ראשי » יהדות » מגזין

הכירו את האישה שהפכה לאימת סרבני הגט

על סף גיל ארבעים, אחרי שנים כעקרת בית, החליטה ד"ר רחל לבמור שהגיע הזמן לשינוי. מאז היא הספיקה לפתור מקרים מורכבים של עגינות וממזרות ולנסח הסכם קדם־נישואין שזוכה להצלחה. ריאיון עם מהפכנית שסולדת ממהפכות

בית הדין הרבני בירושלים מלא חיים בשעה תשע בבוקר. בניגוד למצופה מגוף ביורוקרטי ישראלי טיפוסי, נראה שאווירת הנמנום המוכרת היא ממנו והלאה: דיינים מזוקנים עושים את דרכם לאולמות הדיונים; קלדנים וקלדניות ממהרים בעקבותיהם.

עוד כותרות ב-nrg:
- הפשרנות של הרב ריסקין - בכייה לדורות
- צו פיוט: הפייטן שהחייה את קהילת יהודי מרוקו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זוגות בהליכי גירושין, ללא הבדלי מגזר וגיל, ממתינים לתורם באולם הקבלה החדש והמצוחצח, שמזכיר שדה תעופה או בנק נוצץ יותר מאשר משרד ממשלתי. אחדים מהם ממתינים בסבלנות, משוחחים בנחת ביניהם. אחרים מגיעים לכאן טעונים בכעסים וששים אלי קרב, ומדי פעם פורצת תגרה מילולית שהמאבטחים המיומנים ממהרים לסיים, לפני שתספיק להתפתח ליותר מכך.

בפתח חדרי הדיונים מתכנס כל צד להתייעצות אחרונה עם הטוען הרבני שלו, הגרסה ההלכתית לעורך דין. בקומת הקרקע אנחנו חולפים על פני חדרי ישיבות נעימים למראה, וגם על פניו של תא מעצר נעים הרבה פחות, מסורג בצפיפות ומצויד בספסל בטון קשה. לכאן עלולים להגיע סרבני גט שיעמדו במריים, וכאן הם יישבו עד שיוחלט אם להעביר אותם למאסר של ממש.

ד"ר רחל לבמור היא חלק מנוף המסדרונות האלה. נדמה שאין עובד בבית הדין שאינו מכיר את הטוענת הרבנית עתירת הניסיון, שנמצאת היום, כחברת הוועדה למינוי דיינים, בעמדת הכרעה על עתידם של רבים מהנוכחים בבניין. כשפרח דיינות צעיר, שמקווה להתמנות לתפקיד בקרוב, ניגש אליה ומבקש לשוחח עמה, אי אפשר להחמיץ את יראת הכבוד שבקולו.

לאחר יותר מעשרים שנות עבודה כטוענת רבנית, לבמור מכירה היטב את המערכת. היא מחמיאה למזכיר הראשי של בית הדין, משה ביטון, על השינויים הרבים שעבר המקום בשנה האחרונה. זה לא רק המבנה החדש והמרווח בגבעת־שאול שהחליף את קודמו הצפוף במרכז העיר, ולא רק המערכת הממוחשבת לזימון תורים והמסכים האלקטרוניים שמקשטים את אולם הקבלה.

בבית הדין בירושלים, בהנהגתו של ביטון, החליטו שהגיעה העת להילחם בתדמית השלילית שדבקה בבתי הדין הרבניים, ויצאו בשורת צעדים שנועדו לשפר את השירות לציבור. המשמעותי שבהם הוא ההחלטה לסיים את תהליך מתן הגט ביום אחד, מרגע שהצדדים הסכימו ביניהם. "פעם התהליך היה ארוך, מה שכמובן סיכן את ההצלחה, מכיוון שהיה אפשר לשנות את הדעה בין דיון לדיון", מסבירה לבמור.

"היו דיינים שהיו עושים 'חקירת שמות' - תהליך שנדרש כדי לכתוב את הגט - וקובעים את מתן הגט עצמו רק לשבועיים אחר כך. זה היה משגע את הטוענים, מכיוון שאם הבעל הוא סרבן גט, צריך לעשות הכול בפעם אחת, לפני שהוא משנה את דעתו".

אלא שלצד המחמאות, לבמור מסרבת לתת לדלתות הזכוכית המבריקות להשלות אותה: הדרך לצדק אמתי בבתי הדין הרבניים, היא מאמינה, עודנה ארוכה. רצפת שיש חדשה, עם כל הכבוד, עדיין לא הצילה אף מסורבת גט מעגינותה.

לעתים נדמה שבית הדין הוא ביתה השני, אך לבמור מגלה שאל תפקידה כטוענת רבנית הגיעה בשלב מאוחר יחסית בחיים. על סף גיל ארבעים, כשהיא אם לשבעה ילדים במשרה כמעט מלאה ויד ימינו של בעלה בעסק התקנת החלונות המשפחתי, החליטה שהגיע הזמן לשינוי בחיים.

"עמדו בפניי כמה אפשרויות", היא אומרת. "זה היה בתחילת עידן המחשבים בארץ, ובדיוק פתחו חברת מחשבים באפרת. התחלתי ללמוד שם קצת תכנות באופן לא רשמי, והתברר שיש לי כישרון לעניין. שקלתי ברצינות ללכת ללמוד תכנות ברמה גבוהה, או ללמוד תורה".

ההכרעה נפלה בסופו של דבר על האפשרות השנייה. לבמור מספרת שההזדמנות להקדיש פרק זמן משמעותי ללימודים תורניים ברמה גבוהה הייתה הגשמת חלום ילדות מבחינתה. "כל חיי, כבר מגיל הגן, למדתי תורה. בגיל 18, אחרי שסיימתי תיכון בעיר הולדתי ניו־יורק, טסתי לישראל ולמדתי במשך שנה במכללה לנשים בבית וגן. למדתי במקביל בתוכנית שיועדה לבנות מחו"ל ובתוכנית לבנות הישראליות, ואני שמחה לומר שמעבר לידע שצברתי שם, קיבלתי כלים שלימדו אותי איך ללמוד", היא אומרת בעיניים נוצצות.

"כשחזרתי לארה"ב, לצד לימודי כימיה בקולג' הייתי פעילה בבני עקיבא, ובמסגרת הזו ארגנתי שיעורי תורה לבוגרי התנועה בימי ראשון, שאין בהם לימודים". אחרי שהתחתנה ועלתה לארץ לא המשיכה בלימודים מסודרים, "אבל תמיד הייתי עם ספר ביד והשתתפתי בשיעורי תורה. בתור אמא צעירה תמיד אמרתי שכשאצא לפנסיה, אני רוצה להיות בחור ישיבה שיושב ולומד תורה. כשההזדמנות להגשים את החלום הזה הגיעה, לא יכולתי לוותר עליה".

בחיפושיה אחר לימודים ברמה גבוהה הגיעה לתוכנית להכשרת טוענות רבניות של מוסדות "אור תורה סטון", שנוסדה שנים אחדות קודם לכן בעקבות החלטת בג"ץ לפתוח את התחום גם לנשים. "הלכתי לשם מתוך רצון ללמוד תורה, ופחות מכיוון שהיה לי עניין מיוחד בנושא הנישואין והגירושין", היא מודה.

הבחירה בתוכנית המהפכנית לא הפתיעה את סביבתה הקרובה של לבמור, המתגוררת באפרת מאז היווסדה: שם רגילים לראות בה דמות פורצת דרך. "הייתי האישה הראשונה שעשתה שם דברים שונים, שאז נחשבו למשונים", צוחקת לבמור. "למשל, הייתי האישה הראשונה שאמרה דבר תורה בפני קהל מעורב של נשים וגברים. עשינו בר־מצווה לבן שלי יחד עם בנו של ראש המועצה דאז. אפרת הייתה באותם ימים קטנה מאוד, וערכנו קבלת פנים לכל המשפחות ביישוב. נציג מכל משפחה אמר דבר תורה, ומכיוון שבעלי לא רצה לדבר - המעשה ההגיוני היה שאדבר בעצמי. לא היה דבר כזה קודם, אבל מבחינתי זה היה טבעי".

פריצת דרך מקרית נוספת התרחשה לפני כשלושים שנה, כשלבמור ייסדה קריאת מגילת אסתר לנשים מפי נשים - מנהג שנפוץ מאז ברחבי הארץ ואף בעולם כולו. "הכול התחיל מזה שאני ועוד כמה נשים, בגלל אי הבנה, פספסנו את קריאת המגילה שיועדה לנשים. נאלצנו להקפיץ את בעלי, שהיה בעל קורא קבוע ביישוב, לקרוא לנו את המגילה", היא מספרת.

מסיבה כלשהי נפוצה שמועה שלבמור עצמה היא שקראה, והתגובות היו דווקא חיוביות. "אדם מוערך מאוד ביישוב אמר לי כל הכבוד על הקריאה - שכמובן לא הייתה ולא נבראה", היא נזכרת. "אמרתי: 'אני? מה פתאום, אני בכלל לא יודעת לקרוא!', אבל אחר כך חשבתי על הרעיון, ואמרתי: למה לא, בעצם?".

כשההכנות לקריאת המגילה הנשית הראשונה יצאו לדרך, התעקשה לבמור לעדכן את רב היישוב, שלמה ריסקין, ביוזמה המתגבשת. "אני לא עושה דברים במחתרת, אף פעם. קודם כול אני לומדת את הנושא לעומק, ואם אני מחליטה לצאת לדרך - חשוב לי שזה יקרה מתוך הסכמה.

"ביקשתי מהרב ריסקין לערוך את הקריאה בבית הכנסת עצמו, והוא אמר שיסכים לאפשר לנו לעשות זאת בשנה שלאחר מכן, בתנאי שבפורים הקרוב יגיעו לקריאה שלנו לפחות שלושים נשים". בסופו של דבר הגיעו לקריאה החגיגית לא פחות משישים מתפללות, "וזו הייתה חוויה רוחנית מדהימה לכולן. היום מתקיימת באפרת קריאת המגילה הנשית הגדולה בארץ".

על סף העשור החמישי בחייה החלה לבמור לייצג בבית הדין הרבני נשים בהליכי גירושין, לצד טיפול בסוגיות נוספות, כמו התרת ממזרים כדי שלא ייכנסו לרשימת פסולי חיתון. מהרגע הראשון, היא מספרת, הגיעו אל שולחנה תיקי גירושין מורכבים ביותר.

"לא היססתי לקחת על עצמי את האחריות על התיקים, מפני שתמיד היה לי ברור שאני לא עושה את זה בשביל עצמי אלא בשביל אותן נשים", היא אומרת. "מצד שני, מובן שמתלווה למקצוע הזה תחושה של חרדת קודש. בתחילת הדרך נהגתי לשאול את עצמי: מי אני, הילדה הקטנה מברוקלין, שאעלה טענות הלכתיות ואפרש ראשונים ואחרונים כדי לשכנע את בית הדין לפסוק כפי שאני רוצה?"

שני מקרים שהתגלגלו לפתחה בתחילת הדרך שכנעו אותה שבחרה בייעוד הנכון בעבורה. "בתור טוענת רבנית מתחילה נתקלתי בדיין שהיה ידוע כמבריק מבחינה הלכתית, אבל הכישורים הבינאישיים שלו לא היו מי־יודע־מה. ראיתי במו עיניי טוענים וטוענות שיצאו מהחדר שלו בוכים, אחרי שנתקלו בקיר אטום מצדו.

"באותה תקופה התחלתי לייצג אישה שסחבה תיק גירושין במשך לא פחות משש שנים: מכיוון שלא הייתה עילה ברורה לכפיית גט, הדיון נמשך ונמשך, ואותו דיין פשוט סירב לקבל החלטה חותכת שתשחרר את האישה מהנישואין. לקראת הדיון הראשון שלי בפניו, החלטתי להתכונן היטב כדי להצליח להתמודד איתו בכלים שלו.

"ברגע שנכנסתי היה לי ברור שנושא הטוענות הרבניות חדש לו ולא ממש מקובל עליו, אבל הוא היה חייב לתת לי לדבר, כי כך החוק דורש. הוא מסתכל עליי ואומר 'מה את רוצה?'. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי שאני דורשת חיוב גט על בסיס רשימה ארוכה של מקורות הלכתיים, והתחלתי לפרט.

"בשלב מסוים הוא הרים את היד ואמר: 'תפסיקי לדבר, נשים ותלמוד תורה זה תִפלות'. במקום להיעלב שאלתי בנימוס: 'אדוני מעדיף שאגיש את הדברים בכתב?'. הוא השיב בחיוב, מתוך מחשבה שכך הוא יצליח לנפנף אותי, אבל אני הכנתי את המקורות מראש, עם הדגשות במקומות החשובים, ובאותו רגע הגשתי לו דפים מסודרים. זה היה הדיון האחרון במקרה של האישה הזאת. כעבור שנה הדיין הוציא החלטה לחיוב גט, שהסתמכה על המקורות ההלכתיים שהגשתי בפניו. מתוך המקרה הזה למדתי שיש לי יכולת להשפיע על המציאות, ושאני צריכה לפעול כמיטב הבנתי".

את האישור השני לכישוריה בתחום קיבלה לבמור לאחר שייצגה ילד שנחשד בממזרות, והצליחה להוכיח שהוא כשר לבוא בקהל. שורת הטיעונים ההלכתיים שהעלתה זכו לגושפנקה של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים ומגדולי הפוסקים של יהדות מרוקו, באחד מפסקי ההלכה שכתב בסוף ימיו.

בשלב מסוים חצתה לבמור את המתרס, ומייצוג לקוחות מול דייני בית הדין - עברה לעבוד לצד הדיינים במסגרת יחידת העיגון של הנהלת בתי הדין הרבניים. "יש לי סיפורים הזויים מהתקופה הזו", היא אומרת, ונזכרת במקרה של אישה שבעלה ברח מהארץ לאחר שהוטל עליו לתת גט. "מילא אם הוא היה בורח למדינה שיש בה בית דין רבני, אבל האיש ברח לליבריה - מקום שאין בו קהילה יהודית. באותם ימים השתוללה שם מלחמת אזרחים, כך שנראה היה שהעניין חסר סיכוי.

"מה לא עשיתי כדי למצוא מישהו שיוכל להחתים את הבעל על הגט. חיפשתי בנרות אנשי עסקים יהודים שאולי מתכוונים לנסוע לשם, ניסיתי להתקשר, אבל שום דבר לא עזר. ואז אני קוראת בחדשות ששר ההגנה של ליבריה מגיע לביקור בארץ. השגתי את המספר שלו, התקשרתי והסברתי את הסיפור. הוא אמר לי: 'אני מבין שמדובר בעניין של זכויות אדם, ולכן אני מתחייב לעזור לך'. סיכמנו שהוא ישלח את שר המשטרה בכבודו ובעצמו לביתו של האיש, כדי שיחתים אותו על המסמך".

אלא שהתלאות בדרך אל הגט לא הסתיימו: עד ששר ההגנה הליברי שב לארצו, הספיק הבעל לארוז את המזוודות ולנחות בבנגקוק, בירת תאילנד. "התקשרתי לבית חב"ד בעיר, והכנתי אותם לכך שייתכן שהבעל יגיע אליהם כדי לקבל ארוחה חמה. ביקשתי מהשליח המקומי שיחתים אותו על הגט באותו הרגע. אחרי כמה ימים התקשרתי לשם שוב, והחב"דניק אומר לי: 'כן, הבחור הופיע ודיברנו ארוכות, אבל אני לא מבין למה הוא לא חוזר לחיות עם אשתו. לא חבל להרוס משפחה בישראל?'

"לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי עליו: בית הדין בישראל פסק שהאדם הזה חייב לתת גט לאשתו, ואתה מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה? הוא הבין שמדובר בסיפור רציני, ובאמת בפעם השנייה שהאיש הגיע לבית חב"ד, השליח דאג להחתים אותו על המסמכים בנוכחות שני אברכים מקומיים". גם בהמשך צצו עוד כמה מהמורות, כמו איש עסקים ישראלי שהבטיח למסור את המסמכים בבית הדין אך שכח מהעניין. אבל לסיפור הבלתי אפשרי הזה, שלדברי לבמור יש עוד רבים כמוהו, היה סוף טוב, והאישה קיבלה את הגט המיוחל.

היום, כעשרים שנה לאחר שהחלה את דרכה במקצוע, משקיעה לבמור את מרבית זמנה ומרצה בנושא אחד: סרבנות הגט בישראל. הנושא החל לבעור בעצמותיה במהלך הלימודים, וביתר שאת עם תחילת עבודתה כטוענת רבנית. "הבנתי שקיים מצב איום ונורא של סירוב גט - בעיקר של גברים כלפי נשותיהם, אבל לא רק. זו למעשה עגינוּת מודרנית", היא אומרת.

"פעם, בקהילות היהודיות המסורתיות, לקהילה היה כוח לנדות וללחוץ את הסרבן כדי שייתן גט. היום, בעולם המודרני והגלובלי, אין לגבר שום בעיה לקפוץ לקהילה במקום אחר בעולם ולפתוח דף חדש. נתקלתי גם בגברים שמנהלים את כל החיים החברתיים שלהם דרך האינטרנט, כך שאין שום אמצעי לחץ חברתי שאפשר להשתמש בו נגדם".

המודעות לעוצמת הבעיה הובילה את לבמור לחפש אחר פתרון אפקטיבי לסרבנות הגט. אל המסע הארוך, שבמובנים רבים נמשך עד היום, יצאה בשנת 1995, מיד כשסיימה את התוכנית להכשרת טוענות רבניות. "התחלתי לדבר עם אנשים על הנושא, חקרתי ושאלתי כל מי שרק יכולתי", היא אומרת. "יצאתי לדרך עם קריאה ולימוד מעמיק של הסכם קדם־הנישואין שנוסח על ידי 'בית דין דאמריקא' (בית הדין הרבני המקובל על הזרם האורתודוקסי בארה"ב - ש"ק), וזכה להסכמות של רבנים חשובים רבים. חשבתי: מה הגיוני יותר מלנסח הסכם דומה, שיהיה מקובל כאן בארץ?".
[bigpic]
העבודה על מה שיהפוך ברבות השנים ל"הסכם לכבוד הדדי", נעשתה בהדרגה: "התחלתי עם מסמך פשוט ומצומצם, ובכל פעם דאגתי ללכת באופן אישי עם הזוגות שחתמו לבית הדין, כדי שהדיינים יראו את ההסכם ויאשררו אותו. אף אחד מהם לא רצה להתעסק עם הנושא הזה, חוץ מאחד: הרב זלמן נחמיה גולדברג. העובדה שהוא ראה שוב ושוב את הצורך בחתימה על הסכם כזה - צורך שמגיע מתוך הרצון של בני הזוג עצמם - גרמה לו להבין את חשיבות הנושא".

ללבמור חשוב להדגיש שהמניע לניסוח ההסכם איננו הרצון לחולל מהפכה בעולם הנישואין בישראל, אלא צורך ממשי שעלה מתוך היכרות עם זוגות. "המוטיבציה שלי לא פמיניסטית, ובוודאי אין לי רצון לקרוא תיגר על המסורת. אני פשוט מאמינה שאם מתעורר צורך אנושי כלשהו, צריך לתת לו מענה מתוך ההלכה עצמה", היא אומרת.

בשנת 1999, אחרי חמש שנים של עבודת נמלים מאומצת לפיתוח הסכם קדם־הנישואין שניסחה ולקידומו בקרב המתחתנים הצעירים בישראל, נפל דבר. "יום אחד מגיעים אליי הביתה שני גברים שלא הכרתי - הרב אלישיב קנוהל, הרב של כפר־עציון, והרב דוד בן־זזון, אז רב קיבוץ עין־צורים. ישבנו ליד שולחן המטבח שלי, ושני הרבנים סיפרו שבשנה האחרונה הם למדו יחד מסכת כתובות, והגיעו למסקנה שצריך לנסח הסכם קדם־נישואין למניעת סרבנות גט. הם שמעו מכמה אנשים שגם אני עוסקת בנושא, וכך הגיעו אליי".

השניים הציגו בפני לבמור את ההסכם שניסחו יחד, "וברגע שראיתי אותו, היו לי דמעות בעיניים", היא אומרת. "הנוסח שלהם היה זהה לזה שכתבתי וניסחתי בארבע השנים האחרונות. הרגשתי שיש יד מכוונת מלמעלה שהובילה אותי לעסוק בזה". מאז הפכו השלושה לצוות, והמשיכו לפתח את ההסכם בסיוע סוללה מרשימה של רבנים, דיינים, משפטנים ופסיכולוגים, עד גיבושו של "ההסכם לכבוד הדדי". בשנת 2000 עלה הנוסח הסופי שלו לרשת האינטרנט, ומאז הוא עומד לרשותם של זוגות צעירים העושים את דרכם לחופה.

הרעיון מאחורי ההסכם פשוט: בני הזוג מתחייבים, באופן הדדי, לשלם מזונות מוגדלים במקרה שבו אחד מהצדדים יסרב להתגרש, בתוך פרק זמן של שישה או תשעה חודשים מהיום שבו עלתה הדרישה לגירושין. בנוסף, קיים בהסכם מנגנון המחייב את בן הזוג שיזם את הגירושין להיכנס לתהליך קצר מועד של שלום בית, אם הצד השני דורש זאת. החתימה על המסמך יכולה להיעשות במועצה הדתית בעת הרישום לנישואין, בפני בית דין רבני, בפני בית משפט לענייני משפחה או בפני נוטריון.

"ההסכם כבר הוכיח את עצמו כמה פעמים", אומרת לבמור, ומספרת על מכרה שהתחתנה בגיל צעיר עם בחור נורמטיבי לחלוטין. "מיד אחרי החתונה התברר שיש לבחור חובות בהיקף של מאות אלפי שקלים, והיה ברור שמשהו כאן לא בסדר. הבחורה הבינה מהר מאוד שהיא טעתה, וביקשה להתגרש. הבחור, מצדו, התכחש לבעיה וסירב להכיר ברצון של אשתו לסיים את הקשר.

"בסופו של דבר עורכת הדין של האישה רדפה אחרי הבחור בכבישי גוש עציון, וכשהצליחה לתפוס אותו לשיחה, היא הזכירה לו שלפני החתונה הם חתמו על ההסכם לכבוד הדדי. באותו רגע, על גג המכונית, הבחור חתם על הצהרה שהוא מסכים להתגרש בלי כל תביעות מהאישה. באותו יום בני הזוג פתחו בקשה משותפת לגירושין. בבית הדין הדיין שאל את הבחור 'אתה מוכן לתת גט?' והוא ענה בטון מובס: 'כן, כי חתמתי על ההסכם לכבוד הדדי'. הגט סודר במקום. זו דוגמה להליך גירושין שהושלם מהר מאוד, למרות שהיה כאן פוטנציאל גדול לסרבנות גט".

ההחלטה לפרסם את המסמך באינטרנט נבעה מתוך שיקול מחושב. "רצינו שההסכם יצמח מלמטה, ולא מתוך החלטה ואישור של גדול דור כזה או אחר", אומרת לבמור. "ובאמת, המודעות להסכם התחילה דרך זוגות והורים של זוגות שחיפשו פתרון מניעתי לבעיית הסרבנות, ומשם הדברים הגיעו גם לרבנים. תלמידי ישיבה באים לרב שלהם ואומרים: 'אני רוצה לחתום על ההסכם, מה אתה אומר?' ובפעם הראשונה הרב אולי יגיד לא, אבל בפעם השנייה והשלישית הוא יהיה חייב להתייחס ולראות במה מדובר".

ההסכם מטיל עונשים לא קלים על בן הזוג שמעכב את תהליך הגירושין, ובין השאר כופה עליו לשלם סכום של 1,500 דולר בכל חודש של עיכוב. האם הסנקציות האלה הופעלו אי פעם?
"מעולם לא היה צריך להפעיל את הסנקציות שבהסכם, גם לא בארה"ב, שם כאמור קיים מסמך דומה כבר יותר מעשרים שנה. משהו בניסוח של ההסכם פועל באופן אפקטיבי מאוד, כך שמספיק שמזכירים לבן הזוג שהוא חתם, כדי לגרום לו להסכים למתן הגט.

"בדרך כלל מי שתובע גירושין יודע באיזה יום הוא נכנס לסיפור הזה, אבל לא יודע מתי הוא ייצא ממנו. אין שום גבול, הלכתי או משפטי, שאחריו צריך לבוא ולומר: זהו, הסיפור הזה נגמר. ההסכם עושה דבר חדשני בכך שהוא מציב גבול. הוא קובע שאחרי שעובר פרק זמן מסוים וידוע מראש, משהו בחייו של בן הזוג הסרבן הולך להשתנות. זה משנה את כל הפסיכולוגיה של סרבן הגט. אם עד עכשיו הוא סירב לתת גט כדי לא לצאת פראייר, ההסכם דוחף אותו למהר ולתת גט, כי דווקא העיכוב יגרום לו לצאת פראייר ולשלם סכומים גבוהים".

יכול להיות שחלק מההצלחה של ההסכם נובעת גם מהפרופיל הממוצע של החותמים עליו - בני זוג שמלכתחילה יש להם מודעות גבוהה לנושא?
"נכון שזוגות שחותמים על ההסכם מיוזמתם, מגיעים מראש עם כוונות טובות ועם מודעות לנושא. אבל קודם כול צריך לזכור שחלק מהחותמים עושים זאת בעקבות דרישה של ההורים, כמו שקרה אצל הזוג מגוש עציון. חשוב להבין גם שבמצב המשפטי וההלכתי של היום, לא צריך להיות אדם רע כדי להפוך לסרבן גט: מכיוון שנדרשת הסכמה של שני הצדדים לגירושין, קל מאוד לבוא ולומר 'קודם אקבל כל מה שמגיע לי, ואז אסכים לתת גט'. זה מנגנון פסיכולוגי נפוץ מאוד, שגורם גם לאנשים טובים להפוך לאנשים רעים".

לבמור רואה חשיבות בכך שהחתימה על ההסכם תהפוך לנורמה שאי אפשר בלעדיה. "זה צריך להיות דבר שכולם עושים, בלי שום קשר לאופי בן הזוג. רק אם כולם יחתמו, ללא יוצא מן הכלל, נוכל לגרום לכך שיחתמו על ההסכם גם בני זוג שיש לגביהם חשש".

אילו אוכלוסיות ומגזרים מגלים עניין בהסכם?
"אני מקבלת טלפונים מתעניינים מכל הארץ והעולם, ובאופן מפתיע גם מהורים של חתנים וכלות מהחברה החרדית, בעיקר באירופה אבל לא רק. אצל החרדים הטלפון מגיע תמיד מהאבא של הכלה, ומדובר תמיד באנשים בעלי מודעות גבוהה לבעיית העגונות - בין אם מתוך היכרות אישית ובין אם מתוך סקרנות טבעית".

היא מספרת על רבנים חרדים ידועים שקראו את ההסכם במלואו ואמרו: "זה תקף הלכתית, זה כשר, ואני מבין למה זה טוב לציונים" - במבטא יידישאי־מלעילי, כנדרש – "אבל אנחנו לא צריכים את זה". "התגובה הזו מראה שלמנהיגים בקהילות סגורות קשה להודות שקיימת בעיית סרבנות גט גם אצלם", אומרת לבמור. "הודאה בבעיה הזו תנפץ את התדמית האידילית של חיים קדושים, טהורים ומושלמים שכביכול קיימים שם. אבל היום אי אפשר להסתיר שום דבר, וסרבנות גט מכה בכל קהילה אורתודוקסית בעולם".

כל ילדיה הנשואים של לבמור חתמו על המסמך. "כל אחד מילדיי יודע לדקלם כבר מגיל צעיר: 'אמא לא מרשה להתחתן בלי לחתום על הסכם לכבוד הדדי'. אני מייעצת לכל ההורים לומר את זה לילדים שלהם, מפני שאם הרעיון נכנס להם לראש לפני שהם פוגשים את החתן או הכלה העתידיים, אז ברור שעניין החתימה הוא לא אישי, אלא עקרוני".

ומה איתך, חתמת על ההסכם בדיעבד?
"עדיין לא, מפני שאני מנסה לארגן עכשיו 'מסיבת חתימות', שיגיעו אליה הרבה זוגות נשואים בכל הגילאים ויחתמו על ההסכם כאקט חינוכי, דוגמה אישית לזוגות העתידיים".

לפני כשש שנים הוציאה לבמור את הספר "מנעי עינייך מדמעה" - ככל הנראה ספר השו"ת ההלכתי הראשון שכתבה אישה. לבמור סוקרת בו הסכמי קדם־נישואין למניעת סרבנות שנחתמו בישראל לפני "ההסכם לכבוד הדדי", ומציינת שמדובר בהסכמים יחידים, שנוסחו באופן פרטי בשביל זוגות מסוימים ולא התיימרו ליצור שינוי גורף בתחום.

את הספר, שכריכתו המוזהבת וההסכמות הרבניות הפותחות אותו מזכירות ספר קודש סטנדרטי, בחרה להוציא לאור בהוצאת "מוסדות אריאל" ו"ישראל הצעיר", אף שעמדה בפניה האפשרות לפרסמו בחסות הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן. "השגנו תרומה שאפשרה לתת את הספר לאלף דיינים, רבנים, שופטים, ספריות בישיבות ובמדרשות וספריות אקדמיות ברחבי הארץ. מכיוון שהספר נשלח מהוצאה תורנית שמקובלת על פלגים רבניים רבים, מי שקיבל אותו התייחס אליו בכובד ראש".

לבמור מספרת שהשפעתו של הספר הורגשה באופן מיידי. "זוג אחד סיפר לי שהגיע לחתום על ההסכם בפני רשם הנישואין במועצה הדתית, ועל שולחנו של הרב היה מונח הספר שלי, עם סימנייה בפנים. הרב אמר להם: 'אם הייתם באים לפני שבוע הייתי מסרב לאשר את ההסכם. אבל עכשיו אני באמצע לימוד הספר הזה, ולכן אאשר את חתימותיכם'. הדבר שהכי שימח אותי בסיפור הוא שהרב אמר שהוא 'לומד' את הספר, לא סתם קורא אותו".

על השלמת "מנעי עינייך מדמעה" עמלה לבמור במקביל לכתיבת הדוקטורט שלה בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן. עוד במהלך הלימודים לתואר השני עוררה סערה קטנה כאשר נרשמה לקורסים המיועדים לגברים בלבד, ונלחמה על זכותה להיכנס לשיעורים. "הכול התחיל בזה שראיתי במערכת השעות שיעורים שמסומנים בכחול, באדום ובירוק, וחשבתי: איזה יופי, מערכת צבעונית ונחמדה. רק כשהגעתי למזכירות כדי לאשר את התוכנית, התברר שהשיעורים הכחולים מיועדים לגברים בלבד", היא צוחקת. "בסופו של דבר הלכתי לקורסים האלה, וסיימתי אותם בהצטיינות".

בשנת 2013 חוללה לבמור היסטוריה כשמונתה לחברה בוועדה למינוי דיינים. המינוי, שנעשה בהוראת שרת המשפטים דאז ציפי לבני, התאפשר בעקבות חוק שיזמו חברות הכנסת עליזה לביא, שולי מועלם וזהבה גלאון, ולפיו יורחב מספר החברים בוועדה מ־10 ל־11, מתוכם לפחות ארבע נשים: שרה, חברת כנסת, נציגה של לשכת עורכי הדין וטוענת רבנית. שילוב הטוענת הרבנית בוועדה היה תקן חדש, ולבמור היא הראשונה הממלאת אותו. פיטורי השרה לבני ופיזור הכנסת טרפו את קלפי הוועדה, שלא התכנסה בחודשים האחרונים, למרות הצורך הדחוף למנות דיינים חדשים במקומם של אלה שפרשו לגמלאות.

מאבקי הכוח שהתחוללו סביב הוועדה למינוי דיינים בתקופת הרכבת הקואליציה, ודרישת המפלגות החרדיות להעביר את ראשות הוועדה מידי שרת המשפטים לשר הדתות, מצליחים להוציא את לבמור משלוותה. "אין לי מילים כדי לתאר כמה הפוליטיקה הזו רעה ומזיקה", היא אומרת.

"לנו, חברי הוועדה, יש כעת אחריות היסטורית, מפני שצריך למנות מספר גדול מאוד של דיינים בתקופה הקרובה, והם אלה שיעצבו את פניו של בית הדין הרבני בעשרות השנים הבאות. בית הדין הרבני בישראל הוא גם זה שפוסק במקרים מורכבים שמגיעים לפתחיהם של בתי דין בקהילות הגולה, כך שהאחריות שלנו היא לגורל העם היהודי כולו.

"הבעיות שבית הדין מתמודד איתן קשות מאוד, אבל יש גישות אנושיות בהלכה, ויש דיינים שיודעים לפתור את הבעיות הללו. כדי לבחור את הדיינים הנכונים צריך שהשיקולים יהיו מקצועיים לחלוטין, ובשום אופן אסור לערב בהם פוליטיקה. אסור שפוליטיקאים ישפיעו על גישות הלכתיות, שבתורן ישפיעו עלינו לדורות ארוכים".

גישתה של לבמור לתהליך בחירת הדיינים יוצאת דופן למדי. היא אינה מסתפקת ברבע השעה הקצובה לכל מועמד המתייצב בפני הוועדה, אלא יוזמת פגישות עם כל אחד ואחד מהמועמדים, ומראיינת אותם במשך שעה וחצי לפחות. "אני מבקשת מהם לספר על עצמם, ואז אנחנו עוברים לדבר על סוגיות שנתקלתי בהן במהלך עבודתי. חשוב לי לבדוק את הידע של הדיינים, כמו גם את הגישה שלהם לזולת, לחידושים בהלכה ולחוקי מדינת ישראל. רק אחרי שיחה כזאת אני מרגישה שיש לי יכולת אמיתית להכריע בנוגע למידת ההתאמה שלהם לתפקיד".

במקביל לכהונתה בוועדה, לבמור עובדת כיום בפרויקט של תנועת "ישראל הצעיר" והסוכנות היהודית למניעת סירוב גט ועיגון, ובעיקר עסוקה בהפצת ההסכם לכבוד הדדי ובדיבור עליו "בפני כל מי שרק מוכן לשמוע". הלו"ז שלה מלא בפגישות ובהרצאות מבוקר עד ערב: השבוע למשל דיברה בפני קהל רחב לאחר הקרנת "גט", סרטה של רונית אלקבץ, במתחם התחנה הראשונה בירושלים.

הסרט הזה זכה להצלחה מרשימה והופיע בפסטיבלים בכל העולם, אבל האם את חושבת שהוא הצליח לשנות משהו בתפיסה של הדיינים עצמם?
"אני יודעת שהסרט הוקרן בוועידת הדיינים האחרונה, והמעוניינים הוזמנו לצפות בו. לפי התגובות, הם חשבו שהדיינים בסרט הוצגו בצורה מוגזמת ולא אמפתית, שלא משקפת את המצב היום. אני סבורה שהסרט דווקא משקף מציאות - בלי להיכנס לשאלה אם יש דיינים כאלה בדיוק, אלא בהתייחס יותר לסיטואציה שהגיבורה בסרט, ויויאן, נקלעה אליה. הדברים המקוממים שרואים בסרט אכן מתרחשים. אמנם לא כולם קורים לאישה אחת, אבל הם קורים".

אחרי כעשרים שנה בתחום ואינספור מקרים של סרבנות גט והתרת עגונות, את מרגישה שיש מקום לאופטימיות? האם משהו חדש באמת מתחיל בסוגיית הגירושין במדינת ישראל?
"אני חושבת שיש תקווה. שינויים חיוביים קורים גם ברמת הדיינים וגישתם למקרים של סירוב, וגם ברמת השטח - יש יותר ויותר דרישה להסכמי קדם־נישואין, ואני מאמינה שהתהליך הזה ייצור בסופו של דבר תמורה היסטורית. בכלל, אני מאמינה שתמיד יש מקום לשפר ולפתור בעיות, וזו הסיבה שבגללה החלטתי להיכנס לתחום. חונכתי לכך שאם אתה רואה צורך במשהו, לא חשוב במה, עליך האחריות למלא אותו ולפתור את הבעיה. אם נשפך חלב על השולחן, אל תבכה. קום ותנגב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...