בית המדרש של נועה ירון: טראנס ותורת ברסלב

עשרים שנה אחרי שעזבו את חייהם הקודמים, נועה ירון ויובל דיין מנפצים כל קלישאה אפשרית על בעלי תשובה, ומבקשים להקים מרכז שבו יחיו בשלום מסיבות טראנס סוערות עם שיעורים בתורת ברסלב

כמו כל אתרי הבילוי המגניבים באמת בתל־אביב, את המרכז החדש של נועה ירון ויובל דיין לא תמצאו בקלות. אין שלט על הדלת, איש לא יחכה לכם בכניסה, והווייז לא יפנה אתכם לשם. "אלנבי פינת אחד העם", זה כל המידע שנמסר בסטטוסים המדודים בפינצטה, שבישרו על "מסיבת טבע אורבנית לנשים בלבד".

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במבט ראשון, המרכז בלב תל־אביב נראה כמו מקום שעדיין לא החליט מהו. מימין במה שלא תבייש את הזאפה, משמאל פינת זולה עם ליקוטי מוהר"ן, במרכז שולחנות ישיבה, וממול גומחה קטנה עם משקאות חריפים. "כאן זה הבית של הנשמות האבודות", אומרת הברמנית אגב מזיגת קאווה בכוס חד־פעמית לממתינות. "לכאן באים כל האנשים שהחיים כבדים להם. אין סלקציה בכניסה, הכול הולך".

מרגישים בבית בתל אביב. נועה ירון ויובל דיין צילום: אריק סולטן

ברקע נשמע שיעור בתורת רבי נחמן, שעד מהרה מתחלף במסיבת טראנס עם די־ג'יי דאלי, תקליטנית שחזרה בתשובה. נסו לדמיין את הסיטואציה: כ־200 נשים שתויות בכיסויי ראש, חלקן חרדיות מבית"ר־עילית, משתוללות לצלילי "תל־אביב, יא חביבי תל־אביב". וזה עוד היום של ה"דוסיות". בימים כתיקונם מגיעים למקום נגני שוליים שמבצעים ג'אם־סשנים אל תוך הלילה, בעלי פאבים ידועים לאחר יום עבודה, נשמות תל־אביביות תוהות, להקות אלטרנטיביות, וגם ידוענים ואנשי טלוויזיה כמו לינור אברג'יל וליאור רז, כוכב "פאודה", שנצפה שם לא מזמן. השמועות אומרות שאפילו יהודה לוי, השכן ממול, הציץ ונפגע.

יומיים אחרי הביקור שלנו שם, כאילו מעולם לא דרכנו במעוז האלטרנטיביוּת הזה, אנחנו כבר נפגשים עם בני הזוג דיין בבית קפה חיוור ונטול אופי בתחנת דלק בבית־שמש, עיר מגוריהם. יובל מגיע באיחור מאוד לא אלגנטי, ונועה ממהרת להתנצל ולהסביר ש"ככה הוא, תמיד מאחר. אמרתי לו שהסלוגן שלנו צריך להיות 'דונט קול אס, אנד וי דונט קול יו'".

"אבל לך אני לא מאחר", ממהר יובל להסתייג.

"על מה אתה מדבר?", היא מזדעקת, "אתה תמיד מאחר לי. אפילו לאירוסין שלנו איחרת".

"נו, מה אפשר לעשות", הוא עונה בטון מתיילד, "פגשתי את אליהו הנביא".

נשמע מאוד אמין.

"אבל זה באמת מה שקרה. היא אמרה לי 'דיר באלק אם תאחר', ואמרתי שאני רק קופץ שתי דקות להתקלח ומגיע. איך שאני בא לצאת, אני רואה איש זקן מנסה להיכנס לדירה שלנו. הוא חשב שהבת שלו גרה שם. ניסיתי להסביר לו שהוא טועה, שזאת הדירה שלי. פתחתי את הדלת והראיתי לו את הבית. הוא התחיל לבכות".

"הבנתי שיש לו כנראה מחלת שכחה מתקדמת, אז הצעתי לו שייכנס אליי לאוטו ונעשה סיבובים בשכונה, אולי הוא יראה מישהו מוכר. ואנחנו נוסעים, והטלפון לא מפסיק לצלצל, ואני לא יודע מה לעשות. זה לא צחוק, כל האורחים מחכים. אבל מה יכולתי לעשות? לזרוק אותו במשטרה? מה אני, כלב? עוד סיבוב ועוד סיבוב, רק כשהגיעו מים עד נפש הוא פתאום נזכר וצועק לי 'כאן! פה אני גר!'. שמתי אותו בבית, ורגע לפני שיצאתי הוא עוד הספיק לומר לי 'אתה אדם טוב, אני בחיים לא אשכח אותך'".

משעשע. אגב, איך זה קשור לאליהו הנביא?
"אליהו הנביא הוא אדם שיתקוף אותך במקום שאתה הכי חלש בו והכי אגואיסטי, ושם הוא יבקש ממך משהו קטנצ'יק שאלפי אנשים יכולים לעשות, אבל רק אתה פה עכשיו. זה אליהו הנביא".

אנחנו זה המקור

כבר 15 שנים שבני הזוג דיין מתגוררים בבית־שמש, נעים על הציר שבין "הבית על ההר עם הטרמפולינה והבריכה" לבין תל־אביב.

מה לכם ולבית־שמש האפרורית?
"אפרורית?", מתקוממת נועה, "ממש לא. זה מקום מקסים, יש לנו כאן משפחה, ילדים, בית יפה, וזה בעיקר זמין ונוח. אני נוגעת בתל־אביב וחוזרת הביתה".

לא קצת מפריע לך לגור בעיר שיש בה שלטים שקוראים לך לעבור את הכביש כי את אישה?
"את מדברת על דברים שקורים במרחק חצי שעה מאיתנו", עונה יובל במקומה. "אין לנו קשר אליהם, אנחנו לא שייכים כאן לאף קהילה".

''בסופו של דבר אלו האנשים שאיתם אנחנו מרגישים הכי בנוח''.. ירון דיין במרכז התהוות צילום: רחלי מלק בודה

אז למה בעצם להתערבב בחיי הלילה של תל־אביב?
"תל־אביב זה האנ"ש שלנו", מסבירה נועה. "כמה שחזרנו בתשובה והתחרדנו, בסופו של דבר אלו האנשים שאיתם אנחנו מרגישים הכי בנוח".

"תל־אביב זה הבית". מוסיף יובל, "כשאני נכנס לאלנבי וליהודה הלוי, נהיה לי טוב. אני אוהב את המראות האלה, עם כל העובדים הזרים והאנשים החשופים. שם אני מדבר את השפה, שם אני מכיר את כל האקשן. אין מקום שאני מרגיש בו בבית יותר מאשר ברחובות המטונפים של תל־אביב".

המקום החדש שפתחו השניים תחת השם "מרכז התהוות", עבר גלגולים רבים. המיזם נולד לפני תשע שנים, אחרי שהפרסומאי זיו לנגר ראה חבורת נחמנים מקפצים ברחוב וחשב להיעזר בהם לקידום המכירות של "פפסי מקס". כשביקש לדעת איך ניתן ליצור קשר עם החבורה המקפצת, הופנה לבני הזוג ירון־דיין, שגרו אז באופן זמני במירון. לנגר, שבאותה תקופה החל לגלות עניין בחסידות ברסלב, הופתע לראות את שני הברנז'אים לשעבר שחזרו בתשובה, ושכנע את יובל להעביר חוגי בית בתל־אביב.

השיעורים הראשונים התנהלו בפורום מצומצם ואקסקלוסיבי של ידוענים ובעלי השפעה למיניהם, בסלון ביתו של לנגר, הנשוי לאשת הטלוויזיה ודוגמנית־העבר איה קרמרמן. בהמשך התרחבה חבורת הלומדים ועברה לבית בנאות־אפקה, עשתה גיחה לרחוב בן אביגדור בדרום העיר, ולפני כשלושה חודשים השתקעה במיקום הנוכחי.

את המבנה של "מרכז התהוות" הכשירו הדיינים בעזרת חברים ומתנדבים בלבד - ללא תקציב, ללא ספונסר וללא אנשי מקצוע ומומחים. כדי שבכל זאת יחזיקו מעמד מבחינה כלכלית, החליטו לפתוח דף מימון המונים ב"הדסטארט", שם יוכל כל משתתף לזכות בתליון מכסף, בחולצת "רעוולוציע" איכותית, ואפילו בתפילה אישית שיישאו בעבורו באומן. מי שממש לארג' עם הכסף, יקבל את נועה וירון לשיעור ספיישל בביתו.

"תמיד חלמנו להקים בית ברסלב בתל־אביב", מסבירה נועה. "רצינו מקום שיהיה בית לכל המחפשים, שיקבל כל אחד בחיבוק ובלי שאלות".

''לא צריך להיות נזיר כדי להיות צדיק''. קבר ברסלב צילום: מרים צחי

ובכל זאת, לאילו אנשים אתם מכוונים?
יובל: "אנחנו לא מכוונים לאדם ספציפי, אנחנו פשוט מאמינים שההיצע הרבה יותר קטן מהביקוש. בכל מקום שבו נאמר את הדברים האלה, יבואו אנשים. אז פתחנו מקום יותר נוח, זה הכול. נוהגים לומר אצלנו שהבבילון, כלומר הממסד, נשאר בחוץ".

ובפנים, מנסים לשווק את ברסלב לכל מי שנכנס.
נועה: "מי מנסה לשווק? באת למקום של ברסלב".

זה מקום שלובש צורה של פאב, אבל עם תכנים ברוח ברסלב. לא עלול להיווצר רושם קצת מיסיונרי?
"את לא חושבת נכון", משיב יובל. "אנחנו זה המקור. רוב הברים בעיר פועלים בפול־גז בניוטרל. אין להם מה להציע, אתה שותה בירה ואחר כך עוד דרינק ועוד בירה. אנחנו מתחפשים? הם מיסיונרים, מיסיונרים של כסף! אצלנו הבירה יושבת בדיוק במקום, בין הלימוד לבין הערך, בין המוזיקה לבין המהות. כשבא אדם ואני אומר לו 'תרגיש חופשי', אני באמת מתכוון לזה. כשברמן אומר 'בוא, תרגיש חופשי', הוא לא באמת מתכוון.

"רוב האנשים שעושים היום דברים בתל־אביב מחקים את ההוא שמחקה אותנו. אנחנו מהמקום, לא באנו לעשות אותו בדמותם. אנחנו לא דתל"שים, לא מזרוחניקים ולא חבר'ה ברסלבים שבאו מבחוץ, אנחנו מפה. אז יש שם ספרים, מעולה. זה מה שתל־אביבים רוצים היום - שאם הם באים למקום, יהיה שם קצת יותר מבחורות ומיני".

במה אתם שונים מבית חב"ד למשל?
נועה: "איזה בית חב"ד יש בתל־אביב?"

אני מנסה להבין את מהות המקום.
יובל: "מהות המקום היא שאתה לא תדע מהי מהות המקום. אנחנו אנדרגראונד. אני לא מביא הופעות, לא שולי רנד ולא אביתר בנאי. האנשים שיושבים אצלנו בלילות, זה מה שמבדיל. אתמול הייתה לי על הבמה, בשלוש בלילה, הופעה שיכולה לעלות 8,000 שקל. אנשים באו, שתו בירה, ראו שנחמד והתחילו לנגן כמו משוגעים. לא פשוט לפתוח מקום אנדרגראונד בתל־אביב. כולם רוצים להיות אנדרגראונד.

"כולם רוצים תהליך צמיחה אורגני, בלי לפרסם ובלי ספונסרים. אנחנו מצליחים. יש לנו צבא ענק שמפעיל את המקום ואף אחד לא מרוויח שקל. את רוצה לשאול במה נבדל המקום הזה מהאחרים? תבדקי מה קורה איתם כשאין להם משכורת. כל החב"דניקים והברסלברים והמחזירים בתשובה - קחי להם את המשכורת, ותני להם לנסוע כל יום הלוך־חזור לתל־אביב. נראה כמה זה יחזיק".

בתשובה מתמדת

הם הכירו בשנות התשעים, בתוך הקישקע של הסצנה התל־אביבית. קצת אחרי שסיים את לימודיו בסם שפיגל, החל יובל לכתוב תסריטים לערוץ הילדים ולערוץ 2, ועבר להתגורר בקומונה של בוגרי גל"צ. בין השותפים שם היו גיל קופטש, איתי אנגל, תמרה סלם ונועה ירון, שהחלה אז לעבוד כמגישה בתוכנית הטלוויזיה "שישי חי" עם מרב מיכאלי.

נועה ויובל התאהבו, עברו לגור בדירה משותפת מול הים, וניהלו חיים של מוזיקה, ג'וינטים והרבה גלים. דרך אחד החברים לגלישה הכיר יובל את המקובל השכונתי, והחל ללכת לשיעורים ולהתחזק. אחרי תהליך ארוך הסכימה גם נועה להצטרף, ומשם הכול היסטוריה.

כבר עשרים שנה שאתם בתשובה. נכנסתם לשגרה? משהו מהלהט נרגע?
נועה: "ממש לא. אנחנו מאוד לוהטים, אפילו הרבה יותר מבעבר. עברנו תהליך עם הרבה התפכחויות. רבי נחמן לא מדבר על אקט חד־פעמי של חזרה בתשובה: אתה שב ושב, תשובה שמתרחשת כל הזמן. הלכנו מאוד פנימה, הפוך מכל מה שעזבנו. ואחרי שנגענו בקיר - התחלנו לחזור ולחפש את המקום שלנו".

''עברנו תהליך עם הרבה התפכחויות''. נועה ירון-דיין צילום: רונן פדידה

חוויתם את תחושת הניכור החברתי שעליה מספרים רבים מהחוזרים בתשובה?
"עברנו את כל השלבים, כולל ניסיון לא מוצלח להיות חלק מחברה שאנחנו לא באמת שייכים אליה. נכנסנו אפילו למאה שערים, הכי עמוק שאפשר".

והרגשתם שרואים בכם סוג ב'?
"ממש לא", עונה יובל. "אצל החרדים יש כלל - אם היית מוצלח בעולם החילוני וחזרת בתשובה, הם מקבלים אותך. אם אתה טמבל בעולם החילוני, הם לא יקבלו אותך גם כשאתה דוס. אנחנו היינו במוצלחים, ולכן אף פעם לא דחו אותנו, אבל החלטנו בעצמנו שזה לא מתאים. תקופה ארוכה חשבנו שהשם רוצה שנהיה חרדים ונדבר יידיש, עד שהבנו שזה לא זה".

בקיצור, לא השתניתם?
"זה מזכיר לי שכשחזרתי ללמד בתל־אביב, הזמנתי את אמא שלי לאחד השיעורים. אחר כך שאלתי אותה איך היה, והיא אמרה לי: 'חצי־חצי. בחצי הראשון לא הבנתי מי יושב ומקשיב לבן שלי, ובחצי השני התפניתי להקשיב לך. כלום לא השתנה. תמיד דיברת וכולם הקשיבו, אז לפחות עכשיו אתה מדבר דברים נחמדים'".

רב בכובע גרב

בין ריקוד אחד למשנהו, יוצאות הנשים מהמסיבה להפוגת סיגריה בחוץ. על אחד הספסלים יושבת לה בתנוחה עוברית נערה יפה עד כאב העונה לשם יקרת. סיפור קלאסי של מתנחלת שנשרה ממסגרות, חזרה בשאלה והסתובבה בכל מיני מקומות, עד שגילתה את רבי נחמן. "צפיתי בסרטונים של הרב יובל ונתפסתי", היא אומרת. סיפור דומה משמיעות רבות מהבנות שפגשנו שם: כולן נתקלו בשיעורים של הרב יובל, ונשבו בקסם.

אפשר להבין אותן. דיין שופע כריזמה, ומתוך עיניו השקועות בוקע זיק של שובבות. שלא כמו בסרטוני היוטיוב, שבהם הוא מככב בחולצה לבנה ומאופקת, כאן הוא נראה כמו הכלאה משונה בין היפסטר לראסטפארי אשכנזי: חולצה שחורה עם סמל של פיס, כובע גרב וזקן מחודד. הכי לא רב שיש.

למה שינית את הלבוש?
"זה מה שנועה קונה לי. למה כל דבר צריך משמעות? בסיפורי המעשיות של רבי נחמן כתוב ש'על בגדים לא היה מקפיד כלל'. זה נקי? זה בסדר? יופי. אפשר להתקדם".
[bigpic]
יכול להיות שאתה מנסה לבנות תדמית קצת יותר מעודכנת לעומת הברסלבר הממוצע?
"ממש לא. יכול להיות שבשבוע הבא תראו אותי עם שטריימל. נהגתי ללכת בחולצה לבנה, אבל כשנכנסנו למקום החדש הרגשתי מאוד בולט. ראיתי שאני לא יכול ללכת ככה, כי אני נראה כמו איזה גורו. אז אני לא מתחפש, אני רק מונע כל מיני מחשבות אומללות, שעכשיו צריך לתת לי כבוד ולנשק לי את היד וכל מיני דברים שאני לא רוצה שיקרו".

אפרופו גורו, אתה מודע לזה שהבנות קצת מאוהבות בך?
"יש כל מיני סוגים של אהבה בעולם. אהבת אישה, אהבת גבר, אהבת ילד. ויש עוד סוג של אהבה, וזו אהבה לאיש פלא. ככה מגדיר רבי נחמן. זה לא משהו פיזי או נפשי, את מתאהבת בפלא שלו. מסכנים התל־אביבים שאני הכי פלא שהם פגשו. אני תמיד אומר להם – 'אני חכם? אתם יודעים מה היה קורה אם הייתם פוגשים את הרב שלי?'.

"אני הבבואה הצולעת של מה שהם קוראים פלא. סבבה. זה לא אני, זה לא עליי, אני לא גורו ולא כוכב רוק. אני בא, נותן והולך. אין לי קהילה או מניירות של 'בואו לעשות איתי שבת ואחזיר אתכם בתשובה'. אני לא נותן לאף אחד את המספר שלי, ואין לי משב"קים (משמשים בקודש). אתם תבואו, תקשיבו לי ותלכו מכאן, או שאני הולך בעצמי".

נועה: "אנחנו הכי רחוקים מהגורואיות שיש. ואן גוד, ואן וומן. השם אחד ושמו אחד ואשתו אחת. השאלה היא לא מה רואים בנו, אלא איך אנחנו רואים את זה ואם אנחנו בוחרים להזין את זה. יובל הוא אלוף בלשבור לבן־אדם השני את הכלים ולהבהיר לו שממנו לא ייצא שום דבר. בכל השיעורים, גם שלו וגם שלי, אנחנו מספרים על המלחמות שלנו עם היצר וכמה אנחנו גרועים. זה כל מה שאנחנו עושים. אנחנו מסבירים להם שהם ואנחנו זה אותו דבר, רק מה, לנו יש פז"מ של עשרים שנה, אז יש לנו אפשרות לתת קצת טיפים ועצות באמנות לחימה.

"כשבאים אליי ושואלים אותי 'נו, אז יהיה טוב?', אני אומרת להם 'לא. יהיה יותר קשה ויותר קשה'. זה הפוך מכל מה שמבטיחים בסמינרים של מחזירים בתשובה, שאומרים לך 'תחליפי בגדים והכול יסתדר'. אתה לא מוצא שלמות אחרי שהחלפת צד או שכונה או שינית אורחות חיים. אחרי שהשלת את כל המסכות, זה הזמן להתמודד ולעבוד פנימה".

לא קצת מעייף לטפל בכל האנשים האלה?
"הרבה אנשים באים ורוצים שנמשיך איתם את המהלך שהתחלנו", מספר יובל. "אחרי זמן מסוים הם אומרים 'אוקיי, איך מצטרפים אליכם? אפשר להירשם באיזה מקום?'. ואני תמיד אומר להם לא. חפשו לכם קהילה, חפשו לכם רב, לידי אתם לא יכולים להישאר. אני עם ה־newcomers. זה המקום שלי, ומי שנשאר שם יותר מדי זמן, יתחיל לשמוע את הגלגל חוזר על עצמו. אנשים מחפשים מישהו להידבק אליו - 'אם הוא נאה והיה בטלוויזיה ויודע לדבר, אני אלך אחריו'. לא אצלנו. אל תלכו אחרינו. כל מי שקורא לעצמו ברסלב ומוליך אחריו אנשים, זו טעות".

נועה: "יובל מתחמק מרבנות ומהִתמַנוּת. המסורת הברסלבית היא שאין גדולים ואין קטנים, כולם חברים, כולם נלחמים. אין אפילו תמונה של הרב להעריץ אותה, הולכים אחרי הרעיון ולא אחרי הדמות. פעם באה אליי מישהי ואמרה 'הרבנית, אני מאוד מעריצה אותך, אבל הסדרה שעשו על החיים שלך - לא משהו'. אמרתי לה, 'זה בסדר, גם החיים שלי לא משהו'".

מבחן הסרוגים

סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר "מקימי" שפרסמה נועה ירון בשנת 2007, הצליחה על פניו פחות מהספר. "למה לא הצליחה?", מתקוממת נועה כשאני מציינת זאת, "הצליחה מאוד. פגשתי באומן נשים שהגיעו לשם רק בעקבות הסדרה, בכלל לא הכירו את הספר. מה שקרה הוא שהספר התקבל בעיקר במגזר הסרוג. ומי שאהב את הספר, באופן טבעי לא אהב את הסדרה".

"המזרוחניקים קיבלו שוק", מנסה יובל להסביר, "זה היה 'התפסן בשדה השיפון' שלהם. הם מקדשים אותו, לומדים אותו באולפנות, מקריאים קטעים ממנו בטקסים. אין שבוע שלא מתקשרות אלינו בנות שעושות על הספר עבודה במחשבת ישראל. ופתאום הייתה הסדרה, רק מה, כשעשינו אותה הייתה כוונה שונה לגמרי, אנחנו הרי לא פונים לאותו קהל פעמיים.

"זו הייתה סדרה של חילונים - הבמאי היה גיי, כל הצוות היו חילוני־קצה, והסרוגים כעסו עלינו מאוד", הוא צוחק. "שאלו אותנו מה עשינו לספר שלהם. הם לא הבינו שיש עוד עם ישראל, ולא כולם קוראים ספרים כמוהם. אנשים עם הפרעת קשב וריכוז, צריך לתת להם סדרה של ארבעה פרקים ולסיים צ'יק־צ'ק".

''זו הייתה סדרה של חילונים''. מוקי ויעל פוליאקוב ב''מקימי'' צילום: יח''צ

למה הציונות הדתית כל כך התחברה לספר?
"כי היא הצלחת פטרי הכי טובה של רבי נחמן", מסבירה נועה. "בין ברסלב לציונות הדתית יש סיפור אהבה, שגדל והתעצם אחרי הגירוש מגוש קטיף. כשנשבר האמון במדינה, המון אנשים התפרקו. היו הרבה מקרי גירושין, בני נוער אבודים, חלק גם נזקקו לטיפולים פסיכיאטריים. אנשים חיפשו איך להסתדר על אמונה מחדש, והם רצו אמונה שלא תדרוש מהם עכשיו עוד מעבר, כי היו להם מספיק מעברים. בגלל שברסלב היא חסידות כל כך לא מגזרית, זה התלבש בול. בשביל להיות ברסלב לא צריך לשנות שום דבר - לא לעבור מקום, לא להחליף בית כנסת, לא להתנתק משום מגזר".

"לפני הגירוש כמעט לא היו בתל־אביב כיפות סרוגות", מוסיף יובל. "עולם התשובה היה שייך רק לברסלב ולחב"ד. הדתיים־הלאומיים בזבזו המון שנים בפנטזיות על כיבוש הארץ, ורק אחרי הגירוש הם הבינו איך לכבוש את הארץ באמת. הציונות הדתית הייתה צריכה לקבל מכה בשביל לשבור את הגאווה וההתנשאות שלה. עם ישראל מוכן לקבל הכול, רק אל תתגאה עליהם.

"אני זוכר שניסיתי להסביר את זה למנהיגי הציונות הדתית, והם נורא כעסו עליי. העניין הוא כזה: יש נשירה בכל מקום, אבל השאלה היא לא למה הנוער נושר, אלא למה הוא חוזר לברסלב ולא אליהם בחזרה. מתי מעט מגיעים לישיבות הקו. הסיבה היא שפעם היה דגל להניף, אז הגיעו אנשים מכל קצות תבל והחזיקו את דגל הציונות במשך שנים. עכשיו הדגל עומד, ובא דור חדש שמתחיל לשאול למה בכלל צריך להחזיק את הדגל. וזאת הבעיה שלהם, אין להם תשובה לזה. כשצועקים 'צריך להחזיק' זה לא מספיק, אנשים מחפשים היום תשובות יותר עמוקות".

בימים אלה שוקדת נועה על ספר חדש, מעין המשך לספרה הקודם. "אני מתארת שם מרד נעורים של ילדה בת 17, שבועטת בביתה הדתי ומתחילה להתעניין בעולם החילוני", היא מספרת.

נשמע כמו התהליך שעשית, רק מהצד השני.
"מאוד. זה מזכיר לי שפגשתי פעם את גואל פינטו בריאיון, יצא לנו קצת לדבר ומאוד התחברנו. לא יכולנו להירגע מכמה שאנחנו דומים ואיך שהתהליך שעברנו היה זהה. בסופו של דבר זה הרי אותו תהליך של חיפוש. מיהם האנשים שחוזרים בשאלה? גם הם אנשים אמיצים. הרוב הרי לא משתנים".

אין במי למרוד

מאז שחזרו בתשובה מתפרנסים יובל (47) ונועה (43) בעיקר ממתן הרצאות ושיעורים. היא חורשת את הארץ ומוציאה קבוצות נשים לאומן, הוא מנגיש את תורת רבי נחמן למגזרים שונים, בתוך מרכז התהוות ומחוצה לו. ובין כל העומס הזה הם מגדלים גם שבעה ילדים ששמותיהם, איך לא, על טהרת הנ־נח: שרה, נחמן, נתן, מרים, אודל, דוד־ישראל והלל־יעקב. לפני כשנה וחצי זכו כבר לחתן את בתם הבכורה.

נראה שהילדים לא ממש מרדו בכם.
"קצת בעיה למרוד כשאבא שלך יותר פרוע ממך", צוחקת נועה. "הבת שלנו התחתנה בגיל 18 עם חסיד ברסלב. ממש 'דפקה אותנו'. יצא לנו הפוך על הפוך".

בסוף המרד שלהם יהיה לגור בפתח־תקווה ולהיות רואי חשבון.
"הלוואי", אומר יובל, "צריך אחד מיינסטרים שיחזיק את הכול. כשהבת שלי סיפרה שהיא מתחתנת, הלכתי לברר אם הם יכולים לעשות אחרי החתונה שנה בגואה. הרי מה הבעיה עם הורים וילדים? שמתישהו הם פוגשים את הממסד והוא מגעיל אותם. הילד לא מצפה שהמורה או המנהלת ירחמו עליו, הוא מצפה שההורים שלו ירחמו עליו.

"אבל אז ההורה מתמקם בדיוק בשפיץ של הממסד. וכשאמא אומרת 'לא, המורה צודקת, אתה הולך לשם', אז בדיוק מתפתח המרד.אני אומר בדיוק ההפך: לא טוב לך? אל תלך. יום טוב זה יום שבו לא הולכים למוסדות, לא הולכים לבית הספר. שישחקו מצדי באייפד כל היום. אני שונא את הממסד. אני לא יכול להכיל אותו".

נועה: "אני זו שמאזנת ונותנת את הטון הממסדי. אני דואגת שילכו לבית הספר ויעשו מה שצריך, כי בכל זאת צריך לתת להם ביטחון של מסגרת. אבל הילדים שלנו מאוד אינטליגנטים, אני לא דואגת שלא יסתדרו בחיים. חשוב לי שיהיו בני אדם. חשוב לי להסתכל בפנים של הילד שלי ולראות שם מישהו, ולא איזו בובה".

היה קל לוותר למען הילדים על החופש שהיה לך?
"בוודאי שלא. עם כל ילד שהבאתי לעולם ידעתי שאני קושרת עוד חבל מעל צווארי, ועשיתי את זה במודעות מלאה. ידעתי שאני חלשה מאוד לסחוב את החיים האלה. הבנתי שאם יש לי מלכות, יש לי אחריות. את יוצרת לעצמך מחויבות ואז נקודת המבט שלך הרבה יותר מפוכחת. כשיש מחויבות, לא ממהרים לשבור את הכלים".

לא סוחרים בסלבס

בתעשיית התקשורת יש אנשים לא מעטים שנמצאים בקשר הדוק עם בני הזוג, בעיקר עם יובל, שמכיר אותם עוד מימיו כיוצר טלוויזיה. הוא מצדו מנסה לשמור על חשאיות מוחלטת בנוגע לקשריו בברנז'ה, לא תמיד בהצלחה רבה. "ממני לא תוציאי ניים־דרופינג. רוצה לדעת מי נמצא איתי בקשר? חפשי בגוגל יובל דיין. לא בטוח שתמצאי, כי יובל הזמרת, המתוקה הזאת, זרקה אותי שבעה דפים אחורה בגוגל", הוא צוחק.

"יש כאלה שמחפשים את הקרבה לידוענים. אנחנו לא", אומרת נועה. "אני זוכרת שבאנו פעם לאסוף תרומות מאיזה רב גדול, והוא שאל אותנו 'מי אצלכם?'. הוא רצה לדעת איזה סלבס יש לנו בארסנל ומי בא אלינו לאירועים. אז מה, עכשיו אני צריכה לתת שמות של אנשים כדי שתפתח את הכיס? לא מתאים".

מהכינוי "הקואוצ'ר של הסלבס", שאיכשהו דבק בו, יובל די מסתייג. "בפעם האחרונה שהסכמתי לדבר עם עיתונאית, אמרתי 'בתנאי אחד, שלא יקראו לי הרב של הסלבס'. ואז שמו לי תמונה ענקית וכתבו 'הרב של הסלבס'. אני לא אוהב את זה. כן, הם באים אליי לפני אודישנים כשהם במתח, או כשנשבר להם והם צריכים מישהו שונה מהנוף כדי לדבר איתו. אבל זה לא קואוצ'ינג".

''ישבת איתו פעם? את יודעת איזה מתוק האיש הזה?''. אסי עזר וארז טל צילום: עודד קרני

למדת בסם שפיגל עם יורם זק, העורך של "האח הגדול". מה אתה חושב על העבודה שלו?
"יורם זק הוא אח שלי, אנחנו חברים טובים שאי אפשר לתאר. גם המפיק אלעד קופרמן הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אני מלווה את החבר'ה מהאח הגדול עוד מהעונה הראשונה. על כל דבר קטן שיש, הם מתקשרים אליי. גידלנו את הילדים האלה, והם חבר'ה מתוקים וחמודים".

ומה לגבי מה שהם עושים בטלוויזיה? לא יצא לך לומר למישהו מהם "שמע אחי, איזה מין עסק אתה מנהל"?
"מה הם עושים? מתפרנסים. יש להם בית וילדים לגדל וכולם מתפרנסים. ואם אפשר להתפרנס מאינסטוש, אז מתפרנסים מאינסטוש. הם אנשים טובים. אני חושב שקופרמן, כמו כולנו, הוא פיון קטן בעולם של הקדוש ברוך הוא. לעשות או לא לעשות, זו לא השאלה. השאלה היא אם אתה עושה טוב. אני מכיר את שניהם, ואני אומר לך שבתוך המשבצת הקטנה שנתנו להם, בתוך הממסד המגעיל הזה שאנחנו חיים בו, הם עושים את הכי טוב שהם יכולים".

כשאתה רואה את ארז טל מנחה תוכנית שנחשבת לאחת הרדודות ביותר בטלוויזיה, אתה גאה בו?
"ישבת איתו פעם? את יודעת איזה מתוק האיש הזה?"

"אנחנו לא מאמינים בלמצוא את הפסול", מסבירה נועה. "אנחנו נמצא אפילו בחתול מת את הקו־זכות, כי זה ברסלב. זאת העבודה שלנו".

נעבור לפוליטיקה: למי הצבעתם בבחירות?
"לא הצבענו", אומרת נועה, ויובל מוסיף: "אין לנו עמדות פוליטיות. אני שומע את בנט ואומר 'וואלה הוא צודק', שומע את לפיד ואומר 'וואלה הוא צודק', שומע את איוב קרא ואומר 'וואלה הוא צודק'. כולם צודקים בעיניי".

ניסו להציע לכם להצטרף למפלגה?
נועה: "מודה באשמה, גם אני הייתי בין אלה שניסו לדוג אותם לתוך איזו מפלגה".

איזו?
"לא תוציאי ממני".

"אנחנו כל כך רחוקים מזה", אומר יובל. "כל העיסוק הזה בפוליטיקה הוא בשבילנו כמו הבריכה של הקטנים עם הפיפי. שחררו אותנו מזה. לא הצבעתי אפילו פעם אחת בחיים. מבחינתי הכול צריך להישבר, את הכול צריך להרכיב מחדש. זאת לא פוזה, תבינו, אנחנו באמת אנרכיסטים".

ובנוגע להלכה, עד כמה אתם פנאטים?
"אני שומר קלה כחמורה, אבל לעולם לא אכנס לתוך צנעת הפרט של מישהו אחר ואבדוק לו בציציות מתי הוא מתפלל ומתי הוא מברך. בברסלב נהוג לומר שלא צנוע להיכנס לתוך עבודת השם של מישהו אחר. אני לא נכנס אפילו לילדים שלי. אם אדם בא לעשות אצלנו שבת, בחיים לא אקים אותו לתפילה. אני גם לא מעדכן אף אחד, אפילו לא את אשתי, כמה למדתי, איזה ספרים קראתי או איפה אני אוחז בלימוד. כל הדברים האלה נתפסים כענייני הפרטי".

"עשיתי פעם שבת עם מישהי באומן, והיא אומרת לי 'וואו, הייתה שבת מעולה, עישנתי רק שלוש סיגריות'", מספרת נועה. "זה הפתיע אותי, כי הייתי בטוחה שהיא שומרת שבת. אבל ראיתי את האור על הפנים שלה ואת הפשטות שבה היא סיפרה את זה, היא לא חשבה אפילו להסתיר את זה ממני. הבנתי שמבחינתה, זה שהיא הצליחה לשמור שבת בין שלוש הסיגריות היה הישג, ושמחתי בשבילה. אז כן, אנחנו פנאטים על עצמנו, אבל אנחנו גם פנאטים לגבי זה שכל אחד יחיה את חייו".