ראשי » יהדות » מגזין

מסיבת יום ירושלים שכל ראש ממשלה רוצה לפקוד

נתניהו הקפיד להגיע גם כשלא שמחו לראותו, רבין הקפיד להיעדר, ויצמן הביך את הרבנים וקצב הביך את עצמו: התייצבות הפוליטיקאים לעצרת יום ירושלים בישיבת מרכז הרב הפכה למדד ליחסיהם עם הציונות הדתית

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שלי שם. זה היה ביום ירושלים של שנת תש"ן, 1990. עמדתי, נער בן 15, על מסגרות הברזל של חלונות בית המדרש, כדי לראות ולשמוע את הדוברים שעלו לבמה החגיגית ליד ארון הקודש. שורת רבנים חשובים ישבו על הבמה, אבל עם כל הכבוד להם, רגע השיא של הערב הגיע ללא ספק עם כניסתו של יצחק שמיר.

עוד כותרות ב-nrg:
- יהודים, המחלוקות בינינו הן תולדה של פחדים
- הפטור מהנגשת בי"ס לנכים נתפס כסחטנות דתית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ממקום עומדי יכולתי לראות רק שתי שורות של בחורי ישיבה קופצים בהתלהבות לקול שירת להקת הרבנות הצבאית. בתווך - כך היה ברור למרות שלא ניתן היה לראות - עבר ראש הממשלה נמוך הקומה בדרכו לבמה. שמיר זכה לכבוד מלכים מהמרכזניקים, או שמא נכון יותר לומר: לכבוד הממלכתיות. השתתפותו בעצרת החגיגית העניקה לה חותמת של אירוע כמעט רשמי מטעם מדינת ישראל.

ראשי ממשלה, נשיאים, שרים ורמטכ"לים השתתפו לאורך השנים בעצרת ההודיה השנתית של ישיבת "מרכז הרב" ביום ירושלים. זלמן שז"ר, מוטה גור, משה דיין, יצחק נבון, עזר ויצמן, אהוד ברק ורבים אחרים ישבו על הבמה החגיגית בהיכל, נשאו נאומים וזכו למחיאות כפיים סוערות ממאות בחורי הישיבות שהצטופפו באולם ומחוצה לו.

נוכחותם באירוע של "אם הישיבות הציוניות" התפרשה על ידי רבים בציבור הסרוג כהבעת תמיכה בתפיסה האידיאולוגית הרואה בשחרור ירושלים התקדמות בתהליך הגאולה. יש שביקשו לראות בכך גם הזדהות מסוימת עם מפעל ההתיישבות ביש"ע, שיצא לדרכו מבית המדרש הזה.

לא רק נוכחותם של פוליטיקאים או אישי צבא מסוימים בחגיגות קיבלה פרשנות סמלית, אלא גם היעדרותם של אחרים. כך למשל, אף שלאורך השנים התארחו בעצרת לא מעט אנשי שמאל, ראשי ממשלה הגיעו לשם מהימין בלבד, ורק שניים – יצחק שמיר ובנימין נתניהו. אחרים נמנעו מכך כשאחזו בתפקיד הרם, אף שבשנים קודמות נהגו לפקוד את האירוע.

"ההיסטוריה התגלגלה בצורה כזאת שיש כאלו שלא הגיעו", אומר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב כיום. "המגמה שלנו הייתה להביא את כולם, מתוך גישה שאומרת שתמיד עדיף לקרב ולא לרחק. היו אלינו פניות של כל מיני גופים שאמרו על אישיות מסוימת 'הוא עושה כך וכך, לא יכול להיות שתזמינו אותו', אבל המציאות הוכיחה שקירוב מועיל יותר מריחוק".

לא רק שיקולים פוליטיים מרכיבים את סיפורה של העצרת בישיבת מרכז הרב, שהפכה לחלק מרכזי בלו"ז הציבורי של יום ירושלים לאורך כמעט יובל. החיבור בין שחרור העיר לבין "הישיבה המרכזית העולמית" שייסד הראי"ה קוק, נולד שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות של שנת 1967. הישיבה קיימה כהרגלה סעודת מצווה לרגל החג, וראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק נשא כהרגלו את הנאום המרכזי - אך באופן מפתיע סיפר על תחושותיו האמביוולנטיות ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה. "לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה", אמר.

"לא יכולתי להשלים עם אותה בשורה נוראה כי אכן נתקיים דבר השם בנבואה בתרי עשר 'ואת ארצי חילקו'". ואז החל ראש הישיבה לזעוק, במילים שהתפרשו בדיעבד כמעין נבואה: "איפה חברון שלנו? – האנחנו שוכחים את זה? והיכן שכם שלנו ויריחו שלנו, איה? הנשכחן?"
[bigpic]
שלושה שבועות לאחר קריאות השבר של הרב צבי יהודה פרצה מלחמת ששת הימים. שכם, חברון ויריחו שעליהן זעק הרב שוחררו, וירושלים אוחדה מחדש. הרב צבי יהודה והרב דוד כהן ("הנזיר") היו מראשוני המבקרים בכותל המערבי. השניים הגיעו לשם בג'יפ ירדני שעות לאחר שחרור העיר העתיקה, והתפללו יחד עם הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, תפילת מנחה חגיגית עם הלל.

ההתרגשות במרכז הרב הייתה בשיאה. הרב חיים שטיינר, כיום מרבני הישיבה ובאותם ימים תלמיד מן השורה, נסע עם חבריו הרב צפניה דרורי והרב יעקב פילבר לחגוג בביתו של הרב צבי יהודה, עם חזרתו מהכותל המערבי. "הייתה שם שמחה וששון", נזכר הרב שטיינר. "השכנים קצת התפלאו שאנחנו שרים כי עוד לא נגמרה המלחמה, אבל התרוממות הרוח הייתה עצומה. בנסיעה דפקנו בהתלהבות על הדלתות של הרכב ושרנו".

חודש בדיוק לאחר שחרור ירושלים, עם חזרתם של הלוחמים משדה הקרב, קיימה הישיבה ערב הודיה בבניין הישן שלה ברחוב הרב קוק בירושלים. לאירוע הגיעו הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, חברי כנסת, מבקר המדינה, שופטים, חתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון, וגם נשיא המדינה זלמן שז"ר, שהיה מיודד עם הרב הנזיר.

בין הנואמים המרכזיים בעצרת, מלבד הרב צבי יהודה, היה אחד מתלמידי הישיבה שהשתתפו בשחרור העיר העתיקה, בחור צעיר בשם חנן פורת. העיתונאי חגי הוברמן מספר בביוגרפיה שכתב על פורת ז"ל כי עגנון ושז"ר הקשיבו לו מוקסמים. כשסיים הצעיר את דבריו, נשק לו הנשיא על מצחו.

הצלחתו של האירוע בירושלים הביאה את אנשי מרכז הרב לקיים עצרות הודיה נוספות ברחבי הארץ. "בכל אירוע כזה דיברו רבנים וגם מישהו שלחם בששת הימים", מספר הרב יוחנן פריד, שהיה אז תלמיד בישיבה. לאירועים הללו הוא מייחס מטרה נוספת, מלבד הודיה על הניצחון: "זו הייתה התחלה של מסע הסברה נגד החזרת שטחים".

כחצי שנה לאחר המלחמה החליטה מועצת הרבנות הראשית לקבוע את כ"ח באייר כיום הודיה על הנסים שאירעו במלחמה ועל שחרור ירושלים. עוד באותה שנה מיסדו הממשלה והכנסת את המועד הזה כיום חגה של העיר.  בעבור הרב צבי יהודה קוק הייתה לתאריך משמעות נוספת: כ"ח באייר היה גם יום עלייתו של אביו, הראי"ה קוק, לארץ ישראל.

לקראת "יום ירושלים" הראשון החלו לתכנן בישיבת מרכז הרב את החגיגות שיהפכו למסורת, כשהמטרה הראשונית הייתה ליצור עצרת ממלכתית וציבורית שישתתף בה לא רק קהל דתי. הרב פריד מספר שהוא והרב שטיינר נשלחו על ידי ראש הישיבה לקיים שיחות בנושא עם שורה ארוכה של אנשי ציבור.

"יגאל אלון ז"ל, שהיה אז שר בממשלה, אמר לי שלא נצליח להפוך את היום הזה לחג לאומי. אנחנו מצדנו ניסינו שלעצרת בישיבה יגיעו לא רק דוברים מכובדים, אלא גם ציבור מגוון. לצערי, בפועל לא הגיעו לשם חניכי השומר הצעיר או חניכי התנועה המאוחדת, ובכלל, אנשים לא־דתיים לא הגיעו. גם השתתפותו של הרב בצלאל ז'ולטי - רבה של ירושלים, שהיה חרדי - לא הביאה את הציבור החרדי. החגיגה הייתה של הציבור הדתי־לאומי בלבד, והייתה תחושה של החמצה".

בשנים הראשונות התקיימה העצרת בשעות אחר הצהריים של יום ירושלים עצמו, לאחר שהרב צבי יהודה היה חוזר מתפילת מנחה בכותל המערבי. "כולם היו יושבים ומחכים, ובבית המדרש לא היו אז מזגנים", מספר הרב שמואל שפירא, שאביו הרב אברהם שפירא ז"ל היה בעבר מראשי הישיבה. "אני זוכר את מנחם בגין יושב באצילותו ומחכה זמן רב. הרב צבי יהודה הגיע, האריך בדבריו כדרכו, וכשהגיע תורו של בגין לדבר הוא הסתפק בברכה מאוד קצרה. אני זוכר גם שאלוף פיקוד המרכז יונה אפרת הקדים לבוא וישב עם הבחורים לאכול ארוחת ערב של לבן ואטריות".

בסיומה של העצרת היו המשתתפים יוצאים בריקודים לכותל המערבי. בארבע השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים הנחה את החגיגות הרב יוחנן פריד, ובהמשך נשא בתפקיד הרב עוזי קלכהיים זצ"ל. לאחר פטירתו של הרב קלכהיים, לפני כעשרים שנה, החליף אותו הרב איתן אייזמן, שמנחה את הכינוס החגיגי עד היום. במהלך השנים הוקדמה העצרת בישיבה לליל החג, לאחר שיהודה חזני ז"ל, שלמד ולימד במרכז הרב, ייסד את אירוע ה"ריקודגלים" ביום ירושלים עצמו.
[bigpic]
האח"מים שהשתתפו בחגיגות בשנים הראשונות היו בעיקר אנשי צבא, שבימים ההם נהנו מפופולריות עצומה בחברה הישראלית. גם שר הביטחון משה דיין, שהיה אז בשיא תהילתו, ומשחרר ירושלים מוטה גור, הגיעו לבית המדרש של מרכז הרב. לשניים היו קשרי ידידות אישיים עם הרב צבי יהודה, וגור אף הכיר את חנן פורת ותלמידים נוספים שהיו בין פקודיו בקרבות לשחרור ירושלים.

גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשדיין הפך לאחד האנשים הפחות אהודים במדינת ישראל, שמר לו הרב צבי יהודה אמונים ודאג להזמינו לעצרת יום ירושלים של שנת 1974. המחאה הציבורית בעקבות המלחמה הייתה אז בשיאה, ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה מתפקידה, ועל דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבותיה של ממשלת המעבר.

באותה עצרת דיבר שר הביטחון על יעקב אבינו שנפצע במלחמה ולמחרת זרחה לו השמש, והביע תקווה שלמרות המכות שספגה המדינה במלחמת יום הכיפורים, היא תמהר להתאושש. בספר "משמיע ישועה" מספר הרב ראובן הילר שהרב צבי יהודה חיבק את דיין ואמר: "עוד נזכה להקמת ממשלה יחד עם ר' מוישל'ה שלנו". כשלוש שנים מאוחר יותר צירף מנחם בגין את דיין לממשלה שהקים, ותחזיתו של הרב צבי יהודה התממשה.

מי שלא הגיע לעצרות בישיבה היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יצחק רבין. גם כראש ממשלה הוא נמנע מהשתתפות באירוע השנתי. אייזמן סבור שהדבר נבע מאישיותו: "האירועים האלו לא התאימו לרבין. הוא היה הרבה יותר צנוע והרבה יותר ביישן מאחרים. היה לו קשר עם רבני הישיבה לאורך השנים, אבל לא התאימה לו הופעה בתוך הישיבה".

שטיינר מציג את הקשר בין רבין למרכז הרב באור פחות חיובי. "בתקופתו של הרב צבי יהודה זה לא היה חריג שראשי הממשלה היו באים אליו מדי פעם. בגין היה נפגש איתו הרבה, וגם עם פרס הוא שידר לא רע. אבל רבין אף פעם לא היה אצלו. איתו זה לא הלך".

היעדרותו של רבין מהעצרת של 1974, זמן קצר לאחר שנבחר על ידי מפלגתו לרשת את גולדה, לא הייתה מאוד מפתיעה. באותם ימים הכריז רבין שלא יהיה אכפת לו לבקר בגוש עציון עם אשרת תייר, והרב צבי יהודה הגיב על כך בחריפות. "יידע נא מי שאמר דברים כאלה, כי לעם ישראל אכפת ואכפת. על גופותינו יחלקו את ארץ ישראל", אמר ראש הישיבה ביום העצמאות של אותה שנה.

בישיבה מספרים שהזמנות לאירוע החגיגי נשלחו מדי שנה לנשיא, לראש הממשלה ולרמטכ"ל. רק שני נשיאים נמנעו מלבוא לעצרת - אפרים קציר ושמעון פרס, שלא הגיע לשם גם בשנותיו כראש ממשלה. השתתפותו של הנשיא עזר ויצמן באירוע זכורה כמשעשעת במיוחד, ויש שיאמרו מביכה. היה זה בשנת 1993, פחות משבוע לאחר שוויצמן נכנס לתפקידו. בישיבה לא ידעו עד הרגע האחרון אם יספיק להגיע לעצרת, מכיוון שבאותו יום הוא נכח במשחק גמר גביע המדינה בכדורגל. בדרך חזרה מהמשחק, לאחר שהגביע הוענק למכבי חיפה, הפציר מנכ"ל בית הנשיא אריה שומר בוויצמן להיכנס לכמה דקות למרכז הרב. הנשיא הסכים.

בתחילת דבריו שם הוא מצא לנכון לשתף את כבודת הרבנים בחוויותיו מהמגרש, ודיווח שהיה משחק מצוין. לאחר מכן אמר שמכיוון שלא הכין נאום ואינו יודע לדרוש בפני בחורי ישיבות, הוא יסתפק ברעיון קצר על הפטרת בר־המצווה שלו, שאותה קרא בשבת חנוכה. "הנביא אומר שם: לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר השם", דרש הנשיא ויצמן. "ואני אומר לכם: הדרך לנצח היא גם בחיל, גם בכוח וגם ברוח".

למחרת פגש הנשיא את מנהיג המפד"ל זבולון המר, ואמר לו בהתרגשות כי התרשם מאוד מהאהבה של רבני הישיבה ותלמידיה למדינת ישראל. הרב יעקב שפירא מספר שבשנה לאחר מכן לא נענה ויצמן להזמנה ואמר, ספק בצחוק ספק ברצינות, שיש לו רק דבר תורה אחד שמתאים לאירוע - ואותו הוא כבר אמר בשנה שעברה.

גם הנשיא משה קצב רשם רגעים מביכים ביום ירושלים בישיבה. כשהגיע תורו לשאת דברים, הוא שלף בטעות את הדפים הלא־נכונים – נאום שהוכן כנראה לטקס הממלכתי בגבעת התחמושת. קצב דיבר על ירושלים כעיר המקודשת לשלוש הדתות, וחלק מהנוכחים באולם נעו באי נוחות על כיסאותיהם.

ב־15 השנים הראשונות לקיומה של העצרת הקפידו המנחים כי הנאום המרכזי, זה של ראש הישיבה, ייאמר בנוכחותה של האישיות הציבורית הבכירה שהגיעה למקום. "הרב צבי יהודה תמיד הדגיש בנאומים שלו שאנחנו לא נמצאים ביהודה ושומרון ובגולן מסיבות ביטחוניות; אנחנו נמצאים שם כי זו נחלת אבותינו", אומר תלמידו הרב שטיינר. "הרב עמד על כך שגם חצי האי סיני שייך לארץ ישראל, וגער במנחם בגין על שהוא עומד לסגת מהשטח הזה".

בשנת 1982 נפטר הרב צבי יהודה, ואת מקומו בראשות הישיבה ירשו הרב שאול ישראלי והרב אברהם שפירא. הרב ישראלי היה זה שנשא מאז בכל שנה את הנאום המרכזי ביום ירושלים, והביא לציבור את דבר הישיבה תוך שהוא מתייחס בדבריו לאירועי השעה. כך עשה גם בשנת 1990, בימים שבהם ראש הממשלה יצחק שמיר היה עסוק בהרכבת ממשלת ימין, לאחר ש"התרגיל המסריח" שרקחו פרס ודרעי הפיל את ממשלת האחדות.

הרב ישראלי עודד את שמיר, שכאמור נכח בעצרת, ואיחל לו הצלחה. "יותר מאשר דיבורים שלי", אמר, "יכול לשמש לכבוד ראש הממשלה עידוד מחיאות הכפיים, ההתעוררות המכובדת של הציבור הקדוש הזה, אשר נמצא כאן בהיכל התורה. לעודד אותו בשעה הקשה ביותר, שעת המבחן אשר הקב"ה הזמין לו כדי לנווט את הספינה של כנסת ישראל".

שנה לאחר מכן הגיע שמיר שוב לעצרת, וגם הפעם בתקופה סוערת, כאשר היה נתון ללחצים מצד המעצמות להשתתף בוועידה בינלאומית לקידום הסכם מדיני בין ישראל לפלשתינים. הרב ישראלי קרא לו שלא להיכנע לשרי החוץ של רוסיה וארה"ב. "אל תפחד, אדוני ראש הממשלה, לא מבסמרטניך ולא מבייקר, לא ממעצמה זו ולא ממעצמה אחרת", אמר ראש הישיבה.

"יצחק שמיר מאוד אהב לבוא לכאן", מספר הרב יעקב שפירא. "הוא אהב לשמוע את הנאומים של הרב ישראלי, וגם את השיר 'שומר ישראל' שביצעה פה מקהלת הרבנות הצבאית".

העצרת האחרונה שבה נכח ראש הממשלה שמיר הייתה בשנת 1992. פחות מחודש לאחר מכן הפסיד הליכוד את השלטון, ובישראל הוקמה ממשלת שמאל בראשות יצחק רבין. בקיץ 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, והמתח בין הציבור הדתי־לאומי לבין הממשלה והעומד בראשה הלך והחריף. יום ירושלים של שנת 1994 צוין בצל פינוי כוחות צה"ל מיריחו ומרצועת עזה, במסגרת השלב הראשון של ההסכם עם הפלשתינים.

הרב יעקב שפירא מספר שבעקבות המתח מול המתנחלים, היו שיעצו לראש הממשלה רבין לאסור על השתתפותו של הרמטכ"ל אהוד ברק בעצרת במרכז הרב. מי ששכנע את רבין בסופו של דבר שלא לעשות זאת היה יועצו לענייני טרור, תת־אלוף יגאל פרסלר. הקצין הבכיר חובש הכיפה אמר לרבין שהרמטכ"ל מייצג את כלל הציבור, ואי אפשר לאסור עליו לבוא לישיבה.

ברק זכה לקבלת פנים חמה כשהגיע למרכז הרב יחד עם הרב דב ביגון - ראש "מכון מאיר" וחבר ילדותו של הרמטכ"ל מקיבוץ משמר־השרון. גלי האהדה כלפיו נבעו גם מהעובדה שבאותו בוקר הודיע הרמטכ"ל על החלטתו למנות את בוגר הישיבה אפי איתם למפקד אוגדה ולהעלות אותו לדרגת תת־אלוף, בניגוד להמלצת הפרקליט הצבאי הראשי.

ובכל זאת, היה משהו שונה באווירה באותה עצרת. הרב ישראלי חרג מהרגלו והשמיע בנוכחותו של האורח הבכיר רק נאום קצר, שבו איחל לו כי יידע לשמור על שלמות העם והארץ. לאחר צאתו של ברק מהאולם נשא ראש הישיבה את נאומו המרכזי. הוא תקף במילים קשות את ממשלת ישראל בשל ויתוריה המדיניים, וסיפר לקהל שהשנה תלה סרט שחור על דגל ישראל. "לא הורדתי את הדגל, כי זהו דגל המדינה", אמר, "אבל אנחנו צריכים לדעת כי יש כאן סימני אבל, יש כאן סימני ייאוש". בעבור הרב ישראלי, שנפטר בשנה לאחר מכן, היה זה הנאום האחרון בעצרות יום ירושלים בישיבה.

המתח בין ממשלת השמאל לציבור הדתי־לאומי הביא לכך שהאישיות הפוליטית הבכירה בעצרות יום ירושלים של אותן שנים היה ראש העירייה של הבירה, אהוד אולמרט. אולמרט דאז היה נץ מדיני, ומדי שנה נשא בישיבת מרכז הרב נאום חוצב להבות נגד חלוקת ירושלים ונגד ויתורים מדיניים.

בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו בבחירות, והעצרת בישיבה שוב התכבדה בנוכחותו של ראש ממשלה. גם בקדנציה השנייה והשלישית שלו דאג נתניהו להגיע מדי שנה לחגיגות יום ירושלים במרכז הרב. הוא נעדר רק שנה אחת, בגלל ביקור רשמי בבייג'ינג. "ראש הממשלה העדיף אז את חומות סין על חומות ירושלים", אומר בחיוך הרב יעקב שפירא.

גם בתקופת נתניהו התעוררה לעתים מתיחות סביב נוכחותו באירוע. בשנת 2009 צוין יום ירושלים כחודש וחצי לאחר שנתניהו הקים ממשלה עם מפלגת העבודה והשאיר את האיחוד הלאומי באופוזיציה. אם לא די בכך, יום אחד לפני העצרת פונה מאחז בחבל בנימין. בכלי התקשורת פורסם שהרב דב ליאור והרב זלמן מלמד, מרבני "תקומה", הציבו אולטימטום להנהלת הישיבה ואיימו לבטל את השתתפותם באירוע אם ראש הממשלה ייקח בו חלק. בישיבה טוענים עד היום שמעולם לא הוצג איום כזה, לא במכתב ולא בדרך אחרת. בפועל, נתניהו הגיע לעצרת, הרב ליאור נעדר ממנה, והרב מלמד הגיע, אך לא נשא דברים. 

ראשי הממשלה שכיהנו בין הקדנציות של נתניהו הדירו רגליהם מחגיגות יום ירושלים של מרכז הרב. ברק לא חזר לשם על אזרחי, ויורשו אריאל שרון נמנע מהשתתפות באירוע כראש ממשלה עוד לפני שהכריז על עקירת גוש קטיף. גם אהוד אולמרט – שעוד בשנת 2002, כראש עיר, הכריז בעצרת שהמלחמה מול הפלשתינים איננה "על התנחלות זו או אחרת, כפי שיש המנסים לומר. המלחמה הייתה תמיד, לאורך כל הדרך, על מקום אחד: על ירושלים" - לא שב לשם כדי לשחזר את נאומיו הנלהבים. במרכז הרב לא ציפו שיבוא.

בישיבה לא יודעים, או אולי לא מעוניינים, להסביר את היעדרותם של מנהיגים מסוימים מהעצרת. "אני לא חושב שהייתה פניה רשמית של מישהו שרצה להגיע ונענה בשלילה", אומר הרב יעקב שפירא. "לו יצויר שהיה אדם שאנחנו יודעים שאם הוא יגיע תהיה חס וחלילה תקלה ולא יכבדו אותו, במקרה כזה באמת לא שייך להביא אותו. אבל אני לא יודע אם היה דבר כזה במציאות".

אחיו, הרב שמואל שפירא, מנסה למצוא מכנה משותף לראשי הממשלה שלא נכחו בעצרת: "מפא"יניקים לא היו כאן", הוא אומר, ומתכוון לרבין, לפרס וכנראה גם לשרון. הרב אייזמן סבור שהיעדרות כזו לא בהכרח שיקפה את מידת הקשר עם הישיבה ועם הציונות הדתית, אלא נבעה יותר מהאופי של האירוע. "אין לי הסבר למה שרון לא הגיע בשנים שלפני ההתנתקות. אולי לא התאימו לו כל הטקסים האלה. בתקופת המאבק בהתנתקות ודאי שלא היה שייך שיגיע, אבל לפני כן היו לו קשרים אישיים עם רבים מאיתנו.

"גם לבגין היה קשר אישי מאוד טוב עם הרב צבי יהודה, והוא לא הגיע לעצרת כראש ממשלה. הרמטכ"לים שבאו ביום ירושלים רצו לחזק את הקשר עם עולם הישיבות, וחלקם גם הכירו את האנשים שלחמו. הרב צבי יהודה מצדו רצה לחזק את הנושא הצבאי והריבוני של מדינת ישראל, ולכן הוא קירב את אנשי הצבא".

גם השנה מצפים ב'מרכז הרב' להשתתפות מכובדת של ראשי המדינה בעצרת החגיגית. כדי למנוע חילול שבת היא תתקיים הפעם במוצאי יום ירושלים, ולא בליל החג, שחל במוצאי שבת. בגזרת הרבנים יתכבד האירוע בנוכחות הרב הראשי החדש של ירושלים, הרב אריה שטרן, בוגר הישיבה ומרבניה. בגזרת הפוליטיקאים, עם ראש ממשלה ליכודניק, נשיא ליכודניק וממשלת ימין, לא יהיה קשה למלא את שורת האח"מים על הבמה.

נכון לכתיבת שורות אלו, הן נתניהו והן ריבלין אישרו את השתתפותם. זו עשויה להיות הפעם הראשונה שבה נוכחים בעצרת גם ראש ממשלה וגם נשיא, ועם זאת, ספק רב אם נתניהו וריבלין יישבו על הבמה זה לצד זה.
למודי ניסיון, בישיבת מרכז הרב משאירים את כל האופציות פתוחות. בהזמנה לאירוע נקטו המארגנים נוסח לא מחייב, וכתבו שהעצרת תהיה "במעמד רבנים ראשיים, שרים, ראשי ישיבות, ח"כים ואישי ציבור". כולם כאמור מוזמנים, ההגעה נתונה להחלטתם. 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...