"אחרי 40 שנה אני באמת עצמי": מכומר ליהודי

אחרי שש שנות לימודי כמורה בברצלונה הבין ברוך גרסיה שלא מצא את התשובות שחיפש בנצרות, והחליט לפנות ליהדות. גרסיה: "המטרה שלי הייתה להיות חלק מעם ישראל, והיום אני חלק ממנו"

ברוך גרסיה (44) תכנן בכלל להיות כומר. הוא למד במשך שש שנים בברצלונה לקראת הכשרה והסמכה, אך במהלך הלימודים, שכללו לימודי מוסר, תנ"ך ועברית, גילה גרסיה כי הוא לא מקבל את כל התשובות שביקש למצוא. שנים לאחר מכן, ואחרי הרבה מאוד בקשות ותחינות, הפך גרסיה לאחד מבני העם הנבחר, עלה לישראל והתחתן בשנה האחרונה עם בחירת לבו, עולה מאורוגוואי.

עוד כותרות ב-nrg:
- 'הרצוג': האשכנזי הנלעג הוא כוכב הבורקס החדש
- "יהודי בקהיר": מכות לכתב שחיפש בית כנסת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"למדתי באוניברסיטה הנדסת תקשורת ואף עבדתי בתחום קצת, אך בעקבות שאלות שהיו לי על העולם החלטתי להירשם ללימודי כמורה", הוא סיפר. "מדובר בשש שנים שכוללות לימודים אוניברסיטאיים של פילוסופיה ותיאולוגיה".

''היו לי הרבה שאלות''. ברוך גרסיה צילום: מרים צחי

מגיל 21 תכנן גרסיה להיות כומר, אך לאחר כמה שנות לימודים הבין שזה לא לגמרי מה שציפה. "לא נולדתי במשפחה נוצרית. ההורים שלי, וסבא וסבתא מתנגדים הנצרות - נגד כל דת בעצם. כשהייתי ילד למדתי שאסור ללכת למוסדות דת", הוא אמר. "כשהייתי קטן, כבר בגיל ארבע, היו לי הרבה שאלות. ההורים שלי, שניהם חירשים, סיפרו לי על השואה. הם ראו שקשה לי לתקשר איתם ועם העובדה שיש לי הורים חירשים, ואמרו: 'אנחנו יודעים שקשה לך שההורים לא שומעים, אבל לאנשים כמונו היה קשה יותר בגרמניה'. הם סיפרו לי כי חירשים ועיוורים נהרגו בשואה בעקבות נכותם. הם גם הסבירו לי ש'זה כלום, במיוחד לעומת מה שקרה ליהודים בשואה'.

"היו לי הרבה שאלות", הוסיף גרסיה, "התחלתי לקרוא כל מיני ספרים, הייתי צריך תשובות. עם השנים חשבתי שאולי בנצרות יהיו תשובות לכל השאלות שלי. התחלתי ללכת לכנסייה, ובמקביל התחלתי ללמוד פילוסופיה ותיאולוגיה - וזה עבד הפוך. התחלתי לחשוב שאולי היהדות היא התשובה לשאלות שלי. עבדתי בבנק בברצלונה, והייתה שם מישהי שהייתה גיורת וסיפרה לי שאפשר להתגייר. התחלתי ללכת לקהילה בברצלונה, ופגשתי את הרב שם. למדנו יחד 'כוזרי', הלכה, התפללתי, שנתיים ביליתי שם כאדם שאינו יהודי".

"לא היה שם היגיון"

גרסיה אמר כי בשנה השלישית ללימודי הכמורה הבין ש"זה לא ילך". רוב חבריו ללימודים, הוא סיפר, לא המשיכו לעסוק בנצרות. רק 10 אחוז מהם החליט באמת להקדיש חייהם לדת וסיימו את הלימודים.

איך הבנת שלא תרצה להיות כומר?
"לא היה שם בכלל היגיון. זה לא היה הגיוני. מבחינתם, האמונה הייתה שצריך לציית. הצד החיובי הוא שלמדתי גם קצת עברית שם במשך שלוש שנים. הרי כל מי שלומד לקראת כמורה יכול לבחור התמחות. אני בחרתי תנ"ך, ולכן חייבים ללמוד עברית, ומובן שגם לטינית ויוונית".

איך קיבלו אדם לא יהודי בקהילה?

"היה לי קשה. הקהילות בספרד סגורות: מי שלא יהודי - לא יהיה חלק מהן. המזל שלי הוא שיש כל מיני גרים בקהילה בברצלונה, כך שזה עזר לי. כשהייתי בקהילה רציתי להתגייר וללמוד בישראל. הבעיה היא שכדי להתחיל ללמוד ב'מכון מאיר' צריך להביא מכתב מהרב שלך בחו"ל. באותו הזמן הקהילה אסרה לתת מכתבים לקראת גיור. רק כאלה שרצו להתחתן עם יהודים קיבלו מכתבים כאלה. מבחינתם זה לא רציני אם זה לא לקראת חתונה". גרסיה לא התייאש. "הלכתי עוד פעם ועוד פעם, והתשובה הייתה 'לא'", הוא נזכר. "רק אחרי המון בקשות, פניות ופגישות קיבלתי את המכתב המיוחל. הגעתי לארץ ללמוד ב'מכון מאיר', ושם שהיתי שנתיים, ואז הייתי גם מדריך במחלקה לדוברי ספרדית".

בחודש יולי האחרון הוא התחתן, וכיום הוא מתגורר ביישוב גבעת-זאב ועובד בספרייה הלאומית. "התגיירתי ועשיתי ברית מילה לפני שנתיים. אשתי נולדה באורוגוואי, אבל המשפחה שלה הם צאצאים של יהודים מתורכיה. אבא שלה הוא יהודי, ואמה התגיירה בגיור שלא מוכר בישראל", הוא אמר.

אתה מרוצה?
"בוודאי. אחרי ארבעים שנה אני באמת עצמי. זו דרך ארוכה מאוד, ובוודאי שאני שמח. המטרה שלי הייתה להיות חלק מעם ישראל, והיום אני חלק ממנו".

יו"ר ארגון שבי ישראל, מיכאל פרוינד: "סיפורו של ברוך הוא סיפור של אומץ וגבורה, אבל הוא גם מסמל את הכוח של הניצוץ היהודי שלא ניתן לכבותו. ברוך היה על סף סיום לימודיו לכמורה, אבל משהו עמוק בתוכו קרא לו לחזור לשורשיו היהודיים. אני מאוד התרגשתי מהסיפור שלו ואני שמח שזכינו לעזור לו לחזור לחיקו של עם ישראל.

"בארגון שבי ישראל, אנחנו עומדים בקשר עם עשרות קהילות של בני אנוסים מברצלונה עד לברזיל ויש לנו כ-10 שליחים במדינות שונות בעולם שעובדים איתם. אלפי צאצאי אנוסים פונים אלינו מיוזמתם ומבקשים להחיות את הקשר שלהם ליהדות לאחר מאות שנים של חיים בסתר. אבותיהם נלקחו מאיתנו בניגוד לרצונם, הם נחטפו מאיתנו, ואני סבור שיש לנו חובה היסטורית, מוסרית וגם יהודית להושיט יד לאנשים היקרים האלה ולסייע להם ככל שנוכל".