צו פיוט: הפייטן שהחייה את קהילת יוצאי מרוקו

הוא לא היסס לחבר בין תפילות לפופ והצליח לשלב ידע תורני עם הבנה מוזיקלית. ארבעים שנה לאחר שרבי דוד בוזגלו הלך לעולמו, סרט חדש מפצח את דמותו המסתורית של המשורר העיוור מקזבלנקה שהפך לאגדה עוד בחייו

שעת בין ערביים של יום שני בשבוע שעבר, רחבת סינמטק תל־אביב. ח"ית וע"ין מתבלטים במרחב. כיפות שחורות, כיפות סרוגות וכיסויי ראש ממלאים בולטים בשטח, שרגיל בדרך כלל לאוכלוסייה שונה במקצת. במסגרת פסטיבל "דוקאביב" שינה המקום את מלבושו לערב אחד, לכבוד הקרנת הבכורה של הסרט "שיר ידידות" על חייו ופועלו של רבי דוד בוזגלו – משורר, פייטן ומחיה מסורת שירת הבקשות.

עוד כותרות ב-nrg:
- הרב ריסקין: מקווה שהרבנות תרד מהעץ
- מסיבת פיג'מות: ילדי ת"א קוראים סיפורי חז"ל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הקהל היה שרוי בדממה מופתית לאורך כל הסרט. מרותק אל המראות והקולות הרחוקים והקרובים בעת ובעונה אחת, מוצף געגוע מתמשך לתרבות שהייתה ואיננה, מתרגש לראות דמויות שמזכירות את הבית ולשמוע את העברית המצוחצחת שבפיהן, נפעם להיפגש מחדש בדרך ארץ וביחס המעמיק לתורה ולעבודת השם המאפיינים את ותיקי קהילת יוצאי מרוקו.

''גם צעירים ששתו בצמא את הסיפורים וחיפשו קשר ישיר אל המסורת''. רבי דוד בוזגלו מפייט צילום: ארכיון משפחת בוזגלו

לא רק מבוגרים שנזכרו בערגה בימיהם במרוקו היו שם, אלא גם צעירים ששתו בצמא את הסיפורים וחיפשו קשר ישיר ועמוק אל המסורת והתרבות של יהדות צפון אפריקה. בסיום ההקרנה, כשנדלקו האורות, אפשר היה בקלות להבחין בעיניים המנצנצות. מחיאות הכפיים לא פסקו למשך דקות ארוכות, והגאווה חזרה וזקפה קומתה באולם.

לחוויה יוצאת הדופן הזו אחראי הבמאי רפאל בלולו, במאי הסרט "שיר ידידות". הסרט מציג בעדינות ובאהבה פסיפס תרבותי־דתי וסיפור של קהילה שלמה, ובה בעת מתמקד כאמור בדמותו של בוזגלו – גדול פייטני מרוקו במאה ה־20. באמצע שנות ה־60 עלה בוזגלו לישראל, ובעשר שנות שהותו בארץ עד פטירתו הספיק לעורר ולסחוף את קהילות צפון אפריקה השבורות, ולהפיח חיים במסורת הפיוט הארץ־ישראלית.

"רציתי להביא את העושר התרבותי של מרוקו", מספר בלולו (34), יליד עפולה. "אחת התובנות הכי חזקות שהיו לי מביקור שערכתי במרוקו היא – לעזאזל, איך מישהו העז להגיד על התרבות המדהימה הזאת משהו רע? אדריכלות מרהיבה, מוזיקה, כל אחד דובר שלוש שפות. העושר הזה ממש הכה בי: מגוון רב של תרבויות ומסורות מורכבות שחיות ומזינות זו את זו. ובתוך זה יש תחושה מאוד גדולה של יהדות שנעדרת. בכל פינה יש גלעד שמעיד שהמקום היה שייך ליהודים, אבל הם לא נמצאים פיזית".

בשבח הפשטות

הרב בוזגלו, שנולד במרוקו ב־1903, נעזב על ידי הוריו בגיל צעיר מאוד. הוא גדל בקזבלנקה אצל קרובי משפחה וחונך על ידי רבי חיים עטר ממרקש, שהיה מעורכי קובץ הפיוטים "שיר ידידות" - הספר המרכזי במסורת הפיוט והבקשות של העיר שלמרגלות הרי האטלס. מדובר באנתולוגיה של כ־550 פיוטים שכתבו משוררי ספרד, משלמה אבן גבירול ויהודה הלוי ועד לפייטנים המרוקאים דוד חסין ודוד אלקיים. האגדה מספרת שרבי חיים עטר נהג להגיע במיוחד ממרקש לקזבלנקה, כדי להנחיל לבוזגלו הצעיר את רזי הפיוט.

בוזגלו, מצדו, למד את כל פיוטי הקובץ בעל פה. בבגרותו עלה לגדולה כפייטן ושליח ציבור בעירו, העמיד דורות של תלמידים, והפך את מנהג הבקשות לקאנוני ומסודר יותר. בלולו סבור שצמיחתו של בוזגלו בקזבלנקה דווקא, אינה מקרית. "הוא הגיע ממשפחת פועלים וגדל כסוג של יתום. רק עיר חדשה, שבה אין אליטות, יכולה לאפשר לאדם כמותו לצמוח".

''הייתה לו יכולת קליטה מאוד חזקה וזיכרון פנומנלי''. ד''ר מאיר בוזגלו צילום: מרים צחי

"הייתה לו יכולת קליטה מאוד חזקה וזיכרון פנומנלי", אומר בנו ד"ר מאיר בוזגלו, שנולד כשאביו היה כבר בן 60. הבן, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מספר שבשלב מוקדם מאוד התבלט אביו כעילוי גם בתורה וגם בפיוט. "עם הזמן הוא נהיה ה־פייטן של יהדות מרוקו. חייו נעו בין שני הבסיסים - פיוט ותורה. במקביל למלאכת הפיוט, שהייתה מאוד תובענית, הוא היה תלמיד חכם שלמד שעות ארוכות בכל יום. בנוסף היה לו ידע נרחב בכל הקשור לעולם היהודי, והוא עמד בקשר עם גדולי יהדות מרוקו כדוגמת הרב שלום משאש והרב יוסף משאש".

"היו לו כישורי עיון מופלאים", מוסיף ד"ר יוסי בן־שבת מאוניברסיטת בר־אילן, שהקדיש לבוזגלו את עבודת הדוקטורט שלו. "החשיבו אותו לעילוי בדורו, אבל בשל העיוורון שגרמה לו מחלת הסוכרת, הוא נאלץ לוותר על שאיפתו הכמוסה להתמנות לדיינות. ההלכה הרי אומרת ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'".

''החשיבו אותו לעילוי בדורו''. ד''ר יוסי בן שבת צילום: ללא קרדיט

הסרט מעלה לדיון את ההתחבטויות שהיו לבוזגלו בנוגע לעיסוקו בפיוט. הוא אמנם למד תורה, אבל כנראה לא מספיק ביחס לדרישותיו הגבוהות מעצמו. לכך יש להוסיף את העובדה שבנו הבכור נפטר בגיל צעיר, וכן את העיוורון שהוא עצמו לקה בו - שתי מכות שייתכן שתפס כעונש על בחירתו בעולם הפיוט.

בנו מאיר מציג השקפה סלחנית יותר: "נכון שהתורה הייתה חשובה לו מאוד, אבל הוא למד תורה כל הזמן. זה לא היה מצב של או התורה או הפיוט. לפייטנים בזמנו הייתה תודעה מפותחת, שלפיה הם קבוצה מאוד חשובה עם הרבה יוקרה ותחושת שליחות, כמו הלוויים או הכוהנים.

"הם הבינו שבלעדיהם בתי הכנסת לא יהיו עמוסים, ולתפילה לא יהיו איכות ועומק. היום אנחנו חושבים שקיים ניגוד בין זמר לתלמיד חכם, אבל בתקופתם הזמר הוא למעשה פייטן ובעל תפילה, ובעל תפילה ותלמיד חכם אלה לא עולמות מנוגדים". יחד עם זאת, דוד בוזגלו החליט שלא ללמד את ילדיו את מסורת הפיוט, מכיוון שרצה שיעסקו בתורה. "זה היה הדבר המרכזי, אין משהו אחר", אומר מאיר.

וכשהבנת שאתה הולך דווקא לכיוון של חיי האקדמיה, חשבת על הציפיות של אבא ממך?
"דמותו עלתה בנקודות מאוד מכריעות. למרות שהוא היה גאון תלמודי, כשבאו אליו אנשים הוא מאוד לא אהב להתפלפל. כשהיו מתחילים פלפול, הוא היה מיד אומר: 'בבקשה: פשוט'. זה עזר לי לכוון את הלימודים שלי למשהו רלוונטי יותר, לא להישאר בעולמות אינטלקטואליים. אני מתעל את עצמי לדברים שיש בהם חשיבות הומנית, קשר למזרח התיכון. למרות שעסקתי בלוגיקה ובמתמטיקה, בזכות אבא תמיד חיפשתי קשר לדברים היותר מהותיים בחיים. בעקבותיו לקחתי על עצמי את השליחות להפיץ את הפיוט בארץ".

בוזגלו מחכה לנאצר

אַךְ, בָּךְ, מוֹלַדְתִּי / עָמַדְתִּי / חָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ
מִבֵּית כְּלָאִים / וּנְכָאִים / קֹרָא לִי דְּרוֹר בִּנְמֵלֵךְ
מָדוֹר לְשִׁכְנִי / כִּרְצוֹנִי / נִתַּן לִי תַּחַת צֵל צִלֵּךְ
תּוֹשָׁב תּוֹךְ רִבְצִי / זוֹ אַרְצִי / עַל אַף לוֹחֲצִי
עַל פּוֹרְצִי / וְחוֹמְסִי / אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, בְהַגְרִים סִיר רַחְצִי
זָר לֹא יְטַמֵּא גְּבוּלֵךְ / כָּל עֻומַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ / כִּי מָלַךְ עַל כֹּל גֹּאֲלֵךְ / מִכַּף גּוֹזְלֵךְ / הוּא יַצִּילֵךְ / וְכִסֵא כָבוֹד יַנְחִילֵךְ

דוד בוזגלו הגיע לארץ בשנת 1965, כשהוא חולה ועיוור. "זה לא פשוט", אומר בן־שבת, "אבל כאדם שחדור באהבת הארץ ובציונות אמתית לשמה, מיד עם ירידתו בשערי העיר חיפה הוא מחבר את אחד הפיוטים הנשגבים שלו, 'אך בך מולדתי עמדתי'. זה בעצם דו־שיח בין הבן השב לבין אמו, המולדת".

משפחת בוזגלו השתכנה בקריית־ים, אבל האב כמעט שלא היה בבית בשנים הבאות. "הוא יצא למסע בכל הארץ, משלומי בצפון ועד ירוחם בדרום, ואיגד סביבו פייטנים", מספר בן־שבת. "הייתה לו מטרה: לעורר ולהחיות את שירת הבקשות בארץ ישראל.

''הייתה לו מטרה: לעורר ולהחיות את שירת הבקשות בארץ ישראל''. רבי דוד בוזגלו מפייט צילום: ארכיון משפחת בוזגלו

מדובר במנהג מרוקאי עתיק שבמסגרתו היו משכימים קום בשבתות החורף, משבת בראשית ועד שבת זכור, מתכנסים בבית הכנסת בשלוש לפנות בוקר, ושרים יחדיו שירי שבח לקב"ה ושירי כמיהה וגעגועים לארץ ישראל". בכל מקום שאליו הגיע, ציפתה לו קבלת פנים חמה ביותר. למרות גילו המתקדם, כאביו ומיחושיו, קולו היה ממלא ומרטיט לבבות, קול מיוחד שלא שומעים כל יום ולא שוכחים אותו מהר".

מלבד קולו העשיר, ניחן בוזגלו בהבנה מוזיקלית נדירה. "הוא רכש ידע מוזיקלי רב ממסורות אנדלוסיות בסביבה, והיה מוערך על ידי יהודים וערבים כאחד", מספר בן־שבת. "גדולי הזמר האנדלוסי במרוקו היו באים לשמוע אותו ולהתייעץ איתו. קשה להאמין, אבל הרב בוזגלו לימד אותם את המוזיקה שלהם. הוא עשה דברים מאוד מיוחדים – שילב שירה ערבית ויהודית בשיטת המטרוז, על אותו משקל, תבנית ומנגינה. אם שואלים אותי, הוא משתווה לרמת המשוררים בימי תור הזהב בספרד: אבן גבירול, יהודה הלוי, אבן עזרא ושמואל הנגיד".

עוד שיטה ייחודית לבוזגלו הייתה כתיבת מילים בעברית על לחנים ערביים מוכרים. הוא היה לוקח מנגינות של עבד אל־ואהב, סלים הללי, אום־כולתום ועוד, ועל הבסיס שלהן היה כותב מילים בעברית תוך שמירה על הקצב, החריזה והמצלול המקוריים. דרך הקריצה למוזיקה הפופולרית הוא קיווה למשוך צעירים אל תוך תרבות הפיוט היהודית.

בלולו מספר שמבחינתו של בוזגלו, לא הייתה כל סתירה בשילובים מן הסוג הזה. "הוא לא תפס את הפעילות המוזיקלית שלו בצורה היררכית, במושגים של תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, אלא מתוך ראייה משלבת של גם וגם, ורצון להכניס את כל ההשפעות למניפה אחת. אני חושב שהוא לא פחד לקחת לחנים מכוכב חילוני כמו עאבד אל־ואהב ולהכניס אותם לתוך בית הכנסת, כי הוא היה בטוח בתרבות שלו. הוא היה בטוח במי שהוא, והייתה לו מסורת שנטועה בתוך אלף שנות תרבות ודת. תרבות לא יכולה להישאר סגורה בתוך עצמה, כי כך היא תתנוון. היא חייבת תמיד לקיים דיאלוג עם תרבויות אחרות כדי להעשיר את עצמה".

ד"ר בן־שבת סבור שייחודו של בוזגלו נעוץ גם במגוון הרב של הנושאים שעליהם כתב: לא רק פיוטי תפילה או פיוטים הקשורים למועדי ישראל, אלא גם כאלה שמחוברים למצב האקטואלי – להקמת המדינה ולמלחמות ישראל. "הוא הקדיש פיוטים רבים לתיאור מלחמת ששת הימים, לחרדות שקדמו למלחמה ולתוצאותיה הפוליטיות והגיאוגרפיות. בשירים הללו מלין רבי דוד בוזגלו על השנאה שרוחשים הערבים לישראל, מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב, ויחד עם זאת מבקר את תחושת האופוריה בארץ לאחר המלחמה. הוא שולל את תפיסת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', משום שהוא סבור שהניצחון שייך לקב"ה ואנחנו רק השליחים.

"שירים אחרים שלו, עוד ביושבו במרוקו, נכתבו לכבוד ארץ ישראל וירושלים. כך למשל, אחרי מלחמת העצמאות הוא מחבר את הפיוט 'אשרינו כי נחלתנו שפרה', שבו הוא מברך על תוצאות המלחמה ועל ייסוד המדינה היהודית. ב־1952 מגיע לאוזניו שירו של חיים גורי 'באב אל וואד', והוא מחליט לחבר ללחן מילים חדשות - 'בינו נא מורדים'".

איך הוא יישב את ההשפעה שספג מהתרבות הערבית, עם העובדה שכאן בארץ הערבים מתגלים כאויבים?
"אני לא חושב שהוא ראה בערבים ממרוקו ובערבים מארץ ישראל חלקים שונים של אומה אחת. במרוקו היה בין העמים יחס שונה, מיוחד. ב'אתם יוצאי מערב', פיוט למימונה, בוזגלו מתאר יחסי שכנות טובים בין יהודים וערבים במרוקו. היה לו חשוב שיישמרו האחווה והאהבה, אבל הוא היה גם מפוכח כלפי המציאות.

"מצד אחד הוא יצא כנגד מדינות ערב שהמטרה המרכזית שלהן הייתה השמדת ישראל, ומצד שני ב'בינו נא מורדים' הוא קורא לשלום. גם באחד מפיוטי הפולמוס כנגד צבא מצרים, שבו בוזגלו יוצא נגד נאצר, הוא עדיין פונה לקומץ שנותר לו שכל להבין שבדרך הזאת לא ישיגו שום דבר, ומבקש מהם להפנים שהשמדת העם היהודי היא בלתי אפשרית כי זה העם של הקב"ה. אז הוא ידע למי לפנות וגם על מי להעביר ביקורת, ידע להתפלמס וגם להגיד מילה טובה".

ימי הנענע

הסרט "שיר ידידות" הוא חלק ממיזם "העברים", סדרת סרטים העוסקים בדמויות קאנוניות שכתבו בעברית. במסגרת הסדרה, שאותה יזם הבמאי והמפיק יאיר קדר, נעשו כבר סרטים על חיים נחמן ביאליק, יונה וולך, לאה גולדברג ואחרים. בתחילת הדרך התכוון קדר להסתפק בחמישה סרטים שישודרו בערוץ הראשון, אלא שבאותה תקופה הודיע בנק ישראל על השקת ארבעה שטרות חדשים הנושאים את דיוקנם של אנשי רוח – והתברר כי כל הארבעה הם אשכנזים.

הסערה שהתעוררה בארץ הובילה את קדר לשים לב לכך שגם הסדרה שלו עוסקת אך ורק במשוררים אשכנזים. כך עלה הרעיון להפיק סרט על דוד בוזגלו. בלולו, שהסכים מיד לפנייתו של קדר לביים את הסרט, אמנם הכיר את יצירתו של הפייטן מהבית, אבל כילד לא ידע להעריך את חשיבותו וגדולתו. "אנשים כמו רבי דוד בוזגלו נראו לי דמויות מפעם - ולא משנה שהם מאוד רלוונטיים למציאות שישראל מתמודדת איתה היום. בשלב מסוים התפתחה אצלי מודעות חברתית־מזרחית והתחלתי להכיר אותו יותר".

''במהלך התחקיר הבנתי שאני לא רוצה לדבר על, אלא לדבר מתוך'', רפאל בלול צילום: אבישג שאר ישוב

את הסרט, שיוקרן בשבועות הקרובים בסינמטקים ברחבי הארץ, ערכה יעל בדרשי וצילמה אביגיל שפרבר. במהלך העבודה התמודדו היוצרים עם מחסור בחומרים כתובים ומוקלטים, שכן לכל אורך שנותיו סירב בוזגלו בתוקף לתעד את יצירתו, ולא הרשה להעלות על הכתב את פיוטיו או להקליט את שירתו. "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי, בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס. על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התיבה קולטתם, ועל כן אני נותן ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום", כתב.

איך מתארים את דמותו של אדם שלא הסכים להשאיר אחריו זיכרון? בלולו השתמש בצילומי ארכיון ממרוקו ומהשנים הראשונות למדינה, ובנוסף בחר ביצירתיות את המקומות שבהם צולמו המרואיינים: בתי כנסת מפוארים מצד אחד, ובתים צנועים בפריפריה שעל קירותיהם תלויות תמונות של הבאבא סאלי מצד שני. הסרט רצוף במראות שכל בן לקהילת יוצאי מרוקו מכיר מקרוב: קנקן תה על השולחן, ספות צבעוניות, פשטות בולטת לעין.

מעבר לתמונות ולבתים, משתתפים בסרט האנשים שליוו את הפייטן המיתולוגי לאורך שנותיו. "במהלך התחקיר הבנתי שאני לא רוצה לדבר על, אלא לדבר מתוך", מספר בלולו. "כדי להתמודד עם היעדר תיעוד, החלטתי להביא את הדבר האמיתי – האנשים שהיו הכי קרובים לבוזגלו, כאלה שמביאים איתם לא רק סיפורים אישיים ואינטימיים, אלא גם את המבטא, חיתוך השפה, העברית. ואז מתקבלת תחושה כאילו רבי דוד בוזגלו עצמו רואיין.

''אנשים כמו רבי דוד בוזגלו נראו לי דמויות מפעם - ולא משנה שהם מאוד רלוונטיים למציאות''. צילום: מתוך פייסבוק ''שטר חדש לא מייצג אותי''

"במידה מסוימת חוויתי את המסעות שלו, כי עברתי מעיר לעיר ופגשתי אנשים מבוגרים שהכירו אותו, אהבו אותו וליוו אותו בדרכו. ישבתי אצל אחד, איש מדהים שדיבר איתי תוך כדי שהוא מצטט מהקודש ועובר לצרפתית, עברית, ערבית. והוא לא עושה עליי פוזות, ככה הוא מדבר, זה העולם שלו.

"האיש הזה לא מסוגל לבקר את מדינת ישראל במילה אחת, למרות שאחד הבנים שלו ישב כאן בכלא, ופחות או יותר כל הילדים שלו הסתבכו. הילדים שלו ושל רבים אחרים מהדור הזה שייכים לעשירונים התחתונים, וכל מה שהוא אומר לי זה: 'חבל מה שקרה להם. אבל זה לא משנה, להיות בארץ ישראל – אין יותר טוב מזה'. אתה שומע את הדברים והלב נחמץ. אתה נע בין געגוע, אהבה וחמלה, לבין כעס".

בלולו מתבטא בעדינות ובאהבה כלפי הדור הצעיר של יוצאי מרוקו, שמבחינתו אינו אשם במצב אליו נקלע. "זה עוד משהו שלמדתי מרבי דוד בוזגלו: ללמד זכות. גם האנשים עצמם שמחים בחלקם, ולא משנה שהם גרים בדירות של 48 מטר בשיכון. אז מצד אחד זה ממש כאב לי, ומצד שני זה גם מילא אותי באהבה. אני קורא לימי העבודה על הסרט 'ימי הנענע והשיבא'. בכל מקום שהגעתי שמעתי 'בוא תשתה משהו, תאכל משהו'. אתה יוצא עם תפוזים, בננות, עוגיות. כל שיחה נפתחת בדקות ארוכות של ברכות: 'ישמור אותך האל, תהיה לי בריא'. הרגשתי שחזרתי הביתה".

בדומה למרואיינים בסרט, גם בוזגלו סירב להפנות אצבע מאשימה כלפי הממסד הישראלי, אף שהיה מודע למצבם הקשה של עולי מרוקו בארץ. "הוא תקף את מי שמתח ביקורת על המדינה", אומר בנו. "אבא ראה את התמונה במונחים היסטוריים מאוד גדולים. אמנם קרה פעם שהוא רצה להשתלב, שלח איזה שיר ולא קיבלו אותו, אבל הדרמה הגדולה מבחינתו הייתה שהעם היהודי חוזר הביתה אחרי אלפיים שנות גלות. הוא ידע להעריך את זה מאוד".

דור של יתומים

הגעתו של דוד בוזגלו לישראל הייתה כמו בלון חמצן לקהילה מרוסקת. "אנשים חוו בלבול מאוד גדול, ואז הוא בא והרים להם את הראש", אומר בלולו. "הוא עבר מקהילה לקהילה, מעיר לעיר, ואיחד את האנשים סביב מסורת הפיוט והעוצמה התרבותית של יהדות מרוקו. אנשים שהיו פייטנים משמעותיים במרוקו, בעלי מעמד, חדלו מלעסוק בפיוט כשהגיעו לארץ והתרכזו במאבק ההישרדות – כיצד לנצח את הרעב ולהכניס משכורת הביתה. מתוך המציאות הקשה הזו, בא רבי דוד בוזגלו ומחזיר להם את הגאווה".

ד"ר מאיר בוזגלו הולך בדרכו של אביו, ועוסק רבות במושג המסורתיות ובתפיסה מחודשת שלו כדרך חיים שטמונות בה עוצמה, חיות ואלטרנטיבה אמתית. אני מציינת באוזניו שכמו אביו, גם הוא בחר בדרך המתינות - אף שכיום יש התעוררות גדולה של השיח המזרחי, והצעקה שעולה לא תמיד מעודנת. בוזגלו שוקל את מילותיו בקפידה. "אצל הרבה מזרחים מהדור שלי אני מזהה יתמות. לא יודעים פיוט, לא מכירים רבנים, לא יודעים כלום על עצמם ומאיפה הם באו. הם לא למדו באופן עצמאי, לא לקחו אחריות להכיר. הגישה שלהם היא מאוד תגובתית".

אבל זה לא רק באשמתם־אשמתנו.
"נכון, הזהות המזרחית הישראלית היא תוצאה של מדיניות כור ההיתוך. צריך להבין שהחברה במדינה הזאת הייתה היפר־אידיאולוגית. אנשים הגיעו מאירופה הלא קלה והתובענית מבחינת זהויות, בזמן שבמרוקו לא ידעו מה זה תעודות זהות ומה זה פוליטיקה. ואז יוצאי מרוקו מגיעים לפה ופוגשים מבול של ידיים מגדירות. החרדיות האשכנזית שלחה ידיים אלינו, וכך גם הציונות הדתית, הקיבוצניקים, הקומוניסטים, הרפורמים והקונסרבטיבים. ואנחנו לא באנו חזקים, לכן התפזרנו והתחלנו למלא שורות בציונות הדתית, בשמאל וכן הלאה.

"כל העולם האירופי מסוכסך עם הערביות ועם היהדות, ואנחנו לא פיתחנו את הבשורה שלנו, את המהלך שלנו. לא קמנו לספר את עצמנו. כך גדל דור של יתומים רוחנית, ויש בהם זעם. הם אולי דורשים צדק, אבל אין בהם הבשלה. אני מקווה שהסרט יתרום לכל מיני זרמים עדינים ומורכבים שקיימים היום. כל מה שאני מנסה לעשות עם תנועת 'תיקון' שאני עומד בראשה - המאמצים להחייאת הפיוט, העלאה מחודשת של שאלת הזיקה היהודית־ערבית - זו התחלה של איזה כיוון. אני מקווה שהסרט יעניק רוח גבית למהלך הגדול הזה".

בוזגלו מדגיש שמעבר למאבק לתיקון העוולות, שהסרט הוא חלק ממנו, השיח המזרחי טומן בחובו גם תקווה לעתיד. "ביהדות ארצות האסלאם קיימת הבטחה גדולה הכוללת מסורתיות, תפיסה ספרדית מתונה ורגישה חברתית, בשורה יהודית־ערבית, ומציאות שבה אין ניגוד בין מדע, דת, קבלה ופיוט. מדובר בבשורה כללית שמאוד חשובה לחברה הישראלית ולמרחב המזרח־תיכוני כולו. היעדרותה הנוכחית היא החמצה".

סיפור הצלחה מרוקאי

למרות גדולתו בשירה ובפיוט והיותו ללא ספק אחד מענקי התרבות העברית, רבי דוד בוזגלו לא הפך לשם מוכר בכל בית כמו משוררים אחרים. "יש בורות מכוונת", אומר על כך בנו מאיר. "יש חששות מתרבות אחרת, וכתוצאה מכך גדל דור שני ושלישי שמנותק ממורשת של מאות שנים. אבל ברוך השם, היום זה חוזר. מהבחינה הזאת, הסרט הוא ציון דרך".

בראייתו של בלולו, בוזגלו הוא משורר ישראלי. "הוא כתב בעברית על מסורת יהודית של גאולה וציון, מסורת שחוצה עדות ותרבויות, וכשהגיע לארץ הוא הפך למשורר ישראלי רלוונטי שכותב שירים על המצב הפוליטי והקולקטיבי. הוא כתב את השירה שלו מתוך הקשר יהודי עמוק – הוא שאל שאלות של אמונה, אהבת הארץ, אהבת האל וביקורת המלחמה. בוזגלו תיאר רגשות של יהודים מאמינים, ורוב הישראלים יש להם אמונה כזו או אחרת.

"אני רוצה שכל הישראלים יראו את הסרט הזה וילמדו ממנו, ואני בטוח שאנשים יגלו משהו שהם לא הכירו, אבל הוא יפה ומורכב. הרעיון של 'שיר ידידות' הוא לפתוח את הסקרנות, כדי שאנשים אחר כך יתעניינו בפיוטים ובשירה היהודית־ערבית ויגלו עוד. אני חושב שזה רק יעשה טוב לתרבות הישראלית הכללית, וגם יעצים אנשים שזו התרבות שלהם, ויחבר אותם לסבים ולסבתות שלהם".

כשמדברים על תרבות מזרחית, אנשים בדרך כלל לא מבינים איך זה קשור למעמד הכלכלי של מזרחים במדינת ישראל.
"אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש היררכיות כלכליות במדינה, ויש קשר בין מעמד כלכלי לבין הזהות האתנית. אדם שמחובר לתרבות שלו ומכיר בה - על מורכבותה, על הגבוה והנמוך שבה, על הניואנסים שלה – יש לו ביטחון עצמי, עמוד שדרה. הרי מה קרה ליהדות מרוקו? הגיעו לפה עשרות אלפי אנשים ויותר, ונמחקה להם ההיסטוריה. הם איבדו את הזהות שלהם ואפשר היה לצקת אל תוך הריק הזה אמירות שקריות כמו 'הם פרימיטיבים', 'חסרי תרבות', 'לא יודעים לקרוא ולכתוב', כשאנחנו יודעים שהמצב הוא הפוך.

"אני יודע שזה נשמע רומנטי, אבל הרמב"ם, כשראו שהוא עילוי, שלחו אותו ללמוד דווקא בפֶס שבמרוקו. תלכי לספרייה הספרדית בירושלים, יושב שם הרב מאיר אביטבול, איש ש"ס שפועלו לא יסולא בפז. הוא הוציא אלפי כותרים של כתבי יהדות מרוקו ויהדות צפון אפריקה, ולדבריו יש עוד אלפים שעומדים ומחכים לפרסום. מה זה תרבות שיש בה אלפי כותרים?

זו תרבות כותבת, אוריינית, פועלת, דינמית. האנשים האלה הם אנשי ספר, אנשי דת. במדינה נורמלית ברור שהרחובות צריכים להיקרא על שמם, כי הם מנהיגים. אני חושב שאם אנשים יהיו מחוברים לתרבות שלהם, יקראו ספרות, יכירו את המוזיקה, יידעו את השפה - לא רק יידעו שאוכלים מופלטה במימונה, אלא יכירו את המהות העמוקה של המימונה – אולי אז יהיה שחרור מהכבלים שיצקו תכנים שגויים לתוך זהות של כל כך הרבה ישראלים".

בלולו מסמן את המטרה העיקרית מבחינתו: "הכי ירגש אותי אם הסרט יגיע לקהל מסורתי ספרדי, לצעירים. כי בנוסף לביקורת שצריכה להישמע, אני מרגיש שחסרה אלטרנטיבה חיובית, משהו שמראה הצלחה, ניצחון, עבר מפואר שיש לו קיום גם בימינו, ובגדול".

"היום שירתו של בוזגלו פורצת גבולות", אומר ד"ר בן־שבת. "התזמורת האנדלוסית מחדשת אינספור פיוטים שלו, אין כמעט אירוע מרוקאי ללא שיר שלו, וכמובן מנהג שירת הבקשות שקם לתחייה בזכותו ומאחד את האנשים. בהתחלה איגד המנהג את המרוקאים ורומם את רוחם השפופה, אבל היום נוטלים בו חלק גם אשכנזים - ליטאים, חסידים, מכל הסוגים. התזמורת האנדלוסית שקמה, המרכז לפיוט ושירה באשדוד, קהילות שרות – כל אלה הם זרעים שזרע רבי דוד בוזגלו. יש לו הרבה זכויות בשמיים בכל הנושא של הפיוט, כי הוא השאיר לנו כאן מורשת ענפה שאיתה נמשיך עד ביאת המשיח".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il