביר לבנט מידע שקיבל מדרגי הפיקוד השונים בגזרת עזה, אך הוא עצמו הכחיש זאת מכול וכול.

את הנסיעה להודו, אומר הרב רונצקי, הוא החל לתכנן כבר לפני זמן רב. "אבל אז הקדימו את הבחירות, ולאחר שהגעתי בפריימריס למקום ריאלי לכאורה, הייתי משוכנע שאבחר לכנסת. התוכנית לנסוע להודו ירדה מהפרק; לחבר כנסת אין זמן למסע של שלושה חודשים. מיד אחרי תוצאות האמת הבנתי שכדאי לחזור לתוכנית המקורית, ולשמחתי הכול הסתדר".

ככה פתאום, תוך כמה שבועות, עוזבים הכול?
"זה היה לא פשוט, ונאלצנו לנטוש כמה מעגלים. יש לנו משפחה, שישה ילדים שגרים באיתמר בגללנו. בעוד חודש אנחנו מפסידים לידה אצל אחד מהם, ויש בעוד שבועיים בת־מצווה של נכדה ולא נהיה שם. המעגל השני הוא כמובן הישיבה, שבה יש לי מאתיים תלמידים".

גם כחבר כנסת, או כדמות מרכזית במפלגה, אפשר לשער שהיית פחות קשור לישיבה.
"אני פחות קשור מבעבר, אבל נמצא יום־יום בישיבה. במקביל, עד לאחרונה השתתפתי פעם בשבוע בישיבות הסיעה הארוכות של הבית היהודי. יש גם פרויקטים אחרים שאני נאלץ להמתין איתם בגלל הנסיעה להודו, כגון ליווי משפחות שכולות. מדובר במעגל אישי ואנושי, משפחות שזקוקות לעזרה, אבל אנחנו כרגע במשימה ואי אפשר לעשות גם וגם. יש פה רצף, בכל הפרויקטים שאני קשור אליהם. בכולם המטרה היא הקשר עם הישראלים".

מאז שנחת בהודו, אומר הרב רונצקי, הקשר הזה מתממש בכל רגע ורגע. "מבוקר עד לילה אני עם קבוצות ויחידים, ומתפתחות שיחות אישיות. אני עובר ממפגש לשיח, בבית שלנו או ברחוב הראשי בכפר. הישראלים נמצאים כאן בהמוניהם, במסעדות או סתם כך הולכים ומטיילים. מספר הדתיים, אגב, קטן מאוד, פחות מעשרה אחוזים.

"בשבתות מגיעים אלינו הכי הרבה. בליל שבת האחרון, שהיה השלישי שלנו כאן, לא הצלחנו להכניס את כולם באולם שיש בו מקום למאה איש. וכולם בישיבה מזרחית, על הרצפה, כי פה לא יושבים על כיסאות. היה מדהים".

ומה בתפריט? תפילה וסעודת שבת?
"סעודה יש, תפילה אין. כאמור, רובם חילונים. פעם אחת היה במקרה מניין, כי עברה כאן קבוצה של ישראלים בגילי פחות או יותר, שאת חלקם הכרתי מהשומרון. רוב הזמן אני מתפלל ביחידות".

זו הפעם הראשונה שלו בהודו, סביבה שבהחלט אינה טבעית בעבורו. "תבין", הוא אומר, "אני מדבר אתך ומסתכל במקביל על מקדש שעומד מולי. בכל ערב באות לשם נשים, שרות, רוקדות סביב פסל ומוחאות כפיים".

מה זכור לך במיוחד מהרגע הראשון בדרמאסלה?
"לא היה משהו של 'וואו'. אולי הופתעתי מהמוני הישראלים שיש פה, יותר ממה שחשבתי. אתה הולך כאן, בכפר קטנטן, ורואה שרוב החנויות והשירותים פונים לישראלים. אתה רואה שלטים בעברית - 'פלאפל דודו' על חנות הודית. יש פה כאלה שמדברים עברית מושלמת".

ארגון "לב יהודי", שהביא אותו להודו, מחזיק שם שני "בתים יהודיים", בצפון המדינה ובדרומה. לרוב מפעילה את הבית משפחה צעירה המגיעה לתקופה של חצי שנה – ומשפחת רונצקי היא יוצאת דופן הן בהיבט של הגיל והן באורך התקופה. כיום מחפש הארגון משפחות נוספות שיתנדבו להפעלת הבתים, שאינם פתוחים ברציפות אלא לסירוגין, בהתאם לעונת התיירות בכל אזור.

בבית חב"ד בדרמסאלה רונצקי לא ביקר בינתיים. "עברנו לידו. מטיילים שואלים אותי מה ההבדל בין חב"ד ל'לב יהודי', ואני אומר להם - ספרו לי אתם, הרי הייתם בשני המקומות".

ומה באמת ההבדל?
"אני למשל מתלבט גם עכשיו אם לפרסם רשימה של שיעורים בלוחות המודעות כמו שחב"ד עושים. זה פחות מדבר אליי. מה שכן מדבר אליי זה השיח, המפגש. השיח הוא לא רק מזג האוויר והטיול של הישראלים, אלא כל אחד ואחד לפי מה שמעניין אותו. לפעמים אנחנו פותחים ספר או דפי מקורות, אם זה שייך, אבל זה קורה מעט מאוד".

תשע שעות בגלל מעדר

אולי זה סודו של רונצקי: כמעט בכל מסגרת שהוא נמצא בה – על אזרחי או במדים, בארץ או בחו"ל - הוא הרבה פחות רב שמעביר שיעורים או מלמד, והרבה יותר כזה שמבקש לשבת אחד על אחד עם התלמידים, לנסות להגיע אליהם דרך השיחות. אולי זו שליחות אישית שהוא רואה לעצמו כמי שחזר בתשובה בצעירותו, ואולי זה פשוט טבעו. "גם בישיבה באיתמר אני יושב עם החבר'ה בחדרים. חשוב לי לשמוע אותם, לראות מה הם קוראים. אני נמצא איתם וזה חלק מהחיים", אמר בעבר בראיון למקור ראשון.

במסע הנוכחי שלו הוא אינו "חווה את הודו", אלא מתמקד במשימה שנטל על עצמו. "רוב הזמן אני נמצא כאן בבית, פוגש אנשים. פעם ביום אני מנסה לצאת לכביש הראשי, ללכת, לפגוש ישראלים. אשתי, שהיא אמנית, משתתפת בסדנאות של מדיטציה בציור. אני עודדתי אותה ללכת, לשמוע וללמוד את תורות המזרח, למצוא את השונה והשווה עם היהדות. הרי החכם לומד מכל אדם, לאו דווקא מיהודי".

לא קורץ לך בכלל לטייל בהודו?
"עשיתי מעין מסע אחד, של יום. זה היה די יוצא דופן. אני לא מטייל פה, לא מעניין אותי מסלולים. ממליצים לנו, אומרים לנו 'תטיילו, אחרת זה פספוס', אבל אני באתי כדי להיפגש עם ישראלים, בפרט צעירים לא־דתיים. הנה, עכשיו היה אצלנו זוג חמוד מקיבוץ רביבים, בני 24, שישבו אצלנו לשלוש שעות של שיחות עמוקות".

יש גם מפגשים עם דתיים, חבר'ה שהיו יכולים להיות תלמידים שלך בישיבה?
"כן, יש מפגשים מרתקים. פגשתי שניים שהגיעו להודו לכמה שנים, לומדים פה כל מיני תחומים. חבר'ה עמוקים. לכאורה זה פלא שהם באים להודו לכל כך הרבה זמן. אני זוכר משפט שאחד מהם אמר לי: 'בישיבה הרגשתי כאילו אני נמצא מול פסיכולוג. הייתי שם נורא לחוץ, מכונס בעצמי, לא שמח. הגעתי למצב כזה שאני חייב להשתחרר, להגיע לרגיעה, לצאת'".

''לחבר כנסת אין זמן למסע של שלושה חודשים. מיד אחרי תוצאות האמת הבנתי שכדאי לחזור לתוכנית המקורית''. הרב רונצקי בישיבת סיעה של ''הבית היהודי'' צילום: מרים צחי

ואתה יכול להבין אותו?
"כן. זה אישי מאוד. הרבנים שלו התנגדו לנסיעה כזו, מחשש שהוא ייפול רוחנית. אבל הוא אמר לי: 'פה אני שמח. יש לי שמחה גדולה, שחרור אמיתי. אני עצמי, אני יכול להתחבר לעצמי באופן יותר אמיתי מבארץ, השיחות הן חופשיות, אין לו"ז לחוץ כמו בישיבה'. חוסר המחויבות שיש פה, זה קוסם להם.

"כמובן, אותו בחור היה יכול לצאת ולצעוד בשביל ישראל, אבל זה משהו אחר לגמרי. כאן בהודו יש אטמוספירה מאוד רגועה. לא ממהרים לשום מקום, השעון הוא לא באמת שעון. כשאתה שואל בעל מקצוע 'מתי אתה מגיע מחר?', הוא אפילו לא מבין את השאלה. היה זוג שנסע ממקום למקום ולקח להם תשע שעות, הרבה יותר מהמתוכנן, מפני שהנהג ירד מהכביש הראשי לכפר והלך לקנות לעצמו מעדר. ככה זה עובד. הכול בנחת.

"אשתי רונית, ששוחחה עם אחד מהצעירים על הדברים שמושכים אותו למזרח, כתבה לו אחר כך: 'אף אחד לא שופט אותך. אתה יכול להיות מה שאתה'. האנשים שנמצאים פה מדברים אחרת מאשר בארץ, כי אנחנו נמצאים איתם במקום שבו הם מרגישים הכי טוב עם עצמם. אם כי אני אישית לא מרגיש את כל הסיפור הזה של החופש בהודו. אני חי לי פה עם הספרים ועם אשתי. אני גם לא זקוק לחופש שכולם מדברים עליו, הוא הפוך ממה שאני".

אז הנהירה ההמונית של ישראלים להודו היא ביטוי לצורך בשחרור?
"שלא יישמע פיוטי, חלק מהישראלים הגיעו לפה מתוך שוטטות כזאת. למה נוסעים? כי נוסעים, כי כולם נוסעים. יש גם כאלה. ויש סמים, המון סמים. גם פה זה אמנם לא חוקי, אבל יותר נפוץ מבארץ, והרבה יותר זול. ברור לי שיש כאן הרבה דברים שאני לא מודע אליהם, לא הכול מספרים לי".

הציעו לך לעשן משהו?
"לא, מה פתאום, אני מהחבר'ה הטובים של חיפה. אין לי מסקנות או תובנות עדיין לגבי הנושא הזה. אולי בסיומם של שלושת החודשים כאן אוכל לגבש דעה כוללת על הסמים. הרי יש בין המטיילים כאלה שזה עושה להם טוב. בינתיים אני מקשיב ושומע".

החינוך הוא הציר

"בוקר יום הזיכרון, עדיין תחת הרושם העז של ליל אמש, התכנסות של למעלה ממאה צעירים בשיר וניגון לזכרם של גיבורי העם שלנו שאינם עוד עמנו. גאיה מבנימינה הנחתה את הערב שהיה במרפסת הבית שלנו, ונוי, שהוא קצין צה"ל בחופשה, הפליא ביכולת נגינתו בגיטרה. היה משהו מאוד מיוחד בערב שכזה דווקא כאן, בכפר קטן בהרי צפון הודו. הגעגוע לחברים שנהרגו ולארץ האהובה שלנו, יחד עם החיבור המופלא של הישראליות היפה שיש בנו, עשו את הערב לכזה שלא יישכח במהרה"
(מתוך דף הפייסבוק של הרב אביחי רונצקי).

"הצד הלאומי־ציוני חסר אצל חלק גדול מהנוער שלנו, אבל דווקא פה ליל יום הזיכרון היה הכי משמעותי", מספר רונצקי. "עשינו דקת דומייה, והכנו מראש כמה אנשים שיספרו על חברים שנהרגו ושיבחרו שירים. יש פה מלא חבר'ה שמנגנים על המון כלים. לאחר מכן ביקשתי מהנוכחים שישתתפו, שיספרו. הם ישבו על הרצפה, דיברו ושרו. זה היה מאוד חזק, ה'ביחד' הזה. אתה רואה ישראלים מכל הסוגים מתחברים לכולם, דווקא בהודו.

"ביום העצמאות היה פחות מיוחד. לא היה לי בדיוק מה להגיד להם. ניסינו לעשות איזה דיון על מדינת ישראל ממרחקים, מהכפר הגלובלי, אבל לצערי לא היה בזה תוכן. בערבי ימי הזיכרון והשואה יש המון חיבור ישראלי, שותפות גורל – של עצב, של ייעוד, של העתיד שלנו. בישיבות, בערב יום העצמאות יש שיעורים ושיחות, לא רק סעודה. יש הרבה תוכן. לציבור לא דתי אין תוכן ביום העצמאות, יש בירות. אתה רואה הבדל עצום".

''הוא מוכשר מאוד, הוא מאוד ערכי ובעל מידות, ואני מקווה שיבין את החשיבות של החינוך''. בנט צילום: יוסי זליגר

מיד לאחר יום העצמאות הגיע רעש האדמה העצום שפקד את נפאל והודו. מיד עם צאת השבת מיהר הרב רונצקי לעדכן בעמוד הפייסבוק שלו: "אצלנו לא הורגשה כלל רעידת האדמה ואנו בריאים ושלמים. מתפללים לרפואת הפצועים ולמציאת קשר עם הנעדרים שישובו בשלום", כתב. בליל השבת האחרונה דיבר עם המטיילים על המצב הלא פשוט בנפאל. "דיברנו על סוגים שונים של קידוש השם של ישראלים בעולם, לפי ההתנהגות שלהם - לטוב או למוטב".

יש מצב שתאריכו את השהות בהודו מעבר לשלושה חודשים?
"עזוב את זה כרגע. זה התכנון הנוכחי, אבל החיים פתוחים. יש לי הרי מסגרת ישיבתית שאני עומד בראשה, ושלושה חודשים להיעדר ממנה זה הרבה זמן. אבל אין לדעת".

רונצקי מספר שהיה מנותק גם מהמשא ומתן הקשה של הבית היהודי מול הליכוד, אך הוא עדיין מצוי בפרטים הבסיסיים. יש לו מה להגיד על הדרישות שהציבה המפלגה הדתית־לאומית לקראת הקמת הממשלה החדשה. "לדעתי תיק החינוך הוא המרכזי והחשוב ביותר, הרבה יותר מאשר החוץ או הביטחון, ואפילו יותר מההתיישבות או הכלכלה", הוא אומר. "הרי אם בנט יצליח להנחיל 'ואהבת לרעך כמוך' בחברה הישראלית, זה הרבה יותר חיוני. הכלכלה אמנם חשובה, אבל חשוב יותר שתהיה אהבה גדולה בין האנשים. החינוך הוא הציר המרכזי שסביבו כל המעגלים".

אבל מלכתחילה בנט לא דרש את החינוך, אלא את החוץ או הביטחון.
"אני חושב שזה לא נכון. אני לא בארץ מאז הבחירות, אבל לדעתי זה היה התיק המרכזי כל הזמן והנושא המרכזי שעסקו בו".

מההיכרות שלך איתו, בנט יהיה שר חינוך טוב?
"בטח. הוא מוכשר מאוד, יש לו יכולות ניהוליות, וגם מבחינת הערכים - הוא מאוד ערכי ובעל מידות, ואני מקווה שיבין את החשיבות של החינוך".

על אחריותה העצומה של מערכת החינוך כתב הרב רונצקי לפני ימים אחדים בעמוד הפייסבוק שלו, שהפך למעין בלוג אישי שאליו הוא שופך את מחשבותיו וחוויותיו. "הקושיה הגדולה היא - מדוע צריך לבוא עד הודו הרחוקה ולא להכיר מכמני היהדות בארץ שלנו?" תהה שם. "לדעתי מוטלת על מערכת החינוך משימה שהיא ראשונה בחשיבותה - להעצים את תוכני הזהות היהודית בבתי הספר. אלו תוכני הליבה האמיתיים שלנו, וחיזוקם יביא לחוסן ביתר הנושאים הלאומיים – בביטחון, כלכלה וחברה".

העצמת הזהות היהודית היא משימה שרונצקי נטל על עצמו בדרך נוספת. לפני כשנתיים מונה על ידי בנט לעמוד בראש "מנהלת זהות יהודית" במשרד לשירותי דת, והוא צופה כי המנהלת הזו רק תלך ותגדל. "אנחנו צפויים להגיע ל־250 אלף צעירים בשנה. אני מקווה שגם אם משרד הדתות לא יהיה עכשיו בידי הבית היהודי, המנהלת תעבור למשרד החינוך. כך היא אפילו יפרח יותר, ויהיו לה יותר תקציבים".

יש לך זמן לחשוב על פוליטיקה, או שזה רחוק ממך?
"זה רחוק מאוד, פיזית ומנטלית, אבל המחשבות הולכות איתי ממקום למקום, ואני מקיים שיחות טלפון עם אנשים פוליטיים בארץ. זה חלק מהעיסוק שלי עם החברה הישראלית. פוליטיקה היא חלק ממני, הרי הייתי חבר במפלגת הבית היהודי במשך שנתיים. מצד שני, אין פה עיתונים או רדיו ואינטרנט זמינים. אני לא מצוי בפרטי הדברים, וטוב לי עם זה".

"היית" חבר מפלגה? זה אומר שאתה כבר לא?
"אני לא עוסק בזה כרגע. כשאחזור, נבחן את המעגל הפוליטי מחדש. או שנשוב אליו או שלא. אני מקווה שאחזור עם שלושה חודשים של תובנות לחיים. פה בהודו אני יכול להתבונן בשקט על החיים בכללותם וגם על המעגל הזה, ולהבין מה עליי לעשות. אין תובנות כרגע, זו בחינה שאני עושה מכאן".

יכול להיות שבעקבות השליחות הזו תרצה בכלל ללכת לכיוון אחר בחייך? אולי פרויקט חדש?
"הכול יכול לקרות. אני אמור לחזור לאותו המקום - ליישוב ולישיבה וכולי - אבל החיים דינמיים. אני מנותק מהיומיום של הארץ, וזה משפיע".

אז אולי אתה דווקא דומה לצעירים הישראלים שמחפשים את עצמם במזרח.
הוא צוחק. "בהחלט, הגעתי גם כדי למצוא מקום בשלב זה של החיים שלי להתבונן עליהם. באתי לשמוע, להקשיב ולהתבונן, ללמוד מעולמם של אחרים שנמצאים פה. באתי לקבל".